הנדון: ביטול שידוך באשמת צד אחד

לכבוד הרה"ג רבי אברהם הכהן שליט"א מו"ץ בישוב תל ציון תכב"ץ

ביום שבת נשאלתי ע"י כבודו שאלה כזו ראובן התארס עם לאה ולאחר האירוסין היה נפגש עימה אחת לשבועיים לאה ו/או מי מבני משפחתה ראו זאת בעין לא יפה , ומשכך , החליטו לבטל את השידוך . והשאלה היא מכיון שישנם הוצאות שהוציאו שני הצדדים כמו כן החתן קנה תכשיטי זהב לכלה לאירוסין , וידוע הדבר ומפורסם שאם מחזירים את הזהב לחנות אזי מחירו יורד באופן משמעותי לכמעט חצי ממה שהוא נקנה , וכן יש את הש"ס שצד הכלה קנו לחתן כמו כן ישנם קנסות על ביטול אירוע לאולם, לתזמורת לצלם וכדו' מי אמור לשאת בהוצאות הללו האם הצד המבטל או זה שבגללו ביטלו או שני הצדדים ישאו בשווה

המנהג בבתי הדין

ראשית כפי שאמרתי לך המנהג כיום בבתי הדין זה לחייב את מי שביטל את האירוסין בהוצאות, אך הדבר תלוי במקרה המדובר ובפרטיו. כפי שהראתי לך בשו"ע. זאת ועוד, גם אם יחייבו את האישה, סביר להניח שלא יהיה החיוב בגובה כל הסכום, אלא בסכום נמוך מזה – עליו יתפשרו הצדדים.

איך מחלקים את ההוצאות

ואוסיף לך באופן כללי איך מחלקים את ההוצאות :

מתנות וסבלונות של החתן לכלה תכשיטים פרחים ל כלה באירוסין וכדו' בגמרא ובפוסקים ישנו דיון בעניין החזרת מתנות וסבלונות ששלח החתן לבית הכלה. עיין ב"ב ( קמו:. ו ) שו"ע (אבהע"ז סי' נ) ואכן מוטלת על האישה חובה להחזיר את אשר קיבלה לכבוד החתונה. הבחנה זאת מוצאת ביטוי בלשון הגמרא (ב"ב קמו:): "הדרא בה איהי – אפילו כישא דירקא הדר הוא", כלומר שבמקרה בו חזרה בה היא מהנישואין עליה להשיב כל שקיבלה מבעלה.

הוצאות שהוציא הבעל לצד ג' כגון אולם, צלם, תזמורת.

אמנם, הגמרא עוסקת במצב הרווח בזמנם, בו הבעל היה שולח משלו בין אוכל ובין תכשיטים ומתנות, לבית האישה, שם התקיימו הנישואין. אך הנידון שלנו, בו הכסף שולם לגורם שלישי, הוא בעל אופי שונה לחלוטין. אין ברשות האישה דבר מן הבעל, שנאמר שעליה להשיבו לו.
בשאלה מן הסוג הזה נחלקו הראשונים. הרמב"ם (זכיה ומתנה ו, כד) סובר כי האישה חייבת לשאת בכל ההוצאות אם היא גרמה לביטול החתונה בגלל 'דינא דגרמי'. וכן כתב הרי"ף בתשובה (קפ"ה). אך הראב"ד (שם) חולק עליו, וסובר שאין לחייבה כי "אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אף על פי שגרם לו זה פטור". וכן כתב הר"י מיגאש, (סימן נ"ח), אך מטעם שונה "שלא הוציאו אלא לעצמו". כלומר היות וההשקעה של כל אחד מהצדדים נעשת ה לטובתו והנאתו האישית, אין לחייב את הגורם להוצאה בתשלומים. אמנם כבר כתב רע"א (קמא סימן קלד) שהראב"ד מודה לרמב"ם במקרה בו הכלה אמרה לחתן במפורש להוציא הוצאות.

השו"ע בחו"מ סימן קנ "ג פסק כרמב"ם, שאישה שביטלה חייבת לשלם. אך בספר פסקי הגר"א טוען שמלשונו של הגר"א (ס"ק ט ) נשמע שנוטה לפסוק כראב"ד

דברי הפוסקים האחרונים

האחרונים נחלקו כיצד לפסוק: יש אומרים לעשות פשרה (ערוה"ש נ, )טז שהמנהג הפשוט שהצד העובר מחזיר לשני הוצאותיו (ועל פי רוב עושים פשרה), ויש אומרים להוציא הכל מהאשה (שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רלד, ובעוד הרבה אחרונים), ויש הפוטרים אותה לחלוטין (שארית יהודה דף נט).

בפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד )63 מביא את דברי ערוך השולחן שהמנהג הרווח בבתי הדין הוא אמנם לחייב את
האישה, אך על פי רוב בדרך פשרה ולא חיוב גמור. בנוסף, יש להעיר כי אם הביטול של הכלה היה מתוך רצון להזיק לחתן אזי יש לחייבה יותר, אך אם הביטול היה מתוך אונס או בתום לב ישנן שיטות ראשונים הפוטרות מתשלום (תשו' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' שלט).

בשולי הדברים אם הייתי שומע את הסיפור מהצדדים הנוגעים בדבר מכלי ראשון יתכן והיתה התייחסו פרטנית יותר לשיטות הפוסקים ומכיון שכל המידע הוא רק מכבודו אזי כתבתי בצורה כללים

בברכה

יגאל אלון