שאלה

בדין צליית הכבד אם מותר למשוח אותו בשמן, וליתן בו מיני תבלין קודם הצליה?

תשובה

דברי הרמ"א והאחרונים בדין נתינת שמן בכבד

ראשית בענין נתינת שמן בכבד, כתב שולחן ערוך יו"ד סימן עח הטופל בצק שלא נמלח יש לאסור. (פירוש, בצק שבלילתו רכה, שהיו נותנים קורקבנים ובני מעיים בשיפוד, וטחים סביבם בעיסה רכה, וצולים אותם) 

וטעמו כיון שמצופה בצק מבחוץ הוי כבישול בקדירה ומונע מהדם שבבשר לצאת לחוץ.

וכתב הרמ"א ודווקא בבצק אסור, אבל מותר למשוח בשמן או בציר, בשר שלא נמלח דאי"ז מעכב הפליטה.

וכתב החכמת אדם (כלל לא סעיף טו) דשמן לאו דווקא וה"ה במי פירות או שומן, וכ"כ הפמ"ג דה"ה דמותר למשחו בשומן אווז או שומן בהמה כיון שהכל נמס בעת הצליה.

ובתורת חטאת (להרמ"א כלל כח דין ג) כתב דדווקא בדיעבד מותר, אבל לכתחילה אין לעשות כן, וכן כתב באיסור והיתר, אולם העיקר הוא כמו שכתב הרמ"א כאן במסקנתו להתיר כן אפילו לכתחילה, וכ"כ המנחת יעקב ס"ק ז' והפמ"ג.

ואם כן הוא הדין בכבד אם ירצה ליתן בו שמן הדבר מותר לכתחילה וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב ח"ב סימן קה.

וראיתי למרן הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף איסור והיתר חלק א סימן עג סעיף כג שכתב וז"ל: כבד שנמשח בשמן, מותר לצלותו בלא לקנח את השמן. ומשמע קצת דאי"ז לכתחילה, אולם שם בסימן עח סעיף ד ובהערה, כתב מפורש בדין צליית בשר שלא נמלח, דשרי למשחו בשמן אף לכתחילה. וממילא הוא הדין לכבד (שהוא כל שכן מדין בשר שלא נמלח וכמו שכתב כן בחלקת יעקב הנ"ל)

דין נתינת תבלין בכבד, ודין מולייתא

ועתה נבוא לדין נתינת התבלין בכבד קודם הצליה, דהנה בשולחן ערוך סימן עז בדין מולייתא (עופות וגדיים שלא נמלחו, וממולאים בבשר טחון שלא נמלח) כתב דהדבר מותר, ומשמע דמותר אף לכתחילה.

אולם הרמ"א אוסר בזה לכתחילה ומתיר בדיעבד, וכתב עוד הרמ"א דכל זה שממולא בשר או עשבים, אבל ביצים הנקרשות אפילו בדיעבד יש לאסור.

מנהג הספרדים בדין מולייתא

ובשולחן גבוה ס"ק ב' כתב דאף הספרדים נזהרים בזה שלא לעשות מולייתא לכתחילה (שוב מצאתי להרב בית דוד סימן מז דמשמע מדבריו להתיר כן לכתחילה וכמשמעות מרן ע"ש)

והטעם שאוסר הרמ"א בביצים אפילו בדיעבד, הוא משום שהם נקרשים בעת הצליה, וגורמים בכך שכח השאיבה בבשר החיצון נחלשת ונשאר בו הדם גם בעת הצליה. (וביש"ש  פ"ק דחולין סימן כט כתב בזה טעם אחר ע"ש)

הטעם לאסור מולייתא בביצים

וכתב על זה במכתם לדוד (יו"ד סימן יג) דביצים לאו דווקא אלא ה"ה שאין ליתן לתוכו מיני תבלין כיון שהם קשים, ובפרט אם יש מהן שלא נידוכו היטב, ויש לחוש שהאש אינה שואבת הדם שנבלע בהם כיון שהם מכוסים בתוך חלל העופות והגדיים.

ולדבריו אם נותן תבלין מבחוץ על בשר שלא נמלח או בכבד קדם הצליה אין חשש כלל.

אולם הש"ך בסימן עג סוף ס"ק יד כתב דטעמו של הרמ"א שהחמיר במולייתא לכתחילה הוא משום שלא רצה לסמוך על הסברא של כבולעו כך פולטו לכתחילה, ורק בדיעבד יש להתיר ולומר דאף אם נבלע במילוי דם, כבולעו כך פולטו.

ואם כן יש לומר דלכתחילה אין ליתן תבלין בכבד קודם הצליה דיש לחוש שיבלע הדם בתבלין, ולא נסמוך על הסברא של כבולעו כך פולטו לכתחילה.

ליתן שום כתוש על הבשר מבחוץ

ובמהריק"ש כתב על דברי הרמ"א דהתיר למשוח הבשר בשמן וציר, דמותר גם כן לטוח הבשר ב"שום כתוש" כיון שהשומים כתושים עד שחזרו למים ואין בהם ממש וראוים הם למשוח הבשר עם שמן וכדומה ואינם מעכבים הדם לצאת וגם אינו נבלע בהם, ע"כ. וברור שאין לדמות תבלין לשום כתוש, שהתבלין קשה יותר וכדברי המכתם לדוד לעיל.

מחלוקת מהרשד"ם והפר"ח בצלית עוף ובצל בשפוד

ואכן בשו"ת מהרשד"ם סימן מו נשאל אם מותר לצלות בשר שלא נמלח עם בצל בשפוד, מעורב זו אצל זו, חתיכת בשר וחתיכת בצל, וכתב דאפילו בדיעבד אסור כיון שהבצל בולע מן הדם שבבשר, ואין האש שואב כל הדם שנבלע בבצל. וכ"כ בנימין זאב סו"ס שלז שאין למלא העופות בבצלים כיון שהדם נבלע בבצלים ואינו יוצא בצליה.

אולם הפרי חדש סימן עז סק"ה הביא למהרשד"ם וכתב עליו, שכל ראיותיו ודמיונותיו להביא סיוע לסברתו אינם כלום ולכן העיקר להתיר לכתחילה ואף שלדעת הרמ"א בהגה יש ליזהר בזה לכתחילה, אין זה אלא חומרא בעלמא ואין לחוש שהדם נבלע בבצל דדם משרק שריק (מחליק), ועוד שהאש אינו מניחו ליבלע, ואפילו אם יבלע, כבלעו כך פולטו.

והפרי מגדים הביא המחלוקת בין מהרשד"ם להפר"ח וכתב דבאמת לפי מה שמשמע ברמ"א דבביצים אי לאו דנקרשים הוה שרי, הוא הדין בזה, אלא שכיון שהבצל הוא דבר חריף אין אני אומר איסור ולא היתר.

והבן איש חי בשנה שניה פרשת קדושים הלכה ז' כתב דהמחמיר בכל זה תע"ב.

דעת מרן היביע אומר על פי בעל הלכות גדולות.

וראיתי למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל ביביע אומר חלק ה יו"ד סימן ה אות ג' שדן אם מותר לערב בשר טחון שלא נמלח עם מיני תבלין ובצלים ופירורי לחם וכדומה, ואחר שהביא המחלוקת הנ"ל ועוד רבים שנחלקו בזה לכאן ולכאן, הביא לבעל הלכות גדולות (הלכות דם דף קלד סוף עמוד א) שהתיר לצלות בשפוד אחד כמהין ופטריות עם בשר שלא נמלח דכבלעו כך פולטו, וסיים ע"ז מרן  דבהגלות נגלות דברי הבה"ג שדבריו דברי קבלה נראה ודאי שהעיקר כדברי הפר"ח וסיעתו שמתירים אף לכתחילה ושכן המנהג ע"ש

ואם כן הדבר פשוט שמותר ליתן מיני תבלין בכבד קודם הצלייה.

אם צריך להדיח הבשר או הכבד קודם שנותן בו התבלין

אלא שראיתי להיד יהודה (לנדא. פיה"א ס"ק ו') שכתב דאין לחלק כהפרי מגדים בין דבר חריף לאינו חריף דגם בחריף נאמר כבכ"פ , אלא אם כן לא הודח הבשר מהדם בעין ע"ש

ולפי"ז בכבד שידוע שהוא נוטף דם יש לנו להדיחו היטב קודם שיתן בו תבלין.

אולם שוב ראיתי בתשובה ביביע אומר הנ"ל אות ד' שכתב דאף שנשאר הרבה דם בעין על פני הבשר וקשה להדיחו היטב קודם צלייתו אין לחוש שבצליה יבלע הדם ולא יצא וכמו שמצינו כן בטעם הדחת הבשר קדם המליחה שהדם שעל פני הבשר נחשב לדם בעין והמלח מבליעו בחתיכה ונאסרת ולכן יש להדיח הבשר קדם המליחה, דאין לדמות צליה למליחה והביא ראיות רבות לכך ע"ש

אם מותר להשרות התבלין עם הכבד זמן מה קדם הצליה

ודע עוד דהיה צד לומר שיש להקפיד להניח התבלין זמן מועט קדם הצליה, אולם ראיתי בשו"ת דברי דוד (טהרני חלק ב יו"ד סימן ז אות ה) שכתב דממה שלא כתבו להזהיר הפוסקים הנ"ל ועוד, שלא ישהו תערובת הבשר והתבלין יחד הרבה זמן, משמע שלא חששו לזה וכן עיקר, ע"ש.

וכן ראיתי לנכון לדייק מתשובת היבי"ע הנ"ל באות ד' בדיבור המתחיל והנה, שהביא למהר"י עייאש שכתב, זה כמה שנים שנהגו רוב בני העיר לחתוך בשר לחתיכות דקות בלי מליחה, ולהניחו בכלי שיש בו שמן ושומים עד מוצאי שבת וצולים אותו, ואסר להם מורי ז"ל משום דכבוש כמבושל, שהרי לא נמלח תחלה וכו', ומכל מקום הכלי שנכבש בתוכו אין נוהגים לאסרו וכו', ומרן ביבי"ע חלק עליו שהתיר את הכלי שהרי קיי"ל שיש כבישה בכלים כמבואר בש"ך וט"ז ושאר אחרונים בריש סימן קה דלא כהחק"ל שנקט בדעת השו"ע להתיר בזה, עכת"ד

ונראה מדבריו שאם היו עושים כן פחות מכד' שעות שאין לחוש לכבוש, אין חשש כלל וכלל.

על כן נראה פשוט דמותר ליתן שמן ושאר מיני תבלין ואפילו תבלין חריף (פלפל שחור) בכבד קודם הצליה.

דין מליחת הכבד

אכן אם רוצה ליתן גם מלח יעשה כן אך ורק תיכף לצליה,

וכמו שכתב הרמ"א סימן עג סעיף ה וז"ל: ונהגו שלא למלוח כבד כלל אפילו לבדה ואין לשנות, רק יש למלחה קצת כשהיא תחובה בשפוד או מונחת על האש לצלותה, וטעמו כמו שכתב בבית יוסף משום שיש לחוש שמא אחר המליחה יבשל הכבד עם בשר, דיסבור שכיון שמלח את הכבד יש לו דין בשר ויבוא לבשלו, ולכן עושים היכר שלא למלחו כלל, וכ"כ בילקוט יוסף סימן עג סעיף ג ע"ש

בברכה

אלון בן שבת