שאלה
שאלה שהגיע למערכת אודות אשה שהחמירה על עצמה לטבול אך ורק במקוה הנקרא מקוה חב"ד, וכעת נמצאת במקום שאינו בנמצא והגיע זמנה לטבול, האם צריכה התרת נדרים על מנת לילך כעת למקוה הרגיל המצוי בכל המקומות?
תשובה
ראשית אבאר בקצרה כמה עניינים בדיני מקוה וההבדל שיש בין מקוה רגיל למקוה חב"ד.
ישנם ב דרכים עיקריות למלא את המקוה,
שיש בור סמוך למקוה ובו אוצר של מ"ס מי גשמים, ובחלקו העליון יש נקב פתוח לבור המקוה, ומעל בור הזריעה פותחים ברז מים שאובים, והם "נזרעים" במי האוצר, וכשהבור עולה על גדותיו נשפכים המים למקוה.
סמוך לבור המקוה ישנו בור נוסף ובו אוצר מ"ס של מי גשמים, ובחלקו העליון ישנו נקב מפולש לבור המקוה, וממלאים המקוה במי ברז שאובים, ואחר כך מסירים הפקק מעל הנקב ומי המקוה נושקים למי האוצר ונעשים כשרים לטבילה, וזה נקרא השקה.
ובביאור דין השקה כתב הרא"ש שעל ידי נשיקת המים זב"ז חשיב כאילו נזרעו המים השאובים במי האוצר ואפילו אם יחזור הנקב אחר כך ויסתם, נשארו בהכשרן לעולם.
אולם רבינו ירוחם סובר שצריך שההשקה תהיה תמידית, וסובר שאין זה מדין זריעה אלא מדין כל המחובר לטהור טהור, וכל זמן שהם מחוברים הם טהורים וכשפסק החיבור חזרו לקדמותן.
והשולחן ערוך סימן רא סעיף נב פסק כהרא"ש דנקב ההשקה אינו צריך להיות פתוח לעולם.
והנה ידוע שבמקוה צריך להיות ארבעים סאה מים שאינם שאובים, ובמשנה (פ"ז מקוואות מ"ב) תנן: מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות, נתן סאה ונטל סאה כשר, ובגמרא (יבמות פב:) אמר רבי יוחנן "עד רובו", פירוש, שיכול ליתן וליטול רק עד יט' סאין, אבל בכ' סאה ויותר לא.
אבל אם על כל סאה שנוטל, נותן במקומה סאה מים שאובים, כשר לכתחילה יותר מרובו ואפילו עושה כן עד אלף סאין ויותר, וכן דעת הר"ש בפירוש המשנה במקוואות, וכן דעת הרא"ש.
אולם דעת הראב"ד בספרו בעלי הנפש (פרק א הלכה ח) דעד רובו דקאמר ר' יוחנן הוא אפילו במים שאובים ולאו דווקא במי פירות. ונראה שהוא סובר כרבינו ירוחם שדין השקה אינו מדין זריעה כלל, אלא מדין חיבור לטהור, ולכן אף בדין זריעה ממש יש לומר שזריעה מועילה מדין חיבור לטהור, הלכך דעת הראב"ד שדווקא אם יש מ"ס מים טהורים יכול לרבות עליהם כל מימות שבעולם כיון שנזרעים בתוכן ומתחברים אליהם, אבל אם נוטל סאה ונותן סאה לא יועיל זריעה אלא עד רובו, כיון שכשיש פחות מרוב מ"ס טהורים אין הטעם משום זריעה אלא מדין המחובר לטהור וכרבינו ירוחם בדין השקה ולא יועיל חיבור לטהור בפחות מרוב.
ובשולחן ערוך סימן רא סעיף כד פסק במפורש דלא כהראב"ד, אלא שהש"ך ס"ק סג הביא להתשב"ץ (ח"א סימן יז) דיש לחוש לשיטת הראב"ד ואין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת, והבית יוסף עצמו כתב דבהלכות מקואות ראוי לחוש לכתחילה לכל השיטות, וכן כתב החיד"א שבמקוואות יש לחוש לכל השיטות כיון שטהרתן של ישראל תלויה בזה.
והשתא נבוא לדון היאך לנהוג במקוואות שלנו ששופכים מי ברז לבור הזריעה וכו' ולכאורה כשעושים כן כמה וכמה פעמים בכל פעם שמחליפים המים במקוה, מתרבים מי הברז על מי הזריעה ולאט לאט נחסרים מי הזריעה שהיו מי גשמים בתחילה ונהפך הכל לשאובים, ולהראב"ד יש לפסול מקוה זה,
ואם נעשה בור השקה בלבד, גם בזה יש לחוש שמי האוצר מתערבים עם מי המקוה (ובפרט מחמת הטובלים שעולים ויורדים) ובמרוצת הזמן יהיו נחסרים מי הגשמים לפחות מכא' סאין,
וכן כתב החזון איש יורה דעה סימן קכג אות ד דאפילו אותם אלו שעושים שלשה בורות בור השקה מימין ובור זריעה משמאל ובור המקוה באמצע, אינם יוצאים בזה לדעת הראב"ד, שהרי בשעה שמוציאין המים מהמקוה לנקותו, על הרוב נקב ההשקה פתוח ויוצאים המים מאוצר ההשקה מה שהיה למעלה מגובה הנקב, וכשחוזרין למלא המקוה והמים גבוהים מהנקב, אם כן נכנסים השאובין לתוך אוצר ההקשה, ובמרוצת הזמן יחסרו רוב מי ההשקה ויתחלפו בשאובים וכו' ע"ש עוד חששות.
ומחמת חששות הללו תיקן הרש"ב (האדמו"ר החמישי לחסידות חב"ד ר' שלום דובער שניאורסון זצ"ל נכד הצמח צדק) לעשות מקוה על גבי מקוה (כמו שמופיע בתמונה למעלה) דהיינו שמתחת לרצפת בור המקוה ישנו בור נוסף ובו נמצאים אוצר מי הגשמים, והבור התחתון הזה פתוח לבור המקוה על ידי נקב השקה בדרך קבע.
נמצא שבעת מילוי בור המקוה במים שאובים הם נזרעים על ידי נקב ההשקה בבור הזריעה שמתחת בור המקוה וגם הם מחוברים אליו תמיד בהשקה דרך קבע, ומרווחים אנו בזה שאין המים מתחלפים זה בזה כיון שהמים בבור התחתון אינם עולים לבור העליון, אלא רק מחוברים אליו על ידי נקב ההשקה בלבד.
כמו כן בשולי המקוה עושים שני נקבים רחוקים זה מזה, לחוש שמא יסתם נקב אחד מחמת האדם הטובל שיעמוד ברגלו על נקב ההשקה.
וכעת נבוא לדברי השואל באותן שהחמירו לילך רק למקוה חב"ד אם צריכים התרה מאחר ונראה שבחומרא זאת יוצאים לדעת הראב"ד ושמקוה זה משובח הוא שאר המקואות
אך האמת תורה דרכה כי על מקוה חב"ד יצאו עוררין מכמה טעמים.
א בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן סה) כתב דלא הועילו כלום לפי שידוע שיש בילה בלח והמים התחתונים מתערבים בעליונים, (ויש מיישבים שידוע שהמים בבור התחתון קרים יותר מהעליונים ולפי חוקי הפיזיקה המים הקרים כבדים מהחמים והחמים עולים תמיד למעלה, וככל שיהיו הבדלי טמפרטורה כך יהיה)
ב האדמו"ר מסאטמר (הובא בספר שערי מקואות (בנין המקואות סימן א) פקפק בזה שעל ידי שטובלים למעלה וזזים המים הרבה לכאן ולכאן נדחקים המים תחת המקוה ויש לחוש שמתערבים ונחסרים.
ג שו"ת דברי חיים ח"ב סימן פח כיון שיש רצפה מפסקת בין בור המקוה לבור התחתון יש לחוש בזה לקטפרס (מים המונחים על מקום מדרון, אין זה חיבור)
ואף שהשיבו רבים על טענות הללו, ובפרט על טענת הדברי חיים, וראה למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בטהרת הבית חלק ג עמוד שטז אות ב שהאריך בזה והעלה שמקוה זה הוא מהודר ואין עליו שום חשש וכשר הוא למהדרין ע"ש
מכל מקום יש לומר דאין לנו עדיפות בבניית מקוה לעשותו כתיקון הרש"ב ואנו לא נהגנו בזה, ואין זה חומרא שמי שנוהג בה ודאי עדיף ממי שלא נוהג בה.
ואדרבא יש כיום בכמה וכמה מקומות מקוואות שעולים בכשרותם עשרת מונים ממקוה חב"ד ושאין בהם שום חשש כלל וכשרים למהדרין אף להראב"ד ורבינו ירוחם, והוא נקרא מקוה כא' סאין דהיינו שבונים מלכתחילה אוצר ענק מאוד המכיל בתוכו אלפי קוב מים, ובכל פעם שמרוקנים המקוה לנקותו, ממלאים אותו כא' סאין מהאוצר ומרבים עליו מים שאובים, וזה יכול להספיק לכל השנה בדרך זאת.
ולכן מי שאינו נמנה על חסידי חב"ד וקיבל על עצמו משום מה "החומרא" לטבול אך ורק במקוה חב"ד, ככל הנראה לא העמיק במהות ותוכן הדברים וחשב שאכן בחומרא זאת הוא יוצא מכל פקפוק, ושמקווה חב"ד הוא עדיף בוודאות על פני האחרים, והשתא שהוברר שלא די שאין ברור שבחומרא זו יוצאים מכל פקפוק, אלא אפילו ישנם שסוברים שבחומרא זו מגרעים יותר ממקואות שלנו, והאף אמנם כי להלכה הוא אכן מקוה מהודר וכפי שהעלה בטהרת הבית, עדיין אין ברור לגמרי שהוא מעולה על פני חבריו, ונמצא שזאת הייתה קבלה בטעות ולכן יש להורות שאינו צריך התרת נדרים.
וברור שלרווחא דמילתא תעשה התרה, אלא שהשאלה הייתה באופן שהזמן דחוק ולא מצאה מקוה חב"ד במקום שנקלעה לשם, ועל אותו הזמן יש לומר שאין צריכה התרה, ובפרט לפי מש"כ הפתחי תשובה בלהכות נדרים סימן ריד בשם הדגול מרבבה דעל ביטול נדר באופן חד פעמי אין צריך התרה ע"ש
בברכה
אלון בן שבת
הילולת ר' יצחק אבוחצירא בכולל כתר תורה כל שנה ככתבה הרבה ערק ושמחה גדולה.
מאמרים נפלאים מפרשת השבוע, הלכה למעשה בענייני השעה, סיפורים מקורות חייהם של גדולי ספרד ועוד.