שאלה

האם מותר לחזן לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי להיות שליח ציבור בימים נוראים?

תשובה

כבר כתבנו לפני כמה שבועות (עלון פרשת ואתחנן תשפד') בעניין יציאה לחו"ל והבאנו דברי השולחן ערוך בהלכות חול המועד סימן תקלא סעיף ד שאין לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל אף שדעתו לחזור.

אולם כשיוצא לדבר מצוה הדבר מותר וכמו שאמרו בגמרא ע"ז יג. אין יוצאין מארץ ישראל לחו"ל אלא א"כ ללמוד תורה ולישא אשה.

ואמנם בגמרא בכתובות קיא. אמרו שאין לצאת לחו"ל על מנת לקיים מצות יבום כשאחיו נפטר ללא בנים, אלא שדין זה הוא דוקא כשהולך על מנת להשתקע שם, משא"כ כשנוא שם אשה על מנת לחזור עמה לארץ ישראל הדבר מותר.

וכן הוא בתוספות ע"ז שם ד"ה ללמוד, וברמב"ם פ"ה מהלכות מלכים ה"ט.

ויש שרצו לומר שכל זה דווקא במצוה גדולה כפריה ורביה וכן מצות תלמוד תורה, משא"כ בשאר מצות, אולם ראיתי למרן הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יחוה דעת חלק ז' סימן קעב שהביא מהשאלתות דרב אחאי גאון (פרשת אמור שאילתא קג) דמפורש שם שהוא הדין לשאר מצוות.

וכבר הבאתי בזה מש"כ בשו"ת שדה הארץ חלק ג (אהע"ז סימן יא) ועוד, דמותר לצאת לחו"ל בכדי להשתטח על קברי הצדיקים.

ולפי זה כתב ביחוה דעת הנ"ל דכל שכן בשליח ציבור שהולך לזכות את הרבים, ולהוציאם ידי חובת תפילה בימים נוראים שיש להתיר ובלבד שיחזור מיד אחר כך לארץ ישראל.

אם כוונתו גם למצווה וגם לקבלת שכר

ושמעתי מי שמפקפק בזה שאין זה נחשב למצווה שהרי הוא מקבל שכר על החזנות וכוונתו היא גם לצורך השכר.

ויש להשיב על זה, מדברי השולחן ערוך אורח חיים סימן לח סעיף ח: כותבי תפילין ומזוזות, הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת קריאת שמע ותפלה.

וכתב המגן אברהם ס"ק ח דאם עיקר כוונתו להשתכר לא מקרי עוסק במצוה, והכא מיירי שמכוון גם למצוה. והובא במשנה ברורה. (אבל בשו"ת זכור לאברהם אביגדור חלק או"ח סימן ז כתב שדברי המגן אברהם אינם מוכרחים. ציין אליו בספר טהרת הבית חלק א סימן ב הערה יב ע"ש)

ובביאור הלכה ד"ה הם ותגריהם, הקשה מהגמרא ב"מ  פב: בענין מלוה על המשכון דאף דמכוון להנאתו (להשתמש בו) איכא חד מאן דאמר דמצווה קעביד ומשום הכי פטור מלמיתב ריפתא לעניא, ורבי עקיבא ס"ל כוותיה והלכה כמותו, ואולי י"ל דרבי עקיבא סבר דאף שמכוון להנאתו, מסתמא מכוון גם לצורך מצוה, אבל אם אנו יודעים שכונתו אך ורק כדי להרוויח ולא לשם מצוה כלל אינו נקרא עוסק במצוה שפטור מן המצוה. (ועיין יביע אומר חלק ו אהע"ז סימן יד אותו ז והלאה שהאריך מכמה וכמה מקומות דכל היכא שמכון לשניהם ודאי שפיר חשיב למצוה.)

וכתב עוד דאין צריך שיהיה עיקר כוונתו למצוה אלא כל שמכון גם למצוה וגם לשכר בשווה חשיב עוסק במצוה.

ולפי"ז בשליח ציבור אם מכוון בנסיעתו גם על מנת לזכות את הרבים, ואין "עיקר" כוונתו בזה לצורך פרנסתו, (והאופן לבחון זאת, אם באופן כללי בשאר ימות השנה, אין הוא מוכן כלל ועיקר לעלות חזן בשום מקום ללא שכר, או שיש פעמים לרוב שעולה חזן מתוך שמחה ללא שכר על דעת לזכות את הציבור) זה ודאי למצוה יחשב, ויוכל ליסוע לחוץ לארץ על מנת לשמש כשליח ציבור.

אם עיקר כוונתו לשכר

והנה הביאור הלכה כתב בסו"ד די"ל לגבי כתיבת הסת"ם דהיא גופא מצוה אף דקודם הכתיבה עיקר כוונתו הייתה לשם שכר מ"מ בשעת הכתיבה עצמה שהיא מצוה, ודאי מכוון לשם מצוה, וחשיב עוסק במצוה, אולם בענין התגרים דבשעה שקונה את הסת"ם אין זה המצוה גופא, ולכן אם אינו מכוון באותה שעה גם לשם מצוה בשווה, אינו נחשב עוסק במצוה.

ואם כן בענין שליח ציבור נמי י"ל  דאף אם כוונתו רק לשם השכר מכל מקום יש לומר שבעת שהוא חזן בפועל ודאי כוונתו למצוה כי התפילה והחזנות עצמה היא מצוה ולכן שפיר יש להחשיב נסיעתו לצורך דבר מצוה, היינו על אותה השעה שישמש כחזן.

וראיתי להעיר בזה איזה דבר, דהנה כתב בשולחן ערוך יורה דעה סימן קפד סעיף י שאף שיש לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, מכל מקום היוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו אפילו סמוך לוסתה. במה דברים אמורים כשיוצא לדבר הרשות, אבל ביוצא לדבר מצוה, אינו צריך לפקוד את אשתו קודם צאתו, אפילו שלא בעונת וסתה.

ובספר טהרת הבית חלק א סימן ב הלכה יב בהערה הביא לרש"י שפירש הטעם לפוטרו, או משום שטרוד במצוה ופטור מן המצוה, או משום שחיישינן שמתוך טירדתו בתשמיש יתבטל מהמצוה, ע"ש

שליח מוסד תורני שמגייס כספים בחו"ל ומקבל שכר

וכתב דלפי זה, אם הוא שליח מוסד תורני שמקבל אחוזים מהתרומות שמביא למוסד, אם עיקר כוונתו כדי להשתכר, לא חשיב עוסק במצוה שיהא פטור מן המצוה, ע"שומיהו אם מתכוון גם למצוה וגם להנאתו, ובפרט אם עיקר כוונתו למצוה,חשיב שפיר עוסק במצוה, וכמו שכתב הביאור הלכה סימן לח ד"ה הם תגריהם. ע"ש.

ויראה לי דמה שהצריך שיכוון בשווה הוא משום דבעצם יציאתו לדרך לחו"ל עדיין אין זה המצוה גופא וכשעיקר כוונתו לשם השכר אין להחשיב יציאתו לחו"ל לעוסק במצוה בכדי שיפטר מלפקוד את אשתו, אולם בעלמא מי שרוצה לצאת לחו"ל לגייס כספים לישיבות הדבר מותר אף אם עיקר כוונתו לצורך שכר בלבד, דכיון דבשעה שיחזור עם הכסף בידו ויתן אותו למוסד התורני הוא גוף המצווה ממש ובאותה השעה ודאי מכוון גם לשם מצוה, וכדברי הביאור הלכה הנ"ל.

ואפילו אם גם באותה השעה אינו מכוון למצווה כלל, סוף סוף מכח יציאתו לחו"ל נתרבה כח התורה בעולם וכשם שמותר לצאת לדבר מצוה כך הותר לצאת להרבות תורה לאחרים אף כשאינו מכוון למצוה כלל דסוף סוף המצוה שהיא ריבוי התורה נעשית מכח אותה הנסיעה של אותו שליח.

מסקנה

הדבר פשוט דמותר לחזן לצאת לחוץ לארץ בימים נוראים לשמש כחזן ולזכות את הרבים וחשיב יציאה לדבר מצוה, (ובנוסף היכא שהוא דחוק לממון חשיב הדבר גם לצורך פרנסה.)

בברכה

אלון בן שבת