הקדמה:
בחולין (קיא:) נחלקו רב ושמואל, בדין דגים שעלו בקערה בשרית בת יומא אם מותר לאוכלם בכותח או לא, שדעת רב לאסור משום דהוי נותן טעם, ודעת שמואל להתיר משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם, וידוע דהלכה בזה כשמואל משום דחזקיה עבד עובדא כוותיה. וכמו שנפסק בשלחן ערוך יו"ד סימן צ"ה סעיף א. אלא שנחלקו הפוסקים האם היא הלכה ומורין כן לכתחלה, דהיינו שאף מותר לגרום לנ"ט בר נ"ט, או דלמא היכא דכבר איתרמי הכי אמרינן שמותר לאוכלו בכותח, אולם לגרום לכך לכתחלה לא, ומסקנת ההלכה בזה כמו שפסק מרן גאון הדורות הראש"ל רבינו עובדיה יוסף זיע"א (עיין יבי"א חלק ט חיו"ד סימן ד. ובהליכות עולם חלק ז הל' תערובות הלכה יא) שמותר אף לגרום לכך לכתחלה, ועיקר חיליה הוא ממ"ש מרן בבדק הבית (יו"ד ריש סימן צ"ה) משם ס' התרומה ע"ש. ודלא כהחולקים דסבירא להו דדוקא בדיעבד שרי הלא"ה לא (זבחי צדק אות ב. מזרח שמש סימן צ"ה. ובתבואות שמש חיו"ד סימן לא. ועוד) ע"ש.
והנה כל הנ"ל מיירי בנ"ט בר נ"ט בכה"ג שטעם ראשון בכלי, וכלישנא דגמרא דגים שעלו "בקערה", אולם לא נתבאר לנו היאך הדין בכה"ג דטעם ראשון באוכל או ב' הטעמים באוכל, ובספר הליכות עולם חלק ז (הלכות תערובות עמוד עט הלכה יב), העלה בזה להלכה ולמעשה דאמרינן נ"ט בר נ"ט אף באוכלין, והנה הלום ראיתי לכמה מחברים שכתבו להשיג בזה ע"ד רבינו הגדול גאון הדורות מרן רשכבה"ג רבינו עובדיה יוסף זיע"א, ואחה"מ לעד"ן דאין דבריהם מוכרחים ומחוורים, והגדיל לעשות מחבר אחד שאף כתב בלשון מדברת גדולות, ועשה את דבריו כמשנה שאינה זזה ממקומה, ואחר העיון יש להשיב על כל דבריו, ומשנתו של מרן זיע"א עיקר, וכפי שאבאר בס"ד שהשגותיו אינם אלא מחמת קוצר המשיג ועומק המושג, ואין בהם כדי לדחות את פסקו של מרן גאון עוזינו בהליכות עולם לו
דעות האוסרים
הנה בספר פרי מגדים (יו"ד סימן צ"ה במשבצות ס"ק א) עמד על המחקר, בדין נ"ט בר נ"ט באוכלין, וז"ל: ראיתי לחקור כמה חקירות בקצרה; ראשונה, אי דוקא טעם א' בכלי וטעם ב' באוכל, הוקלש טעמו ושרי, הא טעם א' ג"כ באוכל, לא מהני, ואף אלף טעמים כממש הוי, או"ד מכל מקום שרי. עוד יש לחקור, אי בעינן טעם א' בכלי וב' באוכל, כסדר הזה דוקא, או"ד ה"ה להיפוך, ט"א באוכל וב' בכלי שרי. ושוב הביא מספר התרומה (סימן סא) שהעלה, דאין לאפות עוגה בצד פשטיד"א, דאין להתיר מטעם נ"ט בר נ"ט, דשמא זהו בכלי, אבל באוכל הכל אחד הוא. ושכ"כ השערי דורא (סימן ס'), אלא שהשמיט בדברי סה"ת מלת "שמא", שמעינן מהכא דס"ל להרב שערי דורא דל"א נ"ט בר נ"ט באוכלין, מיהו ע' בשו"ת פני אריה סימן מח-מט ודו"ק. (ובדע' ספר התרומה גופיה אי"ז מוכרע שדעתו לאסור, וכמו שאבאר בזה להלן). וכ"נ בפשיטות דעת רבינו יונה בס' איסור והיתר הארוך (שער לט דין ו) לאסור נ"ט בנ"ט באוכלין, (ועיין בשו"ת חתן סופר סימן קד ד"ה והנה. ודו"ק). וכן כתב הרב שלטי גיבורים (חולין פרק גיד הנשה דף לא: מדפי הרי"ף) לאסור נ"ט בנ"ט באוכלין.
וכן העלה הפרי מגדים גופיה (מש"ז סימן צ"ה שם. שפתי דעת סימן צ"ג סק"ד) ובספרו גינת ורדים (כלל סז). וכן דעת רבים מהאחרונים, הלא המה כתובים בספרת'ם: כ"כ הגאון בעל חוות דעת (סימן צ"ה סק"א). וכן דעת הרב כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אות כו). וכ"כ בס' קהל יהודה (סימן צ"ה ס"א). וכ"כ הרב זבחי צדק (אות ח). והסכים עמהם הרב כף החיים (סימן צ"ה ס"ק י). וכ"ה בשו"ת רע"א (מהדו"ק סימן סז ד"ה ולכאורה). וכ"כ הגאון ערוך השלחן (אפשטיין. סימן צ"ה אות ג). וכ"פ בס' בן איש חי (שנה שניה פרשת קרח אות טו). ועיין היטב מ"ש בשו"ת רב פעלים חלק ג (א"ח סימן יג). וי"ל ודו"ק. וכ"ה בס' לבושי שרד (הלכות תערובות אות מח). וכ"פ בספר יד יהודה (יו"ד סימן צ"ה ס"ק ב בקצר) לאסור נ"ט בנ"ט ששניהם מיני אוכלין. וכ"כ הגאון רבי צבי הירש שפירא בס' דרכי תשובה (סימן צ"ה אות ו). ושוב מצאתי דכ"פ נמי בשו"ת עצי שיטים (טייטלבוים. שנת תרצ"ט. יו"ד סימן ט ד"ה תשובה). וכ"נ ממה שכתב בשו"ת חלקת יעקב (ברייש. יו"ד סימן כ). וע"ע מ"ש בס' אגרות משה (יו"ד סימן יט אות ז). שו"ר דכן דעת הגרי"ש אלישיב בס' הערות עמ"ס חולין (דף קיא: עמוד תמז).
דעות המתירים – רש"י וכמה ראשונים
כל קבל דנא הנה כתב רש"י במסכת חולין (קטז: ד"ה הרי) וז"ל: וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה, שמולחין אותה בעורה, בין שנותנין עמו חלב אחר, ובין שמולחין אותה עמה, נראה בעיני איסור גמור ואין בידי כח להתיר, ויש מתירין אותו ומביאין ראיה מדגים שעלו בקערה שפסקנו (לעיל קיא:) שמותר לאוכלן בכותח, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם, שחלב הקיבה לא נאסר אלא מחמת נתינת טעם, וכי הדר יהיב טעמא בגבינה, הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם, ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, מהאי טעמא דדגים שעלו בקערה, אע"פ שבלעו את טעמה, עדיין היתר גמור הן לאוכלן, וכשבא לאוכלן בכותח למה אתה אוסר עליו, מפני טעם בשר שלהם, ההוא טעם בשר לאו טעם הוא, שהרי לא בא מן הממש אלא מנ"ט אחר, אבל חלב הנמלח בבשר, משנתנו טעם זה בזה, נעשו שניהם איסור, כדקיימא לן (לעיל קח.) חתיכה עצמה נעשית נבלה, וכל טעם היוצא עוד מן החלב, בין טעם חלב שבו בין טעם בשר שבו הכל אסור, לפי שכולה נבלה, וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה הוה ליה מין במינו, חלב נבלה בחלב היתר, וכבר פסקנו חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, ולא אמרינן נותן טעם בר נותן טעם הוא, מפני שאף טעם חלב שבו שהיה מתחלה נעשה כולו נבלה, וכן הלכה כרב. וגם פסקנו בפסחים (כט:) הלכה דמין במינו בכל שהוא. ואני הייתי נוהג היתר עד הנה, ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר, וטועה הייתי בכך, שהייתי סבור מדאמרינן בע"ז (כט:) גבי קבת עולה, כהן שדעתו יפה שורפה חיה, שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא, ולא היא, חלב גמור הוא וכו'. עכל"ק. (ובכוונה תחלה העתקתי את רוב ככל לשונו, יען שיש בזה נ"מ רבה לפירושו, ובזה יתיישבו כמה קושיות של רבותינו האח' על דב"ק. וראה להלן). וכ"כ כלשון הזה ממש בספרו הפרדס (הל' בשר בחלב ד"ה חלב). וכ"ה בתשובות רש"י (סימן שיח). ובתשובותיו כת"י (איזמיר סימן יג). וכ"ה בספרו איסור והיתר (סימן קט). וכ"ה בסידור רש"י (סימן תריב). וכ"כ בשפה ברורה בספר האורה המיוחס לרש"י (חלק ראשון סימן קי אות יג). וכ"נ דעת הרב אבי"ה בס' ראבי"ה (חולין סימן אלף וקכג), דאחר שהעתיק לשון רש"י, כתב ליישב שם דעת היש מפרשים, ושוב דחה דבריהם מטעם דס"ל דיש לחלק בין צלי למבושל כיעויי"ש, ועכ"פ משמע דמצד שהוא אוכלין לא הוה קשיא ליה, ש"מ להדיא דסבירא ליה דשפיר אמרינן נ"ט בנ"ט באוכלין. עש"ה. וכ"נ דעת רבינו אלעזר מגרמייזא בספרו הרוקח הגדול (איסור והיתר סימן תפח) שהעתיק לשון רש"י בשתיקה. וכ"ה בספר האסופות לרבי אליהו מקרקשונה זצ"ל – תלמידו של בעל הרוקח (דיני איסור והיתר סימן קסז). וגם בנמוקי יוסף (חולין קטז:) העתיק את לשון רש"י בשתיקה. וש"מ דעלו בהסכמה עם דעת רש"י. וע"ע לרבינו יהודה ב"ר בנימין הרופא (חולין דף קטז: ד"ה חלב). ודו"ק.
הוכחת גדולי האחרונים בדברי רש"יו
הנה יש לדקדק בדברי רש"י, שדחה את סברת היש מפרשים מטעם שחלב הקבה נעשה חנ"ן, ולכאורה תיפוק ליה דאין כאן היתר נ"ט בנ"ט משום דהוי באוכלין, טעם א' בחלב הקרוש וטעם ב' בחלב הגבינות. ומדלא דחה מהאי טעמא, ש"מ דמדין נ"ט בנ"ט באוכלין שפיר דמי להתיר, ושאני הכא דהחלב קיבה נעשה נבילה, והוי טעם ראשון. כ"כ לדייק במישור הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק חלק א (חאו"ח סימן כח אות יג), וכן העלה דאמרינן נ"ט בנ"ט באוכלין, ודלא כהפרמ"ג והחו"ד הנ"ל. ע"ש. (והנה סיים שם שכדברי רש"י כתב הרא"ש בחולין (פ"ח סימן ב"ן). והטור ביו"ד סימן פז, ומרן הבית יוסף שם. וראה להלן מה שאכתוב בזה בדעת הרא"ש ומרן הבית יוסף). וכ"כ להוכיח בדע' רש"י בספר יד יהודה (יו"ד סימן צ"ד סעיף ה ס"ק יט ד"ה הפ"מ) . שו"ר דכן דייק נכוחה בס' זר זהב (החונה על ס' איסור והיתר שער ל"ט דין ו ס"ק א), דמרש"י הנז' מוכח דאמרינן נ"ט בר נ"ט באוכלין. ע' עליהם.
והנה לפי דבריהם אנו למדים דדעת רש"י ז"ל דאמרינן נ"ט בר נ"ט באוכלין. ולפ"ז כן הוא דעת הראשונים הנ"ל (הראבי"ה. הרוקח הגדול. ס' האסופות. נמוקי יוסף), שהעתיקו את רש"י הנ"ל בשתיקה, וש"מ דהכי סבירא להו, דאל"כ הי"ל להעיר על הי"מ מדין נ"ט באוכלין, וכנ"ל. וכבר כתב הגאון בעל בית מאיר בתשובה שהובאה בספר בינת אדם (שער הקבוע סימן ז), וז"ל: ודע שכבר כתבתי בספרי כמה פעמים, שנוח לי יותר ללמוד מסתימת דברי הראשונים, מפירושם של אחרונים. ע"כ. ובא לציו"ן בס' טהרת הבית (חלק א עמוד שפט). ע"ש.
והן עתה חזות קשה הוגד לי בראותי מש"כ בספר אור עולם (להגר"ע ניסן שליט"א. חלק ב סימן מה) לדחות דברי מרן זיע"א בהליכות עולם במה שהביא דיוק מרש"י הנ"ל בשם הגאון עין יצחק, ותורף דבריו, דאין לפסוק הלכה ע"פ הדיוק הנ"ל, משום דרש"י היה מפרש ולא פוסק, ותו, דאין לפסוק ע"פ דיוק מרש"י, ותו, דלעולם אימא לך דס"ל לרש"י דל"א נ"ט בנ"ט באוכלין, ודקשיא לך אמאי לא דחה טעם המתירים מצד נ"ט באוכלין, אימא לך דחדא מינייהו נקט, שהרי בלא"ה יש להקשות על רש"י עוד ב' קושיות. עיי"ש בדבריו. אולם אנכי איש צעי"ר לבבי לא כן ידמה, וגם מה שדקדק בדברי רש"י ומכח זה הגיע למסקנתו, הנה ראה להלן שאין זה מוכרח כלל, ובהיפול היסוד נפל הבנין, וכפי שאבאר בסמוך.
רש"י אינו רק מפרש אלא גם פוסק
ואענה על ראשון ראשון, ראשית מה שהעיר דרש"י אינו פוסק אלא מפרש, הנה הן אמת שכ"כ המאירי בהקדמתו לס' בית הבחירה לאבות (בדפו"ח עמוד ד"ן), והביאו מרן החיד"א בס' שם הגדולים (מערכת שי"ן אות לה) בשם מצאתי בס' כת"י ישן נושן, ושכ"כ הרדב"ז בתשובה (ח"א סימן קט), וגם מרן בבית יוסף (א"ח סימן י) כתב כן. ע"ש. מ"מ הני מילי בסתמא, אולם אם המצ'א תמצ'א ביד'ך היכא דנראה מלשונו של רש"י הקדוש דכוונתו לפסק הלכה, בזה ודאי אמרינן דלענין הלכה קא נחית, ושפיר קא סמכינן עליה (ע"פ הכללים המסורים), ועי' בשם הגדולים הנ"ל. ודוק היטב. שו"ר דכ"כ להדיא בספרו מחזיק ברכה (יו"ד סימן יב אות א ד"ה וכבר) וז"ל: וכשרש"י פוסק בפירוש דכן הלכה, ודאי להלכה ולמעשה קאמר, ובזה גם הרדב"ז ומרן מודים, דסברתו נחשבת "ככל גדולי הפוסקים". עכ"ל.
ואיבעית אימא סברא, דלמה יגרע כחו ח"ו של גדול הראשונים היכא דנחית להלכה מחמת שיש לו גם פירוש על כה"ת. וכמ"ש כיוצ"ב רבי יעקב חאגיז בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן קיז), דאם רש"י סבר וקיבל שפשט ההלכה כך, למה יגרע כחו משאר פוסקים. והלום ראיתי לאדוני אבי שליט"א בספרו הגדול נתיבות החיים (ח"א סימן י עמוד רסה) שבנה לנו ציו"ן למ"ש בספר חשק שלמה בכללי הקים לי (סימן כ"ה אות י) שעלה ונסתפק, אי אמרינן קים לי כרש"י, ושוב הסיק שם בשם אביו אדונו, דבקושטא גם דעת מרן הבית יוסף לומר שרש"י פסקן, אלא דהכל תלוי לפי הענין ולפי המקום. ע"ש. שו"ר למרן רבינו הראש"ל שליט"א בספרו הגדול "עין יצחק" (חלק א עמוד שנט ד"ה וכנראה) שכ' בזה בזה"ל: ואי אפשר לומר דבכל אופן רש"י רק מפרש ולא פוסק, ורק במקומות שסתם דבריו בביאור הסוגיא, ולא כתב לענין הלכה וכדומה, בזה אמרינן דרש"י מפרש ולא פוסק, (וכן) [אכן] היכא דאיכא לפרש הסוגיא בכמה אנפין, ויש בזה נפקא מינה להלכה, ורש"י בחר לפרש הסוגיא באופן אחד, בזה נראה דנתכוין להלכה. עכ"ל. וברוך שכיוונתי. ובזה כתב הרב שליט"א שם ליישב מכמה מקומות שמצינו שהפוסקים התייחסו לרש"י כפוסק, ואף מרן הבית יוסף הביאו כמה פעמים כפוסק, וכמו ביו"ד סימן צ"ה לענין נ"ט בר נ"ט דהיתרא, דכתב דלענין הלכה, אף בנצלו ונתבשלו אמרינן כן, וכדעת הרמב"ם והרשב"א וכו' ושכן "משמע" מדברי רש"י. ע"ש. ולפ"ז כיון דרש"י דידן גבי חלב קרוש כתב בלשון של פסק הלכה, וכמ"ש "נראה בעיני איסור גמור, ואין בידי כח להתיר", בזה ודאי דלהלכה נחית, וכנ"ל.
בר מן דין, בנד"ד אין מקום כלל לדברי האור עולם הנ"ל, שהרי דברי רש"י אלו הובאו גם בספרי תשובותיו שבהלכה וכמו שציינו לעיל (ס' הפרדס. תשובות רש"י. איסור והיתר. סידור רש"י. ס' האורה), ובזה לית מאן דפליג דנחית להלכה, ושפיר סמכינן עליה. ובזה נדחו מהאי עלמא דברי האור עולם הנ"ל שא"א לפסוק בנד"ד כרש"י, והרי זה אינו וכמבואר.
וגם מה שכתב להעיר על מרן גאון הדורות זיע"א, דא"א לפסוק הלכה ע"פ דיוק מרש"י, שותא דמר לא ידענא, הרי מי לנו גדול מרש"י הקדוש אשר כל מילותיו ספורות ומדודות, וידועים דברי המאירי בהקדמתו לבית הבחירה (שם) מש"כ על רש"י, דאין מעלתו ניכרת רק ליחידים, "כי במילה אחת יכלול לפעמים תירוצים של חבילי קושיות". ע"ש. ומרן החיד"א בשם הגדולים (מערכת גדולים אות שי"ן) כתב שרש"י עשה ג' מהדורות בתלמוד, ומהדורא שלישית היא זו שבידינו, "ודקדק מאוד בלשונו, שרמז כמה חידושים בשינוי אות". עכ"ל. וראה עוד למרן הראש"ל שליט"א בעין יצחק שלו (ח"א עמוד שנה) שבנה לנו ציו"ן לתשובות שירי משכיל (קאלאמייא. סימן מה) שכתב, שהמלמדים היו אומרים לתלמידיהם, שרש"י כתב את דבריו, בדיו זהב ורסיסי מרגליות, ונוהג בקמצנות על כל אות לרשום רק את הנחוץ לו ביותר. ע"ש. וא"כ אחר שהבאנו מפי ספרים ומפי סופרים דשפיר אזלינן כדעת רש"י לעניני הלכה היכא דנחית לכך, מעתה נבוא גם לדקדק ולדייק בכל מילותיו. וז"פ וברור.
בירור דעת רש"י בדין נ"ט בנ"ט
ועתה נתנה רא'ש ונשוב'ה לגופם של דברים בביאור דברי רש"י הנ"ל, והוכ'ח נוכי'ח שדעתו ברורה דשפיר אמרינן נ"ט בר נ"ט באוכלין, וכמו שכתבו בזה גדולי המחברים, והבאתי דבריהם לעיל מינה (שו"ת עין יצחק. ספר יד יהודה. וספר זר זהב על איסור והיתר הארוך), ושכן נקיט ואזיל מרן גאון הדורות בהליכות עולם שלו (שם).
והנה עיקר הוכחת הגאונים הנ"ל היא, מהא דרש"י לא נתן את כובד משקלו על הי"מ, בזה דאין כאן כלל נ"ט בנ"ט, ומשום דבאוכלין קא מיירי, וא"ו ש"מ דס"ל שאף באוכלין אמרינן דין נ"ט בנ"ט.
והנה בס' אור עולם הנ"ל, דחה דבריהם כלאחר יד בגילא דחיטתא, דרש"י הקשה קושיא יותר חזקה, ולעולם איה"נ ל"א נ"ט בנ"ט באוכלין, אולם אני הקטן לא ירדתי לסוף דעתו, דאמאי מבין שמה שרש"י הקשה מדין חנ"ן הוא קושיא יותר אלימתא, הרי אי נימא דל"א נ"ט בנ"ט באוכלין, אזי פירושו שאין כאן אפילו נ"ט "ראשון", (שהרי לאותם פוסקים דסבר'י מרנ'ן דל"א נ"ט באוכלין, היינו משום דס"ל דלא נתחדשה הלכה בזה דנ"ט באוכל מקלישו, אלא אדרבה כל באוכל הוא משביחו, ונתקיים בהם והי'ו לבש'ר אח'ד), אולם אי קא אתינן עלה מכח חנ"ן, אזי עיקר הקושיא היא מזה שאין כאן נותן טעם "שני", משום דחלב הקיבה נעשה חנ"ן, ושוב מוציא טעם ראשון בחלב הגבינות. ופשוט. וא"ו הא דלא הקשה מדין נ"ט בנ"ט, ש"מ משום דס"ל לאמר נטבנ"ט גם באוכלין. וק"ל.
ומה שהקשה עוד, וזת"ד, דאפילו אי נימא דחלב הקיבה לא נאסר מדין חנ"נ (משום דהוא פירשא בעלמא), עדיין תיקשי על פרש"י היכי הוה נ"ט בר נ"ט, הרי הוי נ"ט שני בגבינה, ומעולם לא התרנו אלא נ"ט שני בהיתר ושוב נותן טעם ג' לשכנגדו, וכמו דגים שעלו בקערה שטעם א' בקערה וטעם שני בדגים, ועדיין הוא היתר, ושוב טעם ג' בכותח. עכת"ד. ורצה להוכיח מזה דכיון דהיה לרש"י להקשות עוד קושיא וכגון דא, ש"מ דחדא מינייהו נקט, ולעולם ס"ל לרש"י דלא אמרינן נ"ט בנ"ט באוכלין. ע"ש. הנה לא זו הדרך ולא זו העי'ר, שהרי כיון שגדולי הפוסקים דייקו כן מרש"י, לא היה למחבר הנזכר למהר להשיג ללא עיון כלל בדברי המפרשים, וכמה תשובות בדבר; ראשית, הנה בספר ראש יוסף (חולין קטז:) האי'ר מזה על רש"י, וכתב ליישב, שצ"ל דסבירא ליה, דדוקא בבישול בשר בחלב בעינן ג' נ"ט להתיר, משא"כ כאן שבא ע"י מליחה, סגי בנ"ט שני להתיר, והוא ע"פ מאי דאיתא התם (קיא:) דרב עבדו ליה שייפא בצעא וכו', והקשו כולם שם דהתם טעם שני הוה, וכתב הר"ן שיש מי שפירש שטעם שני נמי שרי, וההיא דקדירה שבישל בה בשר אם בשל בה חלב בנותן טעם, שאני ע"י האור דפולט טפי. יעו"ש. וא"כ הכי נמי כן הוא, דכל זמן שלא ע"י האור אלא ע"י רתיחת מליחה, הוי ליה נ"ט בר נ"ט (גם בטעם שני), וכ"ש הוא ומה התם דגים שעלו בקערה רותחת או שניהם רותחים, אמרינן דכל זמן שלא ע"י האש שרי אף בטעם שני, מכל שכן במליחה שיש מי שסובר דאינו מפליט ומבליע אלא כדי קליפה, דנימא דשרי ע"י נ"ט שני. עכת"ד. נמצינו למדים דאיה"נ דעת רש"י להתיר בנ"ט שני היכא שהוא ע"י מליחה, והדרינן לדיוקם של האח' הנ"ל דלרש"י שפיר אמרינן נ"ט גם באוכלין, שהרי כל מה שחידש הראש יוסף בדברי רש"י דהיכא שבא ע"י מליחה סגי בנ"ט שני, היינו מצד שהוא מליחה ובליעתו קלה, ומינה נלמד להיכא שבא ע"י בישול שלא יהיה מותר אלא בנ"ט שלישי, אולם מצד מה שהוא אוכלין לאוכלין לא קשיא ליה. מוכח מדבריו דס"ל לאמר בדעת רש"י נ"ט בר נ"ט אף באוכלין. ופשוט. וק"ל.
וגדולה מזו כתב בספר מטה יהונתן (אייבשיץ. יו"ד סימן צ"ה סעיף ב) אחר שהביא פירוש רש"י בדין חלב קיבה, וזת"ד, ויש לדקדק היכי מדמי להו לדגים שעלו בקערה, הא הכא הוי טעם שני באיסור, דמיד שבא טעם הבשר מן הקיבה (היינו מהחלב שבקיבה), הוי מיד הטעם באיסור. וצריך לומר דס"ל לרש"י כשיטת ר"מ שהביא הרשב"א, דאף אם הטעם שני הוא באיסור נמי מותר, דלא אמרינן טעם כעיקר אלא בטעם הבא מן ממשו של איסור, ולא טעם מן הטעם אף שהוא באיסור. ע"כ. אתה הראת לדעת, שלדעת רבי יהונתן אייבשיץ אליבא דרש"י, מותר נ"ט שני אפילו בבישול. וא"כ בזה סרה תלונת'ו של האור עולם הנ"ל. וע"ע שם (במטה יהונתן) דהקשה לפ"ז, אהא דקתני קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, הא הוי נמי טעם מן הטעם ואפילו הכי אסור, וכתב ליישב דצריך לומר, דדוקא גבי דבר מאכל שיש לו טעם ופליטה מצד עצמו, א"כ האי טעם שפלט אח"כ, לאו טעם גמור אלא טעם מן הטעם, מה שאין כן בכלי, שאין בו טעם ופליטה מצד עצמו, א"כ לא הוי הטעם מן הטעם כלל, רק הוי הכל טעם ראשון, דמה שנבלע בקדירה לא הוי – רק כאילו כולו כנוס בתוך הקדירה, ולכן הקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, דהוי טעם ראשון. עכ"ד. חזינן להדיא דהבין נמי בדעת רש"י דאמרינן נ"ט בנ"ט באוכלין, ואף עדיפא מכלים. ודו"ק.
עו"כ להשיג באור עולם הנ"ל, דלא הוי כלל נ"ט בנ"ט, שהרי מערב את חלב הקיבה עצמו עם חלב הגבינות, והכל מתערב יחד, וא"כ הוי ממש טעם ראשון בחלב הגבינות, ולא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהתם טעם הבשר הנבלע בכלי עובד לדגים ע"י בליעה נוספת. אולם גם זה אינו קושיא כלל, ושתי תשובות בדבר; חדא, דהנה כתב תוספות הרא"ש (עבודה זרה ד' לה:) בשם רבינו תם, שיש שני ענייני חלב בקיבה, אחד קשה ויבש, ואותו הוי פירשא בעלמא, ו(השני) יש בו עדיין חלב צלול ומתוק וכו', ובתר הכי כתב לפרש, דבאותו שהוא יבש ועב מעמידין את הגבינות. ע"ש. ואם כי רש"י פליג על דברי ר"ת שהרי לדעתו גם לחלב הקרוש יש דין חלב, מ"מ לענין המציאות נראה דלא פליגי, לפ"ז א"ש שהרי כיון שמעמידין בחלב הקרוש שהוא יבש וקשה, א"כ הוא ניכר, וי"ל שאחר שהעמידוהו בו את החלב גבינות מוציאין אותו, ולפ"ז לא נתן כאן אלא טעם שבלוע בו מבשר הקיבה, ושפיר הוי בגדר נ"ט בר נ"ט לדעת רש"י. וברור. זאת ועוד, איכא למימר שאף למטוניה דמר דמבין דהחלב הקרוש מתערב בעצמותו עם חלב הגבינות ואינו יוצא ממנו יותר, עדיין יש ליישב בפשיטות, דעדיפא מיניה הוא דקא מקשי, שהרי אם רש"י לא היה מקשה מדין חנ"ן, א"כ יש סבירות גדולה לומר שלא יהיה כאן איסור כלל, ומטעם שהרי אותו בלע שיצא מבשר הקיבה, אפשר שיהא בטל בס' בחלב הקיבה (דלא נפלאת היא לומר דיש ס' נגד הבלוע היוצא בלבד) ובפרט שאח"כ מתערב עם חלב הגבינות, א"כ קרוב לודאי שיהיה ס' נגדו (מחלב הקיבה וחלב הגבינות גם יחד) ולפ"ז אפשר דצדקו דברי הי"מ דהתירו ולמה נקשה עליהם בחינם, אמנם השתא דרש"י מקשה מדין חנ"נ, דאז כל החלב שבקיבה נאסר ונהפך לחתיכת איסור, בזה שפיר יש להקשות שהטעם היוצא ממנו לא יתבטל, יען שהוא טעם ראשון וקרוב לודאי שאין ס' כנגדו. והבן. שו"ר שכ"כ להדיא ברמב"ן בחידושיו (קיא:) וז"ל: ומכל מקום אפי' לפי זה הפירוש, חלב הנמלח בקיבה אסור מפני שחתיכה עצמה נעשית נבלה, כמו שכתב רש"י ז"ל, ובודאי שהוא צריך לטעם הזה, "לפי שאין בגבינה נותן טעם מבשר העור ואין משהו אוסר בו". ע"ש. ות"ל שכיוונתי לדעת גדולים.
ומלתא אגב אורחא, מה שכתב האור עולם הנ"ל (אחר שהביא דברי ההליכות עולם בדקדוק לשון רש"י), שחלב הקיבה הוא אוכל "לסברתו של ההליכות עולם", ויש במשמע מדבריו דהרב הלי"ע המציא כן בדעת רש"י, תמהתי עד למאוד, דוכי המחבר הנ"ל לא ראה שכן כתב רש"י להדיא שם. פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה.
לפ"ז גם מה שכתב הרב אשמרה לפי (אשכנזי. ח"א סימן צה אות ו), דאין הכרח במה שכתב הגאון עין יצחק הנ"ל, משום שחלב הקיבה הוי פרש בעלמא, וע"כ מהני ביה נ"ט בר נ"ט, אבל לעולם באוכלין לא אמרינן נ"ט בר נ"ט. אחה"מ דבריו דחויים הם, שהרי רש"י ז"ל כתב להדיא דחלב הקיבה אינו פרש אלא אוכל (שם ד"ה הרי, וז"ל: "ולא היא חלב גמור הוא"), וא"כ לפי סברתו של רש"י נמצינו למדים דשפיר אמרינן נ"ט בר נ"ט באוכלין, מדלא העיר משום נטבנ"ט באוכלין וכנ"ל. ודבר זה פשוט למעיין. ומעתה מ"ש להשיג מכח זה על דברי מרן רבינו זיע"א, הנה להמבואר דברי מרן זיע"א שרירין וקיימין. מה גם שנתעלם משאר הראיות שהביאם מרן זיע"א בספרו הבהיר להוכיח דשפיר אמרינן נ"ט בר נ"ט אף באוכלין.
דעת הרי"ף והרמב"ם
והנה בתשובות הרדב"ז (חלק ד סימן עד) כתב, דלפי דעת הרי"ף והר"ם במז"ל (בפ"ט מהל' מאכ"א הלכה טו) דס"ל שחלב הקיבה הוא פירשא בעלמא, ואין עליו תורת חלב, אנו למדים שאם נמלחה קיבת שחוטה בעורה, שאין בה אלא משום איסור בשר בחלב, והעמיד בה הגבינות, יש להתיר בדיעבד, ומבואר שם להדיא דאחד משני הטעמים להתיר, הוא מטעם נ"ט בר נ"ט. ע"ש . (הו"ד בהליכות עולם הנ"ל). והנה בס' אור עולם הנ"ל כתב, דלפי מה שדחה לעיל בדעת רש"י דיש להקשות ע"ד עוד ב' קושיות וכנזכר לעיל, ה"ה דיש להקשותם על לשון הרדב"ז, ולפ"ז מה שאמר להתיר מטעם נ"ט בנ"ט לאו דוקא הוא. אולם לפי מה שביארנו בטו"ט לעיל מינה בדעת רש"י ע"פ גדולי המפרשים, והוכחנו שכל פלפוליו וקושיותיו של האור עולם בדעת רש"י אינם מוכרחים כל עיקר, לפ"ז אין לדחות את הדברים כלל. והרי לך לפניך שגם דעת הרי"ף והרמב"ם (אליבא דהרדב"ז) להתיר נ"ט בנ"ט באוכלין לכה"פ בדיעבד. ודו"ק.
הנה לעיל הבאנו משם ספר שערי דורא דדעת ספר התרומה (סימן סא) לאסור נ"ט בנ"ט באוכלין, וזאת אחר שהשמיט מילת "שמא" שבו. עי"ש. והנה הן אמת שכך היא דעת השערי דורא, אולם יש להאי"ר בזה, דדעת ספר התרומה גופיה אינו מוכרחת לאסור נ"ט בנ"ט באוכלין, וכפי שאבאר בס"ד.
וז"ל ספר התרומה (סימן סא. כפי הנמצא בדפוסים שלפנינו): ואסור לאפות עוגה קטנה בצד פשטיד"א או בצד פלאדי"ן, כדאמרינן אין טשין את התנור באליה, ואם אופ' תחת הכלי, אפילו לא נגעו זה לזה, אסור לאפות שתיהן יחד, דאזיל האי ומפטם האי, "ואין להתיר משום נותן טעם בר נותן טעם, ולא משום דדבר הבלוע בחתיכה זו ממקום אחר אינו פולט משם כי אם ע"י מים, כמו דפרישית לקמן גבי טיפת חלב, דמכל מקום פעמים ששמנונית הבשר יוצא חוץ לעיסה". עכל"ק.
והנה לפי מה שעינינו עיני בשר רואות בדפוסים שלפנינו, לא מסתייה דאין ראיה לאסור נ"ט באוכלין לדעת ס' התרומה, אלא יש אף גילוי גדול להתיר, שהרי הקשה דנימא להתיר מדין נ"ט בנ"ט באוכלין, ותירץ לאסור משום חשש שהשמנונית יצא לחוץ, דמשמע דהא משום נ"ט בנ"ט מותר אף שהוא באוכלין.
אולם נאמנים עלינו דברי השערי דורא מה שכתב בשם ס' התרומה (וכן גדולי המפרשים ציטטוהו כן בתוספת המילה שמא), וע"כ אמרתי לתור ולחפש בספרי המפרשים יישוב נכון לדבר זה, עד שמצאתי בחפיש"ה להגאון רבי מאיר הכהן מרוטנבורג (תלמיד מובהק למהר"ם מרוטנבורג) בספרו תשובות מיימוניות (מאכלות אסורות סימן כא), שגם הוא עמד על מדוכה זו, ואחר שהעתיק דברי ספר התרומה (כפי המובא בשערי דורא, אולם בתוספת המילה "שמא"): כתב בזה"ל: העתקתי מספר התרומה אשר הועתק (ע"י סופר) מכתב יד רבינו ברוך המחבר זצ"ל, והסופר כתב בסיומו שכתב ההגה תוכו. וסיים, ונ"ל שזו הגה היא, יען כי ברוב ספר התרומה לא מצאתי. ע"כ. וששתי.
עתה העתיק לשון ס' התרומה כפי הגה"ת הסופר שהובא בתשו' מיימוניות הנ"ל, ואבאר שאף שדעת השערי דורא למחוק מילת "שמא", מ"מ אי"ז נראה דבא לגרוס כן בדברי ס' התרומה, אלא צ"ל שכך הוא מבין ברוח בינתו, אולם דעת ספר התרומה גופיה יש לפרשוככתבו וכלשונו, ותדע שרבים מהמפרשים העתיקוהו בתוספת המילה "שמא", ולא משתמיט לשום חד מהם שלא יהיה בידו הגירסא הנכונה. וז"ל ספר התרומה (שם): "ועוד צריך ליזהר שלא יאפו עוגה קטנה בצד פשטיד"א פן יאכל העוגה בחלב כדאמרינן (פסחים ל:) אין טשין את התנור באליה, ולא בצד פלדו"ן פן יאכל העוגה עם בשר ואם אפה אסורה העוגה לאוכלה אפילו במלח. וכו'. ואין להתיר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט חד בעיסה של פשטיד"א ומשם לעוגה, דשמא היינו דוקא פליטת טעם של כלי, אבל מאוכל לאוכל הכל חשוב טעם אחד, ועוד פעמים שהשמנונית יוצא חוץ לפשטיד"א ונוגעת לעוגה". וכו'. עכ"ל.
והנה יש לדקדק בלשונו הטהורה, דמהא דכתב בלשון של "שמא", משמע דלא ברירא ליה לאסור איסר בסכינא חריפא, וכוונתו לומר שאין לסמוך על היתר נ"ט בנ"ט באוכלין, כי אין אנו יודעים אם נתחדש דין זה גם באוכל או לא, זאת ועוד, מהא דהוצרך לתת טעם כעיק'ר נוסף לאסור הפת בצד הפשטיד"א, והיינו משום דיש לחוש שמא יצא שומן חוץ לפשטיד"א, ולא סגי ליה לומר דל"א נ"ט באוכלין, ש"מ דלא ברירא ליה אם יש נ"ט באוכלין או לא, ולכן כתב בלשון שמא. ופשוט.
ומצינו לכמה מרבותינו האחרונים ששמו דגש על מילת "שמא" שבו, וכתבו להוציא עפ"ז דין. וכגון בספר בית אפרים (מרגליות. יו"ד סימן לז ד"ה ועיין בסה"ת) שכתב שם לדון מצד נ"ט בנ"ט באוכלין, והעלה דאין לאסור מזה בסכינא חריפא, יען שבסה"ת כתבו בלשון שמא, ש"מ דלא ברירה ליה לאסור. ושוב כתב ס"ס להתיר ע"פ מילת 'שמא' שהובאה בסה"ת, דש"מ דלא ברירא ליה לאסור נ"ט בנ"ט באוכלין. ע"ש. ועוד אם אמת ונכון הדבר דדעת סה"ת לאסור בזה מתורת ודאי א"כ אמאי כו"כ מרבותינו האחרונים כמו הפרמ"ג והפת"ש והכה"ח בסימן זה (ועוד. ולא ע'ט האסי'ף הכא), כשציינו לדעת האוסרים נ"ט בנ"ט באוכלין, הערו מקורם מדברי השערי דורא, ואמאי לא עלו בקודש למקור האי דינא שהוא בסה"ת, ש"מ דס"ל דבסה"ת אין הכרח לדין זה. ודו"ק. [ועיין בהליכות עולם הנ"ל שג"כ נתן דגש למילת שמא שבו]. דו"ק. (וזה דלא כמ"ש בספר אשמרה לפי (אשכנזי. ח"א סימן צה אות ו) דדעת סה"ת לאסור נטבנ"ט באוכלין, ומ"ש בלשון של שמא הוא לאו דוקא. ואהח"מ מנין לו לבדות ד"ז מלבו, ואדרבה המעיין ישר יחזו פנימו דלא ברירא ליה לספר התרומה לאסור בזה אלא מתורת ספק. וכמבואר).
והן עתה שבתי אחרי רואי למ"ש בשו"ת הרשבי"ד (יו"ד סימן טז) , ובא לציו"ן בספר "מסדר חילוקים ושיטות" (שטרן. תרצ"ד. מערכת נו"ן אות תקצא) שהביא בשמו אומ"ר מן החד"ש, וכתב שאף דדעת סה"ת והשערי דורא דל"א מאוכל לאוכל נ"ט בר נ"ט, הני מילי היכא דכל האוכל היה מונח בב"א, וכגון שיש בשר רותח ונוגע בו תפו"א ובו נוגע אורז, דבשעה אחת עבר הנ"ט מהבשר דרך התפו"א לאורז, בזה איה"נ ל"א נ"ט בנ"ט, אבל אם אחר שהתפו"א קיבל טעם מהבשר ונח מבליעתו, שוב הניחו אותו ליד אורז חם, והאורז קיבל טעם מהתפו"א, בזה גם לדעת סה"ת והשערי דורא, שפיר אמרינן נ"ט בנ"ט. ע"ש. ולפי דרכו למדנו, שקרוב לרוב ככל הפוסקים המחמירים בנ"ט בנ"ט, יודו להקל בכגון דא, שהרי רבים מהם הערו מקורם מדברי השערי דורא. ודוק היטב. [והנה לעיל בתחלת דברינו הבאנו שדעת האיסור והיתר הארוך דל"א נ"ט בנ"ט באוכלין, והמעיין בלשונו שם, ימצא דמיירי באופן שכל האוכל היה מונח בתנור בב"א, ובזה דן של"א נ"ט בנ"ט באוכלין, ועתה בהגלות נגלות שו"ת הרשב"ד הנ"ל, אף אנו נאמר כן בדעת האיסור והיתר. ויל"ע]. ודו"ק.
דעת הרמב"ן
והנה מו"ר זיע"א בהליכות עולם ל'ו, בנה לנו ציו"ן להרב אור שמח (פ"ט מהל' מאכ"א ה"ט), וזו לשונו: וע"ע בספר אור שמח שכתב, שלדעת הרמב"ן אפילו אם נ"ט "ראשון" באוכל חשיב נ"ט בר נ"ט . ע"ש. עכ"ל רבינו זיע"א בהליכות עולם. [ולתועלת הלומד אציגה נא בזה לשון קדשו של הרמב"ן שם (חולין קיא:) וז"ל: והא דאמרינן והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דרב עבדו ליה שיפא בצעא, קשיא לן מי דמי התם קערה מן הממש קבלה הטעם, והטעם שנותנת בבשול טעם גמור הוא, שהרי בבשר בחלב אוסר, דתנן קדרה שבשל בה בשר וכו' ואם בשל בנותן טעם, אלמא הטעם השני טעם גמור הוא, אלא שאינו ראוי ליתן טעם במקום אחר שהם שני טעמים חוץ מן הממש הראשון, וזהו נותן טעם בר נותן טעם, ויש לומר שאותה שיפא דבר מר היה מעורב בה, "אבל לא היה עיקר ממשו" מאותו דבר מר, וכיון שנתן טעם בבשול, הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם לגמרי, כך נראה לי. עכ"ל]. ובס' אור עולם הנ"ל כתב להתמיה בזה בזה"ל, עו"כ בהליכו"ע להסתייע בקולתו מספר אור שמח וכו', ואמנם כשנעיין היטב במקור הדברים נווכח שאין שום ראיה מהרמב"ן לנ"ד וכו', דהאו"ש לא דייק מהרמב"ן אלא שטעם ראשון באוכל וטעם שני בכלי הוי נ"ט בר נ"ט, ולאפוקי מהפרמ"ג דבעינן דוקא טעם א' בכלי, אולם בנ"ד פשוט שאינו נ"ט בר נ"ט. עכ"ד.
ואנא דאמינא דמאי דפשיטא להאור עולם הנ"ל, לא ברירא כלל להרבה מרבותינו האחרונים, וגם נבאר שרק ע"י העיון היטב בדברי האור שמח, נווכח שדברי מרן זיע"א בהליכות עולם ברור מללו, אין בהם נפתל ועיקש. ואבאר שיחתי, הנה בספר אור שמח הנ"ל כתב לדון ביסוד ההיתר של נ"ט בר נ"ט, ותמצית דבריו למעיין, כמו שכתב בזה"ל: "רק כל ההיתר בנ"ט בר נ"ט משום דנפגם בכלי – כשיוצא לתוך התבשיל", ביאור לדבריו, דהטבע מעיד "דאין פגימת טעם אלא"כ יוצאת מהכלי לתוך התבשיל". כלשונו. ע"ש היטב. והנה אם מונח זה הוא יסוד ברור לדעת האור שמח, א"כ מעתה אם נמצא מי שיפסוק דגם נ"ט ראשון באוכל ושני בכלי הוי דין נ"ט בנ"ט, לפ"ד האור שמח הנ"ל לא איכפת לן בזה שטעם שני בכלי, שהרי כיון שטעם ראשון הוא באוכל, ולסברתו הרמת'ה בכה"ג אין שום הקלשת טעם, א"כ מאי איכפת לן תו שהטעם השני בכלי, הרי מ"מ לא יצא פגימת טעם מכלי לתבשיל אלא פעם אחת, והוי נ"ט ראשון לאיסור, ולא אכחד דלפני סמוך, כתב בזה"ל, ובזה א"ש נמי מה דלא נזכר נ"ט בנ"ט באוכלין, רק כשהטעם האחד (ר"ל טעם ראשון) בכלי, משום דבאוכלין אף נ"ט בר נ"ט אינן נפגמים, ולא איכפת לן מה דיוצא מאוכל לאוכל. עכ"ל. והיה מקום לבאר דהאור שמח כתב להדיא דמאוכל לאכול גרע טפי, וכמו שכתב "ולא איכפת לן דיוצא מאוכל לאוכל". אולם כד דייקת שפיר תמצא, דאינו כתב כן אלא ביחס ליסוד שכתב שצריך דוקא טעם ראשון בכלי, ולא נחית השתא לבאר את רמת היתר הנ"ט אם הוא ראשון באוכל או שני, כמדוייק לשונו.
מעתה אם כנים הדברים, אחר שהאור שמח דייק מדברי הרמב"ן בסוגיא דשייפא, דגם נ"ט ראשון באוכל ושני בכלי הוי נ"ט בנ"ט, אין מזה ראיה דדוקא בכי האי גונא יורה הרמב"ן להתיר, משום דהכי הוה עובדא וכמובא בגמרא שם, "ואפשר" דלעולם דעת הרמב"ן אף אם שני הטעמים באוכל שפיר הוי נ"ט בנ"ט, וכל זה לפי סברת האור שמח הנ"ל, וכפי שכתבתי לעיל סמוך, דעד כמה דבאוכל לא שייך להתיר מטעם נ"ט שהרי אין בו הקלשת טעם, א"כ מי שמתיר בטעם א' באוכל אין סברא שיהיה מותר רק מחמת שטעם ב' בכלי. זהו הנראה לענ"ד בדקדוק דברי האור שמח. והגם שאי"ז מוכרח בדע' הרמב"ן שהרי מצינו פוסקים רבים דמקילים בטעם א' באוכל וב' בכלי, ובכל זאת אוסרים בב' טעמים באוכל, מ"מ לסברת האור שמח בדע' הרמב"ן נראה כדכתיבנא. ודוק היטב
לפ"ז מה שכתב מו"ר הרב זיע"א בהליכות עולם להביא מזה סיוע לדבריו א"ש, דהנה הרב דקדק בלשונו לכתוב בהליכות עולם, שהאור שמח מדייק מהרמב"ן בטעם א' באוכל וטעם ב' בכלי שמותר, ומה שהרב הביא זה לסברתו, משום שלדברי האור שמח גופא, אין נפקותא בזה שהטעם הב' הוא בכלי, ורק הכי הוה עובדא, וכאמור. [וכתוספת ביאור, יש להוסיף בזה, שהרי מצינו מחלוקת ידועה בין גדולי הפוסקים, אם טעם אחד באוכל וטעם ב' בכלי שרי (גם לאותם פוסקים דמחמירים בב' טעמים באוכל), הללו אוסרין והללו מתירין, (ואכ"מ), וכשנדקדק בעומק סברת האוסרים נמצא, דלדבריהם כך לי טעם א' באוכל וטעם ב' בכלי כמו ב' הטעמים באוכל, מעתה אם ימצא מ"ד דסובר דגם טעם א' באוכל שרי, ולא גילה דעתו דדוקא הוא שטעם ב' בכלי, לדבריהם נימא דה"ה טעם ב' באוכל שיהא מותר לאותו מ"ד, וזה בעצם כיסוד שהניח לנו האור שמח. ודו"ק]. וכל זה הוא מלתא בטעמא.
שו"ר ותגל נפשי דכן מבואר להדיא בשו"ת פני אריה (סימן מח), שכתב שם הרב השואל לדחות את דברי השערי דורא דס"ל דל"א נ"ט בנ"ט באוכלין, מדברי הרמב"ן הנ"ל בההיא דשייפא, וכן ממה שכתב בהגהת אשר"י בפ' אין מעמידין (והביאו הב"י באורח חיים סימן תנ"א), בחביות של חרס שהיה בו שכר, שרבינו אפרים מתיר לתת בו יין בפסח בלא הגעלה, משום דהוי ליה נ"ט בר נ"ט, השכר בלע מן התבואה, והחביות מן השכר. והרב פני אריה השיב לו בזה"ל: הנה אמת נכון הדבר שהחילוק בין כלי לאוכל אין לו שום שורש ויסוד כמו שיתבאר בסוף דברינו בעז"ה. בשגם הראיות שהביא רום מעלת כבוד תורתו לסתור חילוק זה, ראיות בריאות וטובות הנה, דמוכח בברור גמור שלא חילקו הראשונים בכך. עכ"ל. ואני תמה על עצמי, אמאי הוו ראיות בריאות וטובות לדחות דברי השערי דורא, שהרי אפשר דאף השערי דורא אדויי מודי בנ"ט ראשון באוכל וב' בכלי דשרי, ואלא ודאי מכורח הנ"ל חזינן ברורות, דלדעת השערי דורא דאוסר נ"ט באוכלין היינו דכך לי ב' טעמים באוכל כמו נ"ט ראשון באוכל וב' בכלי, וע"כ כשנמצא ראשונים קדמאי דסברי מרנ"ן דבכי האי דטעם א' באוכל וטעם ב' בכלי מותר, הוי קושיא ודחייה לדברי השערי דורא, נמצינו למדים דפשיטא להרב פני אריה ולהרב השואל שם, דאין נפקותא כלל בין טעם א' באוכל וב' בכלי לדעת הראשונים שהתירו כן, לבין אם היו ב' הטעמים באוכל. ודו"ק . ועי' לו עוד שם שכתב להוכיח, שהנוסחא בשערי דורא לאו דסמכא היא. ושם בסימן מט, כתב, דנוסחא זו שבשערי דורא שמחלקת בין כלי לאוכל, כבר בררנו בלאו הכי שהיא שיבוש גמור, ולאו מר בריה דרב אשי חתם עלה. ע"ש.
ומצאנו ראינו לעוד אחרונים חביבים, שדייקו כעי"ז מדברי הרמב"ן בההיא דשייפא, ומדברי רבינו אפרים הנ"ל, הלה המה, שו"ת זית רענן (כרך א דיני תערובות סיצן ב סק"ה). יד יהודה (סימן צד סעיף ה ס"ק יט ד"ה הפ"מ). וכ"כ ר' פנחס אליהו מברדיטשוב בס' אליהו רבה (שנת תר"ע. סימן צה אות ב) . וכ"ה בשו"ת ערוגת הבושם (סימן צא). ועוד. והגם דבדבריהם אין הכרח ליסוד שהביא האור שמח הנ"ל, מ"מ מכלל ספיקא לא נפיק, ואפשר דאף לדעתם (אליבא דהרמב"ן ורבינו אפרים) כך לי טעם א' באוכל וב' בכלי, כמו בב' טעמים באוכל. וודאי שלצרפם אל האהל להיות אחד להתיר עכ"פ לענין דיעבד גם בטעם ב' באוכל, שפיר סמכינן עלייהו בזה.
ושוב אמרתי בעוניי לתת סייעתא לדברי מו"ר זיע"א, דהנה הרמב"ן בחידושיו לחולין (שם ד"ה ויש) הביא בקצר אמי"ץ את דעת האחרים דסברי דאין אסור אלא טעם הבא מן הממש אבל טעם שני מותר, וכתבו לבאר פלוגתת רב ושמואל בדגים שעלו בקערה, דמיירי בעלו עם הבשר, ואפי"ה מתיר שמואל לאוכלן בכותח, אע"פ שאין כאן אלא נותן טעם שני, הבשר בדגים, והדגים בכותח, ומוכיחים דבריהם מההיא דשייפא ואתי להו כפשטא משום דטעם שני מותר. (ודלא כפי שהבין הרמב"ן דמיירי בטעם שלישי). ונראה מבין ריסי עיניו, דכל דחייתו לפירוש האחרים אינו אלא מטעם דהם פירשו להתיר בנ"ט שני והוא אינו מתיר אלא בטעם שלישי, אבל מצד מאי דס"ל דאף באוכלין אמרינן נ"ט בר נ"ט, בזה לא פליג עלייהו, והתם הוי נ"ט מאוכל לאוכל ממש. הא למדת, דדעת הרמב"ן להתיר נ"ט בנ"ט אף מאוכל לאוכל, וא"כ ילמוד סתום מן המפורש, ומ"ש הרמב"ן בההיא דשייפא היינו משום דהכי הוה עובדא דהיה נ"ט שני בכלי, ולעולם גם בנ"ט שני באוכל ועדיין הוא היתר ס"ל להתיר. וק"ל. וע' בספר נתיב חיים (קנובליך) איסור והיתר סימן עד עמוד קכג ד"ה ודע. ודו"ק.
דעת התוס' והרא"ש
וצופה הייתי להרב זר זהב (החונה סביב ס' האיסור והיתר הארוך. שער לט אות א), שכתב, ופלא הוא ששניהם (היינו שו"ת פני אריה והרב השואל שם) לא הביאו דברי התוס' בעבודה זרה (עו.) ד"ה מכאן ואילך, שכתבו וז"ל, ועוד כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי שאין ראוי לאכילה, ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו, לפי שהדגים ראוין לאכילה והבשר נותן בהם טעם לשבח. עכ"ל. ואף שכוונתם הוא על טעם האחרון, מכל מקום נלמד מדבריהם, שהטעם יותר מתקלקל בכלי, כי יותר מתקלקל טעם החמץ בכלי שאין ראוי לאכילה, ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים הראוין לאכילה. עכ"ד. וכבר העיר מזה וטמנו ברמ'ז בספר פרי מגדים (מש"ז ס"ק א) וז"ל: ועיין אורח חיים בבית יוסף סימן תמ"ז ותנ"ב, יראה ברור דדוקא טעם א' בכלי וב' באוכל הוקלש. ע"ש. (ושם בב"י בסימן תנ"ב מובא דברי התוס' הנ"ל. וראה להלן).
אמנם אני ההדיוט העני בדעת, אשר דרכי החכמה נעלמו ממני, לא זכיתי לרדת לעומק דעתם הרחבה והבהירה של הני רבנן קשישאי, ולולא דמסתפינא אמינא, דאין הכרח ללמוד בתוס' הנ"ל דס"ל דטעם שבכלי מקליש טפי מבאוכל, וע"כ אמרתי אשיחה וירוח לי. והנה תחלה אביא דברי התוס' ככתבם וכלשונם, ושוב אדון בדבריהם הקדושים, לדעת את המעשה אשר יעשון לפי דב"ק, וז"ל התוס' (שם) : והגעלת כלי בן יומא, אין להגעיל אלא בס', דשמנונית (איסור) הנפלט (מהכלי) בחמין, טעם לשבח הוא. (ובת"ה מקשו, וזו לשונם:) אבל כשמגעילין כלי חמץ בערב פסח בד' שעות, דשעת היתר הוא, יכול להגעיל אפילו כלי בן יומא בפחות מס' (ומאי שנא מגיעולי עכו"ם דבכלי בן יומא צריך ס' לבטל טעם האיסור שבו, וקא משני: משום) דהוי נ"ט בר נ"ט של היתר. (וקא אזיל ומפרש צורת הנטבנ"ט) החמץ בקערה, וממנו למים, ומן המים חוזר ונבלע בקדירה, ועדיין הכל היתר. ועוד כי יותר מתקלקל טעם חמץ (הנפלט למים ונבלע) בכלי שאין ראוי לאכילה, ממה שמתקלקל טעם בשר (הנפלט מהקערה) בדגים שנתבשלו אחריו, לפי שהדגים ראוין לאכילה, ו(פליטת טעם) הבשר נותן בהן טעם לשבח. עכל"ק.
ויש לתת דגש ולהבין דבריהם הקדושים. א. מהו שכתבו התוס' לתרץ (בתירוץ הראשון) שהטעם להתיר להגעיל כלי חמץ תוך ד' שעות, הוא משום שיש ג' נותני טעם להתיר, ולכאורה אמאי הוצרכו להאריך בכך, הא סגי במה שיאמרו, דשונה כלי חמץ תוך ד' שעות דהיתרא הוא, וע"כ הוי נ"ט בנ"ט דהיתרא, ובהשוואה לגיעולי עכו"ם שבלוע בכליהם איסור, וממילא הוי טעם ראשון של איסור ואסור (דבשלמא אם תרוייהו הוו היתר, שייך לחלק בין טעם ג' של היתר לטעם ב', אבל השתא שזה איסור וזה היתר, לכאורה די בכך לומר שזה נ"ט בנ"ט דהיתרא וזה טעם דאיסור). ב. עוד יש להבין, מהו שכתבו ועוד שיותר מתקלקל טעם החמץ בכלי מטעם בשר בדגים וכו', דגים מאן דכר שמייהו, הרי אינו בא לתרץ אלא את קושייתו מכלי חמץ לגיעולי עכו"ם. ג. ועוד, אם כנים אנו בתירוצם הראשון שסיבת ההיתר בכלי חמץ שמועילה הגעלתם, היא משום שיש ג' נותני טעם ועדיין הוא היתר (ורק בטעם הרביעי נפלט למאכל), א"כ מעתה מהו שמחלק בין טעם חמץ בכלי לטעם בשר בדגים, הרי אפשר לומר שהטעם שמחמירים בבליעת בשר בדגים משום שהוא נ"ט שני בהיתר, משא"כ בליעת חמץ בכלי שהוא נט ג' ועדיין הוא היתר.
ומכורח כל הנ"ל, נראה לבאר בזה בס"ד בדרך אר'ש זו , דעיקר תירוצם הראשון אינו בא אלא לומר, דבכלי חמץ תוך ד' שעות, הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, ומשא"כ בגיעולי עכו"ם שאין כאן כלל נ"ט בנ"ט והוי פליטת טעם איסור. ומה שמבארים התוס' את צורת הנ"ט, החמץ בקערה ומשם למים ומשם חוזר לקערה, אינו בא לעיקר תירוצם אלא סירכא הוא דנקיט, לבאר באמת איך יש נטבנ"ט, אבל אין הנ"ט השלישי בהיתר בא לסיבת ההיתר.
ועל מאי דכתיבנא להאי"ר, דגים מאן דכר שמיה, צריך לומר דהתוס' הרגישו דהנה יש להעיר, התינח למ"ד דגים שעלו בקערה של בשר דמיירי בין עלו ובין נתבשלו, (דכיון שסוגיא זו היא המקור להאי דינא דנ"ט בנ"ט, בחולין קיא:), אזי יש ליישב דטעם ההיתר בחמץ הבלוע בכלי תוך ד' שעות, היינו משום נ"ט בנ"ט, וכי היכי דדגים שעלו בקערה מותר ומשום נ"ט בר נ"ט דהיתרא, ה"נ נימא להתיר בהא דאית ביה נ"ט בר נ"ט דהיתרא, אלא למ"ד דעלו אין נתבשלו לא (וכך באמת סברת התוס' בחולין שם ד"ה הלכתא), לפ"ז יש לומר דאין להתיר נ"ט בנ"ט אלא היכא דעלו, שקליטת הטעם היא מועטת, אבל נתבשלו שקליטת הטעם היא מרובה נימא לאיסור, והדרא קושיא לדוכתא, דמ"ש גיעולי עכו"ם דצריך ס' להתיר טעם השמנונית, ואילו בכלי חמץ תוך ד' שעות לא בעי ס', וע"ז קא מתרצי התוס' בתירוצם השני, דדגים כיון שהם רק טעם שני להיתרא ע"כ אסרינן בנתבשלו, משא"כ חמץ הבלוע בכלי, דאע"פ שהיתרו הוא ע"י הגעלה (דהיינו בישול) מ"מ כיון שהוא עדיין היתר גם בנ"ט שלישי, ע"כ יש להתיר בזה.
אלא דנות'ר לנו מצות ביאו'ר, לבאר הדברים הנ"ל בדקדוק לשונו הזהב של התוס'. ונראה לבאר דה"פ: דמ"ש "כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי, שאין ראוי לאכילה", הנה המילים "שאין ראוי לאכילה" אי"ז 'סיבת ההיתר' (וכמו שהבינו הני רבנן קשישאי), אלא הוא 'סימן להיתר', דהיינו כיון דבהגעלת כלי חמץ הטעם הנפלט למי ההגעלה אינו מיועד לשתיה, ולאחר שבא ונבלע בכלי (שאז הוא היתרו) הרי א"א לאכול את הכלי, ממילא מוכרח הוא המציאות בהגעלת כלים, שיש ג' נותני טעם של היתר ועדיין הוא היתר. משא"כ בטעם בשר שבדגים, כיון שהטעם הנפלט מהקדירה הבשרית, נכנס לדגים שהם ראוין למאכל, א"כ טעם הבשר נותן בהם טעם לשבח, משום שהוא נותן טעם שני בהיתר, דבבישול מחמרינן בטעם ב'.
ואם ישאלני אדם, אמאי קא דחקת למיעל פילא בקופא דמחטא, דלכאורה יותר נראה לבאר כמו שביארו הנך רבנן קשישאי, דמ"ש התוס' אינו סימן להיתר אלא סיבת ההיתר וכך נ' פשטות הדברים. אף אני יאמר לו דמה שהכריחני לפרש כן, הוא עפמ"ש מרן רבינו יוסף קארו אשר קבלנו הוראותיו בכל. דהנה בבית יוסף (אורח חיים סימן תנב) ציטט לשון הרא"ש בפרק כל שעה (סימן ז) שכתב, ובערב הפסח קודם שעה חמישית, דשעת היתר הוא, מותר להגעיל אפילו בן יומו, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם, החמץ נותן טעם בכלי, והכלי במים, וחוזר ונבלע בכלי, וכולהו היתר הוו, והוו כמו דגים שעלו בקערה דמותר לאוכלן בכותח (חולין קיא:), ואפילו לדברי המפרשים (תוס' שם ד"ה הלכתא), עלו אין נתבשלו לא, הכא שרי דהתם "טעם" (ע"פ גי' הגהות הב"ח אות ב) הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם וכו' (ומסיים לה כלשון התוס' דידן). ושוב ציין מרן הבית יוסף לדברי השבולי הלקט, שכתב בזה"ל: ער"פ שמגעילין כלים משום איסור חמץ, מותר להגעיל אפילו כלים בני יומן, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם של היתר קודם שיהא איסור, כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן בכותח, משום דטעם בשר נכנס בקערה, ומהקערה בדגים "הרי כאן שנים", והדגים עדיין היתר קודם שיאכלם בכותח, הכא נמי טעם החמץ נכנס בקערה, ומהקערה במים, ומהמים בקערה שמגעילה, "הרי כאן שלושה קודם שיבואו לידי איסור חמץ", ואע"פ שיש אומרים דדוקא דגים שעלו בקערה מותרים אבל נתבשלו אסורים, מכל מקום גבי חמץ "שיש בו שלושה נותני טעם של היתר הכל מותר". עכ"ל. וא"כ מעתה יש במשמע מדהביא מרן הבית יוסף את דבריו בחדא מחתא עם דברי הרא"ש (בלא שציין לשון שנראה שבא לחלוק), ש"מ דחד טעמא הוא דאית ליה לתרוויהו, והיינו מטעם הנ"ט השלישי ולא מהטעם שהוא טעם בכלי ולא באוכל. ודו"ק.
בר מן דין, הנה המשך לשון מרן הבית יוסף שם הוא כך: ודברי הרא"ש הם מדברי התוספות בסוף פרק בתרא דע"ז (עו. ד"ה מכאן). ובפרק כל הבשר (קח: ד"ה שנפל). וכ"כ ההגהות מיימון בפרק ה' (דפו' קושטא הכ"ג קכט: ובהל' הגעלה) בשם ספר התרומה (סימן נה). ע"כ. והנה המעיין יראה שלשון ספר התרומה הוא ככתבו וכלשונו של השבולי הלקט, ומרן הבית יוסף נקיט שהרא"ש הנ"ל והתוס' דידן וסה"ת, כולהו קיימו בחד שיטתא, והרי בסה"ת מפורש כמו שכתבנו לבאר בס"ד את דעת התוס' דידן בע"ז הנ"ל. אתה הראת לדעת, שהטעם שכתבו התוס' להתיר אינו משום דהכלי הוא סיבת הטעם אלא משום דהכלי הוא סימן לטעם להתיר והיינו מדין שהוא נ"ט שלישי. והרי כמבואר. ומהא ליכא למשמע מינה לנידו"ד. דו"ק . שוב מצאתי בחפיש"ה דכ"כ להדיא בשו"ת יד אפרים (ביליצר.תש"ד. יו"ד סימן ה). ע"ש . ואחר סמוך מצאתי און לי, דכן עולה מדברי שו"ת פני אריה (סימן מט ד"ה חדא). עיין שם היטב. והוא ממש כמו שהעלינו בחכתינו בס"ד.
והנה בשו"ת עין יצחק (ספקטור. חלק א א"ח סימן כח אות יג) אחר שהוכיח במישור דדעת רש"י בחולין להתיר נ"ט בנ"ט באוכלין (והבאתי דבריו לעיל), סיים וכתב, וכדברי רש"י הנ"ל, כתב נמי הרא"ש בחולין (קטז:). ור"ל דכי היכי דדייקת ברש"י להתיר נ"ט בנ"ט באוכלין, הכא נמי נימא לדייק בדעת הרא"ש להתיר נ"ט בנ"ט באוכלין, שהרי כתב כדברי רש"י. עש"ה. ולפי דבריו למדנו דגם דעת הרא"ש להתיר נ"ט בנ"ט באוכלין. ולפ"ז לא מסתייה דאין ראיה מלשון הרא"ש בפסחים ובע"ז הנ"ל לומר דנ"ט באוכלין מיגרע גרע, וכמו שרצו להוכיח הפרמ"ג והזר זהב הנ"ל, דאינו, לפי דעת מרן הבית יוסף, אלא אף איכא ראיה מהרא"ש בחולין לומר דס"ל נ"ט בנ"ט באוכלין, וכהוכחת העין יצחק הנ"ל. ודו"ק. וע"ע מ"ש המהר"ם שי"ף (חולין קיא:) בביאור דברי התוס' ד"ה והלכתא. ודוק היטב.
דעת הר"ן והי"מ שהובאו בדבריו
ואנכי הרואה למ"ש הר"ן בחולין (מ: מדפי הרי"ף) וז"ל: אבל אחרים סוברים דשמואל אפילו טעם שני התיר, והכא בדגים שעלו עם בשר איירי דקאמר דמותר לאוכלן בכותח, [אף על פי שאין כאן אלא נותן טעם לשמואל], הבשר בדגים והדגים בכותח, והיינו דמוכחין הא דרב מההוא עובדא דשיפא, ואתי להו כפשטיה למאי דסבירא להו בשני טעמים בלבד הוא שנחלקו, וכ"ת א"כ תיקשי לשמואל הא דתניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם, תירצו בזה שע"י האור פולט ממשו של איסור ראשון, ואין שיטה זו מחוורת, אלא בטעם שני אפילו שמואל מודה דאסור, ובטעם שלישי הוא שנחלקו. עכ"ל. חזינן להדיא דשיטת האחרים להתיר נ"ט בנ"ט באוכלין. כיעו"ש.
ותבט עיני להגאון בעל שבט סופר (חולין קיא: ד"ה אתמר) שכ' וזת"ד, והנה מכל מקום מאחרים מוכח שגם באוכל סברו דשייך פלוגתת דרב ושמואל, ולא בבלוע בכלי לבד, וכן הר"ן לא הקשה על אחרים, רק משום דלא שרי רק טעם שלישי בחלב, אבל לא טעם שני באיסור, אבל מכל מקום מודה לסברת האחרים שגם באוכל נקלש הטעם, ותמוה על השערי דורא שכ' בפירוש, דל"ש נ"ט בנ"ט רק בכלי, אבל באוכלין אפילו כמה נותני טעם אסור, ובפרמ"ג הוסיף דצריך להיות דוקא טעם ראשון בכלי ושני באוכל אבל להיפך לא, וכיון שמאחרים וגם מהר"ן לא מוכח כן, מנ"ל לחלק בפשיטות כך. וצ"ע. עכ"ל. אתה הראת לדעת, דדע' השבט סופר הנ"ל דשיטת האחרים שהובאו בר"ן וגם הר"ן גופיה, סבר"י מרנ"ן להתיר נותן טעם בר נותן טעם אף דהוא מאוכל לאוכל.
והלום ראיתי דכן דייק לנכון בס' גינת ורדים (תאומים. כלל סז). אלא דצריך לי עיון, ואני תמה על עצמי, במה שכתב שם לדחות דמ"מ הר"ן כתב עליהם דאין שיטה זו מחוורת. וע"כ דחה שאין ראיה מהר"ן. ע"ש. ולא זכיתי לעמוד בסוד קדושים, שהרי מה שהר"ן דחה לדברי האחרים אינו אלא מטעם שהם התירו בנ"ט שני, והר"ן מצריך נ"ט שלישי, וכמדוייק לשונו: "ואין שיטה זו מחוורת, אלא בטעם שני אפילו שמואל מודה דאסור, ובטעם שלישי הוא דנחלקו". עכ"ל. הרי שלך לפניך, דדוקא בזה הוא דפליג עלייהו, מיהו בעצם סברתם להתיר נ"ט אף באוכלין לא נזכר מזה כלום שפליג בזה. וכמו שהוכיח במישרים הגאון שבט סופר הנ"ל. ודו"ק.
דעת מר"ן השלחן ערוך
והנה מרן בשלחנו הטהור לא גילה דעתו להדיא היאך הדין בנ"ט בנ"ט באוכלין, אלא שמצינו לרבותינו האחרונים שדקדקו בדבריו, זה אומר בכה וזה אומר בכה. והנה מראש צורים אראנו להגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן סז ד"ה ולכאורה), שכתב לדייק ממה שכתב מרן הש"ע בסימן צ"ד סעיף ו: בצלים או ירקות שבלועים מבשר, ובשלם בקדירה חולבת, אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות, אין צריך ששים אלא כנגד הבשר. עכ"ל. ודקדק הגאון הנ"ל דאמאי צריך ס' נגד טעם הבשר הבלוע בבצלים, והא איכא נ"ט בר נ"ט, טעם ראשון בבצלים וטעם שני במים, ואלא חזינן דס"ל להשלחן ערוך דל"א נ"ט בנ"ט באוכלין וכמו שכתב השערי דורא, וע"כ מצריך ס' נגד הבלוע בבצלים. עכ"ד.
והנה אע"פ שכן היא דעתו דעת עליון, מ"מ אי"ז מוסכם ומוכרח לפי מה שכתב הש"ך לעיל בסימן פ"ז (ס"ק לא) שציין לדברי השלחן ערוך כאן, ומוכח להדיא מלשונו דטעם הדין דלא אמרינן הכא נ"ט בר נ"ט, היינו משום דהוי נ"ט שני באיסור, וכמ"ש בזה"ל: ולא הוי נ"ט בנ"ט להיתירא, דהא טעם השני דאיסורא הוא, ודמי לבצלים שבלועים מבשר ובשלם בקדירה חולבת, דצריך עכ"פ ס' נגד הבשר שבבצלים. עש"ה. ולפ"ז אין הכרח בדע' מרן השלחן ערוך.
בר מן דין, יש לומר דמרן השלחן ערוך אזיל לשיטתיה (סימן צו ס"א), דבדבר חריף ל"א נ"ט בנ"ט (ע' יד יהודה סימן צו סק"ג. ועוד), ואף שכאן נקט בצלים "או ירקות", הנה י"ל דמיירי בירקות חריפים דומיא דבצלים, ויגיד עליו ריעו, ותו, גם אם מיירי בירקות שאינם חריפים, אפש"ל דנקט ס' משום בצלים דבהם ל"ש נ"ט בנ"ט היכא שהוא בן יומו. ודו"ק. שו"ר בס' פניני מיכאל (חזן. תערובות עמוד סו), שציין בזה להפרמ"ג (שפ"ד אות כד). וי"ל ע"ד. דוק היטב. [והגאון רע"א דלא כתב הכי, היינו משום דאזיל לשיטתיה להלן בסימן צו הגהות אות ה. עיין עליו].
והנה כבר הבאנו לעיל דשיטת הגאון רבי יצחק אלחנן בס' עין יצחק (חלק א א"ח סימן כח) שכתב לדייק מדברי רש"י בחולין קטז: דאמרינן נ"ט בנ"ט אף מאוכל לאוכל, ובסו"ד כתב, דכדברי רש"י כן כתב הבית יוסף בסוס"י פ"ז. ע"ש. ולפי דעתו הבהירה גם דעת מרן הבית יוסף להתיר נ"ט בנט באוכלין. וע'.
וראיתי בספרי אחרוני זמנינו שרצו להביא ראיה דדעת מרן הבית יוסף להתיר נ"ט בנ"ט באוכלין, דהנה בבית יוסף סימן צ"ה (סעיף ו ד"ה והיכא) הביא לדברי השערי דורא (סימן ז"ן) שכ' וז"ל: קערות שאכלו בהם רוטב של בשר רותח היום, והודחו במים רותחים שהידים סולדות בהם, במחבת חולבת שאינה בת יומא, הקערות פשיטא שמותרות, שלא קלטו רק טעם חלב מכלים שאינם בני יומן, וגם המחבת מותר לבשל בה חלב עוד, משום שיש בה ג' נ"ט, מן הבשר בקערה, ומשם במים, ומשם במחבת, ואכתי היתר גמור הוא כיון שאינו בן יומו, "ודוקא שהקערות מקונחות, שאין מלוכלכות מן המרק של בשר" וכו'. וכתב עליו מרן בבדק הבית שם: ומה שאסר במלוכלכות מהמרק של בשר, אינו נראה לי, דלא אסרינן אלא בממשות בשר, אבל במרק לא. עכ"ל. ומשמע דאף אם הקערות מלוכלכות במרק שבלוע בו טעם בשר, מותרת לבשל בהם, הא חזינן דדעת מרן הבית יוסף להתיר נ"ט בנ"ט באוכלין. ועיין.
והנה יש בדבריהם טעם לשבח, וכבר קדמם הגאון בעל ערוך השלחן (סימן צ"ה אות ז) בכיו"ב ממקו"א בשלחן ערוך, דבסימן צ"ה ס"א כתב מרן בשלחנו: "דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלם בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא". וכתב ע"ז הערוך השלחן, וזת"ד: דקדק וכתב רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בה, והרי פשיטא כיון דרחוצה יפה אין שום שומן דבוק בה, ויראה לי, דקמ"ל דהקפידא הוא רק על דביקות השומן, כגון שבשלו בהקדירה רק בשר לבדו בלא תבשיל, וכנשתייר סביב הקדירה מבפנים הלא נשתייר שומנו של בשר, והוה כממשו של בשר ולא כטעמו, אבל אם בשלו בה תבשיל של מיני גרופי"ן או תפוחי אדמה או של אורז ודוחן או של עיסה, ונתנו בהם גם בשר, כדרך שמבשלין אצלינו, דהבשר הוא מועט נגד התבשיל, אפילו אין הקדירה רחוצה יפה לית לן בה, דמה שסביבות הקדירה מבפנים הוא תבשיל שיש בו טעם בשר, ואינו אלא טעם בשר ולא בשר ממש. ע"ש. והנה לפי דבריו למדנו שאם נשאר רק מתבשיל של בשר מותר לדעת השלחן ערוך לבשל בו מאכלים. חזינן להדיא דדעת הש"ע להתיר נ"ט באוכלין.
אלא דאי"ז מוכרח, וכמו שסיים (הרב ערוה"ש שם) לפי סברתו שאם היה נ"ט ראשון באוכל אין מורין בו דין נ"ט בנ"ט, דמ"מ שאני הכא שעיקר הטעם נפלט מהקדירה, ובזה שייך נ"ט בנ"ט, ולא חיישינן משום המעט תבשיל שנשאר סביב הקדירה ביחס לכל הבלוע בקדירה גופא, ולכן יש להתיר. ע"ש. ואף דאנן לא מחוייבים לפסקו לאסור נ"ט ראשון באוכלין, מ"מ עיקר סברתו קיימת לענין ההלכה, שהרי כיון שרוב הבליעה יוצא ע"י הקדירה, אפשר דאותו מעט תבשיל שנשאר בקדירה, בטל ביחס לכל הטעם שיוצא. ודוק בזה.
אמור מעתה דמש"כ בספר דברי בנייהו (דיין. חלק טו סימן לב) להעיר על מרן זיע"א בהליכות עולם הנ"ל, ותורף דבריו, דכיון דדעת מרן השלחן ערוך לאסור נ"ט בנ"ט באוכלין, הכי קי"ל כיון שקבלנו הוראות מרן הש"ע. ע"ש. הנה לפי מה שביארנו לעיל מינה באורך דאינו מוכרח שכן דעת מרן השלחן ערוך, ושיש פוסקים דס"ל דאדרבה בבית יוסף מוכח דאמרינן נ"ט בר נ"ט, לפ"ז אין להביא ראיה מדיוק בשלחן ערוך. וכבר כתב ג"ע מרן החיד"א בברכ"י (סימן תצו אות ה) וז"ל: וכיון דמספקא לן בדעת מרן, נקטינן כותייהו דרבנן בתראי. עכ"ל. חזינן מדבריו, דבכה"ג לא אמרינן קבלנו הוראות מרן. כיוצ"ב כתב הרב שמן המר (דף קד) שגם באר"י שקבלנו הוראותיו אינו אלא מה שברור הדבר בדעתו, אבל לא כשיש ספק בדעתו. וכ"כ מרן הראש"ל שליט"א בספר הכללים "עין יצחק" (ח"ג עמוד שכח כלל נב), דהיכא שדעת מרן השלחן ערוך אינה ברורה ואין הכרח בדבריו, בזה לא אמרינן קבלנו הוראות מרן, אף שלדעת חלק מהפוסקים כן דעתו, דמ"מ כיון דיש מי דפליגי עליה, מידי ספיקא לא נפקא. ושכן דעת מרן אביו הגדול זיע"א בכ"ד בתשובותיו שביביע אומר. עי"ש. דון מינה ואוקי באתרין.
זאת תורת העול'ה
והנה אחר שביארנו באורך בטו"ט את השיטות בסוגיא זו, נמצינו למדים דאע"ג דכמה ראשונים כתבו לאסור נ"ט בנ"ט באוכלין ובראשם השערי דורא, מ"מ מצינו נמי לראשונים אחרים דס"ל להתיר בזה, ויבואו אל המני'ן. א. דעת רש"י. (ע"פ הוכחת העין יצחק. מטה יהונתן. יד יהודה. זר זהב). ב. דעת הראבי"ה. ג. דעת הרוקח הגדול. ד. דעת ספר האסופות. ה. דעת הנמוקי יוסף. ו. דעת הרי"ף (ע"פ הרדב"ז). ז. דעת הרמב"ם (ע"פ הרדב"ז). ח. דעת הרא"ש (ע"פ העין יצחק). ח. דעת הרמב"ן (ע"פ האו"ש ועוד). ט. דעת הר"ן (ע"פ השבט ספר והגאון תפארת צבי מלובלין). י. דעת האחרים שהובאה בר"ן. וכן דעת כו"כ מהאחרונים להתיר נטבנ"ט באוכלין, ובאו לציו"ן: א. דעת הפני אריה. ב. דעת הפת"ש שציין להפני אריה בשתיקה בכ"מ (ע' סימן צ"ה אות א. ובסימן צ"ז אות ד). ג. דעת עין יצחק ספקטור. ד. דעת שבט סופר. ה. דעת אליהו רבה ע"פ דברי הש"ך. ו. דעת הרב מבשר צדק ע"פ דברי הש"ך. ז. כ"נ פשטות דעת הלבוש בעטרת זהב (סימן פ"ז אות י). וי"ל. ח. וכן משמע ממ"ש הגאון מסאכטשוב בשו"ת אבני נזר (יו"ד חלק א סימן קח אות ד. ודו"ק). ועוד. ובנוסף לכל הנ"ל דעת הגאון המופלא שו"ת הרשב"ד (סגל), שע"פ דבריו למדנו דאף השערי דורא לא אמר אלא כאשר כל הנותני טעם באוכל מונחים בב"א, אבל בזה אח"ז, דהיינו היכא שקבל האוכל הא' טעם מן בשר, ורק לאחמי"כ נתן טעם באוכל ב', בזה לשיטתו "כולי עלמא מודו דאמרינן נ"ט בנ"ט באוכלין".
ומעתה תימה תימה אקרא, במה שכתב הרב אור עולם הנ"ל (שם), "דלא מצינו לשום אחד מהראשונים", וכן לגדולי הפוסקים המפורסמים שכתבו להתיר נ"ט בנ"ט באוכלין. ואלו דברים שא"א להולמן. וד"ב.
וע"כ דברי מרן גאון הדורות זיע"א בהליכות עולם לו, (להתיר נ"ט בר נ"ט מאוכל לאוכל), יש בהם טעם כעיקר, וכל דבריו שרירין וקיימין, ומינה לא נזוע, ולא נטה ימין ושמאל מדבריו בכל אשר יאמר כי הוא זה. וכל מה שהשיג ע"ד בספר אור עולם הנ"ל, נדחית קרו לה בסברא ובגמיר'א, וכמו שנתבאר..
בירור דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א
אלא דפש גבן לברורי אם דעת מרן זיע"א להתיר בזה דוקא בדיעבד או אף לכתחלה, דיש שרצו להעיר בזה, דבהלכה למעלה (יב) כתב בזה"ל: נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, שכתבנו להתיר לכתחלה, לא רק אם היה טעם הראשון בכלי והטעם השני באוכל שנתבשל בו, אלא אפילו אם היה הטעם הראשון באוכל, ומן האוכל ההוא נפלט טעם באוכל אחר, הרי המאכל השני נידון כנ"ט בר נ"ט, ומותר לאוכלו בחמאה, שכן מוכח מדברי הראשונים. עכ"ל. ומרהיטת הלשון נראה שדעתו להתיר בזה אף לכתחלה, ואילו בהערות למטה כתב בסוף התשובה, "ויש לצרף כל זה להתיר בדיעבד". ודו"ק. דמשמע דאינו מותר אלא בדיעבד.
והנראה לענ"ד בזה, ובהקדים, דהנה ודאי שונה נ"ט בכלים מנ"ט באוכלין במהותו, וכגון לענין "לגרום" לנ"ט בנ"ט לכתחלה, שבזה מו"ר הרב זיע"א בהליכות עולם שם לעיל מינה (הלכה יא), הוכיח במישור דמותר, והנה באוכלין פחות שייך לדון בזה דאינו שכיח כ"כ, דבשלמא בכלים מצוי שאדם רוצה לאכול מאכל פרוה ע"י בישול בקדירה בשרית בת יומא, כדי לאוכלו עם חלב, ומורינן ליה שמותר לו לעשות כן לכתחלה, אמנם באוכלין קצת רחוק הוא מן המציאות שיהא לאדם "ענין" להבליע טעם במאכל ב' ע"י מאכל א', דמה יועיל לו בזה, הרי המאכל א' בלע טעם מבשר, והשתא איזה ענין יש לו לבשל את מאכל א' עם מאכל ב'. (ואף אם נמצא לו איזה ענין וכגון שהוא בהול מאוד על זמנו וכדו', אפשר דבזה הוא קרוב לשעת הדחק דכדיעבד הוי, וגם אם נידון זאת כלכתחלה, מ"מ בדר"כ אין מצוי שיהא לאדם ענין בזה, וכאמור ). וא"כ מעתה כשאנו דנים על נ"ט בר נ"ט באוכלין, "על פי רוב" אנו דנים היכא דכבר נעשה הדבר, אם לא בהעמדת גבינות וכדומה (דבזה שפיר יש לו ענין), ולפ"ז יש לפרש בפשיטות, דהא דמבואר בהערות, שיש לצרף כל זה להתיר בדיעבד, היינו משום דאורחא דמלתא כן הוא דנידון זה קאי בעיקר היכא דכבר נעשה הנ"ט בנ"ט, ומה שכתב למעלה לכתחלה היינו משום דכן הוא האמת, דמותר אף לכתחלה, אלא דלא שכיח בזה כ"כ דליעביד כן לכתחלה. ודו"ק.
אולם אני חוכך בזה קצת, דכיון דדעת הרי"ף והרמב"ם שהובאו בשו"ת הרדב"ז אינה אלא להתיר בדיעבד, והם שנים מתוך עמודי ההוראה, (והתם שייך ודאי שיהיה לו ענין בכך לגרום כן לכתחלה שהרי רוצה לגבן גבינות), ע"כ אפשר דדעת מרן זיע"א להתיר דוקא בדיעבד, ולפ"ז נצטרך לומר דהא דכומה שכתב למעלה לכתחלה היינו משום דכן הוא האמת, דמותר אף לכתחלה, אלא דלא שכיח בזה כ"כ דליעביד כן לכתחלה. ודו"ק.תב הרב בהלכה למעלה לשון לכתחלה, אגב שיטפיה הוא דנקט הכי, והיינו כיון דבהלכה לעיל מינה כתב להוכיח באורך שמותר אף לגרום לנ"ט בנ"ט, ושלא כדברי כמה אחרונים, ע"כ אגב שיטפיה כתב גם בהלכה זו לשון לכתחלה, שכוונתו בעיקר על נ"ט בכלים דאיירי ביה לעיל סמוך ונראה. וידועים דברי הרב באר שבע (שו"ת סימן סט) דמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין (הביאו אאמו"ר שליט"א בספרו הבהיר נתיבות החיים הנד"מ ח"ו עמוד תו ד"ה ובקושטא). וה"נ דכוותיה.
ולענין ההכרעה בזה (בביאור דעת מרן בהליכות עולם הנ"ל), אין לך אלא שופט שבימיך, ה"ה מר בריה דרבינ"א מני"ר מרן הראשון לציון פוסק הדור רבינו יצחק יוסף שליט"א, דהוא גדול המורים הבקי והרגיל בתורת מרן מלכא זיע"א ובדקדוק לשונו, ואת אשר יורה לנו נעשה, כי דבריו נאמנו לנו מאוד .
שוב אשיחה בלבבי, דיש להתיר בזה מצד ספק ספיקא, ספק קמא שמא הלכה כדעת הראשונים דאמרינן נ"ט בר נ"ט באוכלין, וספק בתרא שמא הלכה כדעת שו"ת הרשב"ד הנ"ל דבזה אחר זה כו"ע מודו דיהא מותר נ"ט בר נ"ט אף באוכלין, ואף הוי במידי דרבנן ולקולא. ועיין היטב למו"ר בספר ילקוט יוסף (מצוות התלויות בארץ ח"ב דיני ערלה עמוד צט והלאה). ובספרו עין יצחק (ח"ב עמוד שז כלל יז) ודוק היטב .
והן עתה קבלתי מכתב תשובה בנד"ד מאת מורי ורבי מרן הראשון לציון שליט"א. (מיום כ"ד כסליו תשפ"א). וזו לשונו:
לכבוד האברך הנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת הרה"ג רבי ישראל סימן טוב נ"י.
שלום רב.
ראיתי את אשר כבודו כתב בטוב טעם ודעת, אודות מה שמובא בספר הליכות עולם (ח"ז עמ' ע"ט) בדין נ"ט בר נ"ט באוכלין, שבמקור ההלכה למעלה כתוב שהוא מותר לכתחלה ובמקורות שהביא למטה כתוב שהוא מותר רק בדיעבד, וכבודו תירץ נכון, שלגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחלה, שונה כלים מאוכלין, דבכלים מצוי שאדם לאחר שבישל בקדירה בשר רוצה לבשל לכתחלה מאכל פרוה כגון אורז אטריות וכיוצא, ועושה כן לכתחלה, אבל באוכלין קצת רחוק מהמציאות וכו' אלא"כ נעשה בדיעבד, ולפ"ז מ"ש מרן זיע"א בהלכה למעלה שמותר אף לכתחלה, כוונתו לדחות את מש"כ הבן איש חי שבאוכלין אף אלף טעמים חשובים כממש ולא שייך בהם נ"ט בר נ"ט, וע"ז כתב דליתא, אלא כמו שמתירים בכלים נ"ט בר נ"ט לכתחלה אף באוכלין מתירין, אבל איה"נ אין זה מצוי שיעשה כן לכתחלה, כי אין ענין לעשות כן, אא"כ נפל או נמלח וכנ"ל.
בברכת התורה
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
מהו נ"ט בר נ"ט באוכלין
והנה אחר הודיע אותנו אלוקים כל זאת לבאר ולפשט את דין נ"ט בנ"ט באוכלין, עתה נבוא לבאר מהו האופן שאנו דנים בו נ"ט בנ"ט באוכלין. דהנה מצינו לכו"כ תלמידי חכמים שכתבו, דמיירי באופן שטיגן בשמן בשר ואחר שהוציא ממשות הבשר מהשמן, מטגן בו תפוח אדמה (ציפ'ס בלע"ז), והיינו טעם ראשון בשמן, וטעם שני בתפו"א, ועדיין הוא היתר, וחלקם אף תלו דבריהם בדברי מרן זיע"א בהליכות עולם הנ"ל. [הלה המה: שו"ת שערי יושר (חנניה. ח"ד יו"ד סימן קו ס"ק ה). שו"ת ברכת יהודה (ברכה. ח"ו יו"ד סימן ג אות א). ספר גינת אגוז (אלטמן. עמוד כז). ספר הכשרות למעשה (פנחסי. עמוד תסה). ספר אבא ביתך (בן אדיבה. עמוד מז). שו"ת הלכתא מאורייתא (כהן. ח"א כרך ג עמוד א'שסד). ספר קנין יורה דעה (שרייבר. סימן פט עמוד ל). ועוד].
אולם אחר בקשת המחי"ר יש להשיב על דבריהם, ושתי תשובות בדבר, ראשון לציו"ן הוא מש"כ מרן הראש"ל שליט"א, בספר אגרות הראשון לציון (חנוכה. סימן ח) , דלא דמי כאוכלא לדנא, ואין בזה דין נ"ט בנ"ט, משום דממשו של השומן הבשרי נימוח בתוך השמן וא"א להפרידו, וממילא מעתה אם יבלע טעם הבשר במאכל אחר הרי זה טעם ראשון ואסור. וע"ע בקובץ בית יוסף (גליון מו סימן לח). וכבר נתבאר כן להדיא בספרו אוצר דינים לאשה ולבת (פרק מט עמוד תרכד). ע"ש. ועיין להרא"ש שלהי ע"ז (סימן לו) שכתב דדבר לח המתערב אינו נפרד זה מזה, ושם קאי בשמנונית עם מים. ע"ש. וכ"ש הכא דמתערב שומן הבשר עם שמן, דודאי אי אפשר לסננו. ודו"ק.
ובר מן דין, י"ל דבשמן איכא עוד טעמא לאיסורא, דלו יהי דאין הממשות שומן נימוחה בשמן, ויש בו רק טעם, עדיין לא יהיה בזה כדי להתיר מטעם נ"ט בר נ"ט באוכלין, שהרי כשמטגנים דבר מאכל השמן נספג בו ממש ואינו רק נותן טעם במאכל, דליהוי מאכל שני נ"ט בר נ"ט, וחשיב דיש במאכל שטוגן בשמן טעם ראשון של בשר, וכשאוכלו עם חלב הרי זה טעם ראשון בחלב דודאי אסור מדין טעם כעיקר. כנלע"ד. אלא דמו"ר שליט"א עדיפא מיניה הוא דקא משני, דכן הוא לפי האמת שהשומן נימוח בשמן, ולא כתבתי זאת אלא לרווחא דמלתא דגם אם המצא תמצא שאפשר לסנן את כל השומן ולהגיע למצב של ידיעה מוחלטת שאין בה שום שומן שנימוח בה, עדיין יהיה בעיה מצד שהטעם הראשון גופא נכנס לגוף המאכל. (שו"ר מש"כ בס' תורת מאיר פנחסי (יו"ד סי' ג אות ט) לדחות דברי האומרים שיש לדמותו לנ"ט בר נ"ט באוכלין. ע"ש).
ואלא נ"ט בר נ"ט באוכלין היכי משכחת לה, י"ל דמיירי בכגון הא דמבואר בס' דרכי תשובה להגאון רבי צבי הירש שפירא (סימן צה אות ו) שכתב משמיה דהרב יד יהודה, וזת"ד: דכל מאי דאמרינן דהוי טעם באוכל היינו היכא אם לא היה בעין ממש אלא רק טעם הבלוע בו, אבל אם היה בשר או חלב בעין וכגון שנתבשלו הדגים בחלב ממש, אי"ז נחשב לבלוע, כיון שגוף החלב נכנס בהדגים, וכן רוטב של בשר, אין הרוטב נחשב לטעם ראשון, אלא רק לבעין וממש של בשר הוא, "ולא יצוייר נ"ט בר נ"ט באוכל בכה"ג, רק בב' מאכלים גושים יבש ביבש שבלעו זה מזה חם בחם, דבזה אף שנגעו זה בזה אי"ז נחשב לבעין רק לטעם הבלוע" וכו'. עכ"ל. (וביד יהודה הנז' הוא בקצר סימן צ"ה אות ב). ונראה דעיקר כוונתו אינו אלא לאוכל שמקבל את הטעם הבלוע הראשון, דבזה שבולע ע"י חם בחם, אינו אלא בליעה, אבל לאחמי"כ שנותן טעם שוב באוכל הב', בזה אפשר לבוא אף ע"י בישול, או בלא בישול אבל יש בחתיכה המבלעת רוטב והיא חמה, ומוכרח הוא, דאלת"ה תקשי דקי"ל דאין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, א"ו כדפרישית.
נמצינו למדים שדין נ"ט בנ"ט באוכלין הינו כגון: דנגע תפוח אדמה חם בחתיכת בשר חמה שהיתה לידו (ודבר זה מצוי בערבי שבתות וחגים שמונחים על השיש כמה מיני מאכלים וחלקם חמים), דאז הוי נ"ט ראשון מבשר לתפו"א, ושוב בישל את התפו"א עם ירקות וכדו', דהטעם הנפלט לקדירה ונבלע בהם אינו אלא נ"ט שני. דמים שאני שאינם נכנסים לגוף המאכל. דוק ותשכח. א"נ כגון דבישל ירקות עם בשר בקדירה, ומה דנפלט למים אינו חשיב כנ"ט וכמבואר, אמנם הטעם שנכנס מהמים או ישירות מהבשר הוי נ"ט ראשון בירקות, ושוב בשלו ירקות אלו עם ירקות אחרים, וכמו שביאר בטו"ט בס' איגרות הראש"ל הנ"ל, ולא כתבתי האופן הראשון אלא משום דהוא קצת יותר שכיח. דוק. ע"כ.
בברכה
ישראל סימן טוב
עזרו לנו להמשיך את המפעל הגדול הזה ולהאדיר את הטהרה בעם ישראל ותבורכו מן השמיים
עזרו לנו להמשיך את המפעל הגדול הזה ולהאדיר את הטהרה בעם ישראל ותבורכו מן השמיים