בורר בשבת במצקת מנוקבת

הרב אלון בן שבת

שאלה

האם מותר להוציא אוכל מסיר המרק במצקת שיש בה חורים שהנוזלים מסתננים דרכם, או שיש בזה משום איסור בורר?

תשובה

בורר בכלי מיוחד או ביד

בגמרא שבת (עד.) אמרינן דהבורר אוכל מתוך פסולת על מנת לאכול לאלתר מותר, אבל הבורר על ידי נפה או כברה חייב מן התורה. ועל ידי קנון ותמחוי פטור אבל אסור. ופירש רש"י, קנון, כלי עץ שעושין כעין צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו ובעלי מטבע עושים אותו והבורר בו קטנית נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו והקטנית מפני שהוא סגלגל יורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי. פטור אבל אסור, מותר לכתחלה לא הוי משום דדמי לברירה, וחייב חטאת לא הוי, דכלאחר יד הוא, דעיקר ברירה בנפה וכברה, אבל ביד לא דמי לבורר כלל. ע"כ.

בורר בכף ומזלג

וקודם שנבוא לדון בכף מצקת המחוררת, יש לדון אם יש ברירה לאלתר בכף ומזלג, די"ל שלא אסרו אלא קנון ותמחוי שמיוחדים לברירה, אבל כף ומזלג נועדו לצורך האכילה ונחשבים כידא אריכתא שלו, וכן כתוב בתוספתא (שבת יג,ז) "אבל מחבץ הוא מעשה קדרה ואוכל" פירוש, להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר, וכדפירש בספר משנה ברורה (סימן שיט ס"ק סו) משום דדרך אכילה הוא בכך.

בורר בכוס

והנה בשולחן ערוך סימן שיט סעיף יד כתב שמותר לערות בנחת מכלי אחד לחבירו, ובלבד שיזהר שכשיפסיק הקילוח ומתחילים לרדת ניצוצות קטנים הנישופים באחרונה מתוך הפסולת, יניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן, הניצוצות מוכיחים שהוא בורר.

וכתב המגן אברהם סימן שיט (ס"ק טו) שמיירי שרוצה לשתות המשקה לאחר זמן אבל אם רוצה לשתות המשקה לאלתר מותר ואין זה בורר בכלי. וכ"כ בשו"ע הגר"ז שם (ס"ק יח) דכל שעושב כן לאלתר אינו חשוב כבורר בכלי, אלא עיקר הברירה נעשית בידיו, וכו'. ומכאן הביא ראיה בספר נשמת אדם (כלל פב) להתיר לברור בכף את השומן שעל פני החלב ושאין זה ברירה בכלי. ע"ש. וצ"ל דהוי כידא אריכתא.

אמנם המשנה ברורה שם (ס"ק סב) כתב דאסור לברור בכף את השומן מן החלב אפילו לאלתר, כיון שהוא לוקחו בכף, ובשער הציון (ס"ק נח) כתב דבכף נחשב דרך ברירה. אולם בחזון עובדיה (שבת ד עמוד קעד) כתב דאין דבריו מוכרחים והעיקר דחשיב כידא אריכתא והעיר מדברי המשנה ברורה עצמו בס"ק סו שהביא להתוספתא דמותר להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב.

חילוקו של האגרות משה

ובשו"ת אגרות משה ח"א (או"ח סימן קכד) כתב שאם ע"י המזלג והכף הברירה נעשית בנקל יותר מאשר בידו, נמצא שהכלי מסייע בברירה, והו"ל כבורר בכלי, אבל אם אינם מסייעים לברירה, אלא שמשתמש בהם כדי שלא ללכלך את ידיו, או מפני שהמאכל רחוק ממנו קצת, או מחמת שהוא דבר לח, הו"ל כבורר בידו לאלתר דשרי.

ולפי"ז יש ליישב דברי המשנה ברורה דכשבורר בכף השומן הצף על פני החלב בוודאי הכלי מסייע לברירה דאם ינסה לקלוט השומן בידו השומן נדחה ממנה לצד אחר והכף מסייעת מאוד בזה ונחשב כבורר בכלי, אבל כשבורר מיני מאכל כמו בשר וירקות מתוך המרק הלא יכול לעשות זאת בנקל בידו רק שעושה זאת בכף בכדי לא ללכלך ידיו וכדומה ולכן חשיב כידא אריכתא. (וראיתי כמה מפוסקי דורינו שיישבו כן וכעת איני זוכר שמותיהם להזכירם)

ובעיקר חילוקו של האגרות משה עיין בחזו"ע שם דאין לחלק בזה כלל והעיקר דאין דרך ברירה בכף ומזלג כלל ולא דמי לקנון ותמחוי שעיקרן לברירה.

והשתא נבוא לנידו"ד בדבר השימוש במצקת מחוררת על מנת להוציא המאכל שבתוך הרוטב דיש לומר דחשיב כידא אריכתא שהרי יכול לעשות כן בידו ואינו עושה זאת בכדי שלא ימאס המאכל.

דעת שו"ת בית אבי במצקת מנוקבת

וכן ראיתי מפורש בשו"ת בית אבי חלק ג סימן מז אות ה והנני מעתיק לשונו: ובדבר שאלתו אם מותר ליקח אפונים מתוך הקדירה בכף מנוקב בכוונה שלא ליקח המים רק האפונים לבד משום בורר, הנה ברוצה לאכול האפונים ולשפוך את המים הרי זה בורר אוכל מתוך הפסולת לאכול לאלתר דמותר ואעפ״י שנוטל בכלי ולא ביד הרי הכף הוא כמו ידו ממש, וכן מבואר בתוספתא המובא במ״ב (בסוף סי' שי"ט) אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל. ומפרש דהיינו להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה בכך (ודברי המ״ב צ״ע דהרי הוא בעצמו בס״ק סב כתב דבכף אסור רק ביד) ומסתברא דכף חשיב כמו ביד כיון דדבר לח אי אפשר לאכול בלא כף רק ר"ל בכף המיוחד לזה. וע"ש עוד כמה סברות להתיר בזה. וע"ע בחזו"ע שבת ד עמוד רלא ד"ה וראיתי בנשמת שבת.

ומיהו בעת שעושה כן יש להקפיד לא להשהות המצקת בכדי שיצאו הנוזלים דרך הנקבים דבכה"ג הוי הוכחה שהוא בורר, ויעשה זאת באופן שכל כוונתו רק להעביר בה המאכל ישר מן הקדירה לצלחת, ואין חשש במה שמעט מן המים יזלו. וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה חלק א עמוד נז ע"ש.

ובספר אור לציון חלק ב (עמוד רמג-ד) ג"כ העלו להתיר בזה. ומיהו מה שצירפו בזה שיטת הסוברים דאין ברירה בלח, יש להעיר דלא שייך אלא במקום שאין צריך לפשפש ולברור וכגון שמוציא את הצרעה מעל פני המים שהיא ניכרת ומבוררת אבל כשהמים מעורבים ממש עם מין מאכל שהוא חתיכות חתיכות קטנות אין שייך בזה הסברא של אין ברירה בלח וכדברי השולחן ערוך הנ"ל בסעיף יד בענין שפיכת היין מן השמרים שכשמגיע לניצוצות הנישופים באחרונה יניחם עם השמרים דאל"כ הני ניצוצות מוכיחים שהוא בורר. ואין שייך בזה הסברא דאין ברירה בלח שהרי היין מעורב עם השמרים ממש.

וראה בספר ילקוט יוסף (שבת ג סימן שיט סעיף מח) שהתיר לשפוך המשקה מקופסת שימורים שיש בה מלפפון חמוץ מטעם דאין ברירה בלח, משום שהמלפפונים גדולים וניכרים בפני עצמם. ע"ש ונראה דאם עושה כן בחתיכות מאכל קטנות כמו קופסת שימורים של גרגרי תירס יש לאסור. ודמי קצת למה שכתב שם בסעיף מט דאין לשפוך השמן המעורב בסרדינים או טונה מרוסקת ע"ש.