שאלה

זה לא סוד שרוב מוחץ של משקי הבית בישראל סובל ממינוס בבנק בפרט זוגות צעירים מהמגזר שלנו שלא למדו מעולם התנהלות כלכלית וחושבים "שיהיה בסדר" "ולכולם יש מינוס" "ה' יעזור" "אנחנו בשנה ראשונה אל תתערבו לנו" וכו', ביטויים כאלו ואחרים של צעירים חסרי ניסיון, ולאחר מכן נוצר בור וחלל עצום שקשה לצאת ממנו שנים ארוכות, זאת ועוד, ישנם פרסומים בכלי התקשורת שמציעים הלוואות בתנאים "מעולים" רק תיקח את ההלוואה והכל יהיה בסדר, ואנשים מתפתים לזה ושוקעים עוד יותר בחובות. השאלה היא האם יש בזה בעיה הלכתית כלשהיא או לא?

תשובה:

המציאות בה משקי בית המתקשים לגמור את החודש נסמכים על הלוואות מבנקים ומחברות האשראי הינה מציאות בעייתית על פי ההלכה, הן מבחינת ההתנהלות הכלכלית של משקי הבית, והן מבחינת איסור ריבית. התנהלותם של הבנקים וחברות האשראי הנותנות ומשכנעות במסע פרסום אגרסיבי את משקי הבית ליטול הלוואות בעייתית על פי ההלכה. מן הראוי להגביל את הפרסום שנועד לעודד את משקי הבית ליטול הלוואות, ולכל הפחות לחייב את המפרסמים לציין באופן בולט בפרסום כי ההלוואה עלולה לגרום נזק כלכלי ללווים – כדוגמת האזהרה הנדרשת בפרסומים לסיגריות ולאלכוהול. בנוסף יש להפעיל מערך הסברה למשקי הבית על מנת להעמידם על הבעייתיות שבנטילת ההלוואות המוצעות על ידי הבנקים ולעודדם לפעול בריסון ובשיקול דעת בהתנהלותם הכלכלית.

נימוקים:

ההלכה מצווה את האדם לצמצם עד למינימום את הוצאותיו באופן שיוכל להתפרנס ממעשה ידיו בלא ליצור תלות באחרים כמ"ש הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה יח. ובאור הלכה סימן תקכט סעיף א) גם כאשר יש לאדם את היכולת הכספית מצווה התורה את האדם לנהוג בריסון ולא להפריז בצריכת מותרות, כמ"ש הרמב"ן (ויקרא יט, ב) והדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר במי שהכנסתו אינה מאפשרת לו לצרוך מותרות. מכאן שעל פי ההלכה מוטלת על משקי הבית אחריות לניהול אחראי של משק הבית, לריסון עצמי וליצירת התאמה בין ההכנסות לבין ההוצאות. כיום ישנם ארגוני חסד כגון ארגון 'גוט פלוס', 'דף חדש',  'פעמונים', ועוד. אשר מטרתם לסייע לאנשים לממש חובה הלכתית זו ולצאת מהמינוס אחת ולתמיד.

נטילת הלואה אינה מהווה פתרון כלכלי לבעיית העדר הכנסות מספיקות שכן על פי ההלכה אסור לאדם לקחת הלוואה אם הוא יודע שיקשה  עליו להחזירה כמ"ש הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק א הלכה ג) 

ומאידך, התורה אוסרת על אדם לתת ייעוץ שיש בו בכדי לפגוע ולהכשיל כמ"ש ולפני עיור לא תתן מכשול. (ויקרא יט יד). וכן בספר החינוך (מצוה רלב) מכאן שאסור על פי התורה לפנות ללקוח ולהציע לו הלוואה כאשר הפונה יודע שמדובר בצעד שיש בו בכדי לפגוע בלקוח בטווח הארוך. בנוסף אוסרת התורה לגנוב את דעתם של בני אדם ולשווק להם סחורה פגומה במסווה של סחורה איכותית כמ"ש הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יח) מכאן שמי שמציע הלוואה לאדם במסווה של הלוואה אטרקטיבית תוך העלמת משמעותה האמיתית של נטילת אותה הלוואה עלול לעבור על איסור של גניבת דעת הבריות [במאמר המוסגר יצויין, ויודגש, שדוקא בעניין זה שיש מחלוקת הפוסקים בנוגע למקרים גבוליים בהם קיימת העלמה מסויימת של איכותה האמיתית של הסחורה אך עדיין יש מקום לספק מצד הקונה שמא מדובר בסחורה פגומה. לדעת האגרות משה (יורה דעה חלק א סימן לא) הדבר מותר, ואילו לדעת הדברי יוסף (סימן ט) גם זה אסור[.

כפי שידוע ההלוואות שמציעים הבנקים ללקוחותיהם הינן כולן הלוואות בריבית. איסור ריבית הינו אחד האיסורים החמורים בתורה עד כדי כך שהתורה חוזרת שלש פעמים על איסור זה (שמות כב, כד) "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ", (ויקרא כה, לו) "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (דברים כג, כ)  "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ… לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

וכך פוסק השו"ע (יורה דעה רבית סימן קס) "צריך ליזהר ברבית, וכמה לאוין נאמרו בו. ואין חילוק בין אם מלוה לעני או לעשיר. כל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים, וכאלו כפר ביציאת מצרים ובא-לקי ישראל".

 ועל איסור זה עוברים הן המלווה בריבית והן מקבל ההלוואה כמ"ש השו"ע שם "ואפילו הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים".. אמנם על מנת לאפשר התנהלות כלכלית מודרנית, בה קיים גם מחיר להון, תוקן לפני כחמש מאות שנה "היתר עסקא" אשר נועד "לעקוף" את איסור ריבית. על פי היתר העסקא הריבית מהווה בעצם שותפות של הנותן ברווחיו של המקבל – שותפות המותרת על פי ההלכה. הבנקים כולם חתומים על היתר עסקא מה שמאפשר לכאורה להם וללקוחותיהם לנהל את פעילותם הפיננסית בלא לעבור על איסור ריבית. אולם, לדעת רבים מגדולי הפוסקים כגון הרב בעל התניא בשו"ע הרב (הלכות ריבית סעיף מב) וכן פסקו בשו"ת גינת ורדים (יו"ד, כלל ו סימן ח), שו"ת הר הכרמל (חו"מ כה), וכן הובא בשם הרב אלישיב בקובץ מבקשי תורה (כסלו תשנ"ו קובץ יח) וכ"כ רב היישוב הרב אלחנן פרץ שליט"א בספרו נשך כסף (פ"ח הע' 28 עמוד נא) והוסיף שכן דעת הרב בן ציון אבא שאול, וכך נוטה גם דעת הרב ואזנר והרב נסים קרליץ כמובא בו'לשכנו תדרשו' (עמ' קלח)

אין הדברים אמורים אלא בהלוואות הנלקחות למטרות עסקיות בהן ניתן להגדיר את הריבית כשותפות ברווחים שירוויח הלווה, אך בהלוואה לצריכה שאינה למטרה עסקית כגון למטרות קניית אוכל, ואין ללווה שום רווחים ומשום כך תשלום הריבית לא יוכל להיות מוגדר כשותפות ברווחים ויהא אסור על פי ההלכה. והיות וההלוואות המדוברות לצורך סגירת המינוס או אפי' עצם הכניסה למינוס שהבנק נותן ללקוח בריבית וזה מיועד בעיקר לצריכה ולא להשקעה הרי שלקיחתם אסורה באיסור ריבית עליו עוברים הן פקידי הבנק המציעים אותה והן הלווים הנוטלים אותה.

אשר על כן המציאות בה משקי בית המתקשים לגמור את החודש נסמכים על הלוואות מבנקים ומחברות האשראי הינה מציאות בעייתית על פי ההלכה הן מבחינת ההתנהלות הכלכלית של משקי הבית, והן מבחינת איסור ריבית. והתנהלותם של הבנקים וחברות האשראי הנותנות ומשכנעות במסע פרסום אגרסיבי את משקי הבית ליטול הלוואות ו/או להיכנס למינוס זה בעיה הלכתית הגובלת באיסור, ולכן בנוסף יש להפעיל מערך הסברה למשקי הבית על מנת להעמידם על הבעייתיות שבנטילת ההלוואות המוצעות על ידי הבנקים ולעודדם לפעול בריסון ובשיקול דעת בהתנהלותם הכלכלית. ובעיקר לשלוח את הזוגות הצעירים ללמוד על התנהלות כלכלית וזה לא בושה אלא להיפך כך צריך לעשות.

בברכה רבה

יגאל אלון.