הנושא: ילדים/מורדת עוברת על דת/ מוסרת/מזונות

בא לפני אברך בן 28 ולו שתי ילדות, אחת בת 3 ואחת בת 1.5, כבר מאז תחילת הנישואין הם היו במצב של
מריבות עם עליות ומורדות, ובאופן כללי לא היה מצב אידאלי של אהבה ביניהם, זה שנים מספר שהם מטופלים
אצל יועצי נישואין למיניהם ללא תוצאות מעשיות, ופעמים רבות היא השתמשה בעונש "המקווה", וגם שהיתה
מותרת לו, בשעת מעשה היא נתנה לו להרגיש שהיא אנוסה, וכל זה כדי לצערו ושלא יהיה לו שום רצון
למעשה זה. זאת ועוד שבשלושה חודשים האחרונים גבה טורא ביניהם והיא מורדת לגמרי מאישות , מחמת שני
סיבות האחת רצונה בגירושין והסיבה שניה קריאה בספרי פמיניזם כגון "גברים בשינוי" וכו', ששינו לה את
תפיסת עולמה הן ביחס לזוגיות והקשר הבין אישי, והן מבחינת קריירה מקצועית, וכמו כן היא ממשיכה לעשות
לו עוד תעלולים כאלו ואחרים. ולאחרונה הגדילה לעשות שהגישה נגדו תלונה במשטרה על אלימות לכאורה,
שהוא הכה אותה מכות נמרצות, ולאחר שזימנו אותו , ניפתח נגדו תיק, ובעקבות כך הוא הורחק מהבית לחמשה
ימים עם תנאים מגבילים כולל ערבות וכדו', אגב בבדיקה שנעשתה לא התגלו שום סימני חבלה, ולמעשה הוא
טוען שהיא הרימה עליו ידיים וכל תלונתה זה עצות של חברות.

טענות נוספות שהוא טוען שהיא מתנהגת בצורה לא יפה כלפי הילדה הגדולה, וזה גובל בהתעללות
פיזית/נפשית כלפיה כגון סוגרת אותה בחדר ח , ךו ש וכמו כן היא מאיימת עליה בנתישה, שמה לה פילפל חריף
בפה וכדו', ומשכך הוא דורש שלאחר הגירושין הוא רוצה שהילדה תישאר אצלו, ובפרט שגם האשה לא רוצה
שהילדה תשאר אצלה, וגם הילדה לא רוצה אותה אלא ניחא לה בצוותא דאביה.

זאת ועוד הוא טוען שהיא מדברת עם גברים זרים שכנים וכדו' שיחות לא ענייניות, ומאריכה איתם בשיחה
שיחות על הריון ולידה וכמו כן על נושאים אינטימיים , וכמו כן צוחקת איתם וכו' וזה לא היה רק פעם אחת אלא
המון פעמים , בקיצור עושה מעשים שמורים על חוסר ירא"ש, וכל פעם שהוא התרה בה ואמר שלא לדבר ע ם
גברים ולא לפתח עימהם שיחות, היא "ציפצפה עליו"

ועוד הוא טוען שבין יתר הביזיונות שהיא עושה לו [מקללת ומנבלת פיה כלפי הוריו ומשפחתו] היא גם טוענת
שלא מעניינת אותה ההלכה, (אע"פ שהוא לא ראה אותה עוברת על חילול שבת וכדו') וכמו כן מתבטאת כנגדו במילים של " נמאסת עלי ", יש לציין שיש לו הקלטת שיחות בהם היא מודה שהיא התעללה בילדה, וכמו כן יש הקלטה שהיא אומרת לו "אם אתה לא רוצה שאדבר עם גברים לידך אין בעיה אז אני אדבר לא לידך , לפחות אצלם יש לי אוזן קשבת"

סוף דבר מניסיונות של שלו"ב לא עלה דבר, ואדרבא כל מי שמדבר איתה על מערכת הנישואין , מתרשם
מאשה רגילה לחלוטין.

וזאת למודעי שהאברך הנ"ל עיקר מגמתו היא על החזקת הילדות אשר על כן הוצרכתי להאריך שם ביותר, ויהי
רצון מלפני שוכן מעונה שלא אטעה בדבר הלכה.

מקצת נקודות לבדיקה :

1 דין מורדת מתשמיש ומסרבת לטבול.
2 עוברת על דת.
3 אלימות פיזית/מילולית כלפי הבעל, ומילולית כלפי הוריו .
4 חלוקת הילדים כפי בקשת הבעל

1 מורדת מתשמיש

מקור הדין בכתובות (סג.) מורדת ממאי? רב הונא אמר: מתשמיש המטה, ר' יוסי ברבי חנינא אמר:
ממלאכה. וכו' וכבר הרשב"א בחידושיו על כתובות (סד.) כתב "ולענין פסק הלכה במורדת קיי"ל כרב הונא דאמר
מורדת מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת וכן פסקו הראשונים ז"ל " וכך גם כתבו הרמב"ם (באישות יד ח) , ומרן בשולחנו הטהור אהע"ז (סימן עז סעיף ב) כתבו בסגנון אחד "האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו. וכו' ו ". כך כתבו גם כל הפוסקים האחרונים בלא חולק [לכן אין צורך להכביר במלל על נושא זה , אבל אם אתבקש אעשה זאת בתוספת מקורות רבים].

איסור ייחוד במסרבת לטבול.

ישנה רעה וחסרון נוספים באשה הניצבת לפנינו, חוץ ממה שהיא מורדת מתשמיש, היא גם מסרבת
לטבול , וזה למעשה יוצר מצב שלכאורה אסור לו להתייחד איתה בבית אחד, וכיון שהבעל הוא אברך
המקפיד על קלה כבחמורה אסור לו לחיות איתה תחת קורת גג אחד, ומכיון שהוא לומד בכולל בי-ם אין
לו מקום לינה קבוע (הוריו גרים בבני ברק) לכן על ביה"ד לזרז את הליך הגירושין ללא שום עיכוב , ונסביר את
הדברים , דהרי סתם אשה כל זמן שהיא נדה שאסורה לבעלה, והטעם שמותר לבעלה להתייחד עימה
כתבו התוס' בסוטה (ז.) דהוא מהטעם שלאחר זמן – סופה להיטהר , ובמילים אחרות "פיתו בסלו ," וכ"כ
בסנהדרין (לז.) שנדה סופה להיטהר ולהיות מותרת לו, ו זו הסיבה שלמעשה כל זוג מותרים בייחוד בבית
אחד, וכך למעשה נפסק בהלכה.

ובנידון שלנו אין היא רוצה להיטהר כלל מחמת שרצונה בגירושין, לכן אין כאן את הסיבה שסופה
להיטהר ולהיות מותרת לו לאחר זמן, יוצא לנו א"כ שאין כאן את פיתו בסלו. וממילא זה יוצר מצב של
איסור ייחוד , ודוגמא לזה אנו מוצאים בדברי מרן ביו"ד (סי' קפז סעיף יב) באשה שיש לה פצעים בגופה
ואינה יכולה לטבול אסור להיתייחד עימה ועליו לגרשה, והסיבה היא שאין לדעת מתי היא תתרפא , לכן
כבר כעת עליו לגרשה וכן זה דומה לרואה דם מחמת תשמיש ששם הייחוד מותר רק אם יש עוד אנשים
בחדר , ואע"פ שיש מצב שהיא תתרפא ממחלה זו של פצעים בגופה , בכל זאת אין הם מותרים בייחוד ,
וכן ראיתי שכתב הגאון המהרש"ם מבארזאן ( ח"ב סי' קעח ) משמו של הגאון ר' רפאל הכהן אב"ד המבורג
בשו"ת ושב הכהן (סי' ל) , והוסיף הגאון המהרש"ם ראיה נוספת לזה מהגמ' בכתובות (סג:} מורדת פוחתין
מכתובתה אפי' אם היא נדה , דגבי נדה רגילה שעתידה להיטהר יש לו פת בסלו אחרי ימי נדתה , משא"כ
במורדת זה ניקרא שאין לו פת בסלו , אע"פ שיכול להיות שיעבור עליה רוח טהרה ממרום ותשלים
איתו , בכל זאת במצב הנתון כעת זה ניקרא שאין לו פת בסלו, לכן נדה שהיא גם מורדת פוחתין לה
מכתובתה כי אין לו פת בסלו ואסור לו להתייחד עימה אלא בעדים , והגאון המהרש"ם כתב זאת באשה
שמחמת רשעותה אינה רוצה לטבול אף פעם (=חילונית) , אע"פ שהיא לא רוצה להתגרש , ובכל זאת
המהרש"ם אוסר בייחוד,

וכ"ש באשה הניצבת לפנינו שפניה ל גירושין , אז ודאי שתהא אסורה בייחוד, כי אין מצב שהיא תתרצה
לטבול.

האומנם הגאון ר' שלום מזרחי זצ"ל חבר ביה"ד הגדול בשו"ת דברי שלום על יו"ד (ח"ו סי )סד ' חולק על
המהרש"ם , ואומר שמורדת זה עדיין פת בסלו , כי יכול להיות שהיא תחזור ,בה אבל יש לדחות את
דבריו שכל מה שהרב ד ברי שלום מדבר זה בזוג שאין דעתם להיתגרש , ורק ישנה מריבה ביניהם כמו
אצל כל זוג שלפעמים ישנה מתיחות מסויימת אבל הם עוד עתידים להשלים , אבל בנידון דידן כ"כ גבה
טורא ביניהם , והשנאה שלה כלפיו כ"כ גדולה עד מאוד ורצונה בגירושין , לכן אין להתיר להם את
הייחוד. וכן ראיתי שחילק ידי"נ הרה"ג ר' אברהם דורי בשו"ת אדרת תפארת (ח"ב סוף סי' מט)
אגב עם דעתו של המהרש"ם שאומר שאשה שלא רוצה לטבול אסורה בייחוד מסכימים גם הגאון ר'
שמואל וואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רעא) , וכן הסכים הגאון ר' אברהם דוד הורביץ אב"ד שטרסבורג

וחבר בד"ץ עדה החרדית בשו"ת קנין תורה (ח"ו סי' ק ) , אלא ששם הוא סייג את דבריו ואמר שאם זה תלוי
בעשיית מבוקשה של האשה כגון לתת לה סכום כסף חודשי ואז תתרצה לטבול , אז באופן זה יכול
להיות שהמהרש"ם יודה ויתיר להיתייחד , כי ביד הבעל לתת לה מבוק שה ואז היא תטבול.
והלום ראיתי להגאון ר' מאיר בראנדסרופר שליט"א (זצ"ל) חבר בד"ץ עדה החרדית בשו"ת קנה בשם
(ח"ב סי' קה) שם הוא דיבר במקרה כמו שלנו שהם בהליך של גירושין ואסר עליהם את הייחוד מכל וכל.

2 עוברת על דת יהודית

נוסף על האמור לעיל נטען על אשה זו , שהיא מדברת עם גברים זרים ברחוב שיחות לא עינייניות,
ומאריכה איתם בשיחות על הריון ולידה ודברים אינטימיים, דברים שמפני כבוד ביה"ד איני רוצה
להעלותם על הכתב, וכמו כן צוחקת איתם וכו', מעשים שמורים על חוסר ירא"ש, וכשהבעל התרה בה
על זאת היא "ציפצפה עליו" כלשונו ו , היתה ממשיכה לדבר איתם אפי' לידו, ואמר לי הבעל שזה היה
רק פעם אחת אלא הרבה פעמים,

אשר ע"כ עלינו לברר נקודה זו מבחינת הלכה מה דינה של אשה זו.

המשנה בכתובות (עב.) אומרת ואלו יוצאות שלא בכתובה …. ומדברת עם כל אדם , בתוספתא למסכת סוטה (פרק ה אות ט) התבטאו בסגנון אחר ומשחקת עם כל אדם מצוה לגר ,שה ובגמ' (בכתובות שם) שהסבירה את המימרא ומדברת עם כל אדם , הביאה הגמ' את דברי רב יהודה אמר שמואל שביאר שמדברת עם כל אדם היינו משחקת עם בחורים , וכך למעשה פסקו הרמב"ם (בהלכות אישות כד יב) ומרן בשו"ע (אהע"ז קטו ד) וביאר הב"ש בשם הב"ח את דברי מרן , מה שאמר מרן משחקת עם בחורים ש , מהגמ' משמע אפילו אם היא מדברת שיחה יתירה בלי שחוק זה ניקרא משחקת כי שיחה יתירה מביא לידי שחוק , והוסיף הח"מ (ס"ק יב) " ששיחה יתירה באשה מדברי בטלה ומתכוונת לכך , מביאה לידי שחוק ובפרט עם רווק שאין לו אשה ואורחא דמלתא נקט עם הבחורים ." וכן ראיתי בשיטה מקובצת על הסוגיה בשם הראשונים שמדברת שיחה יתירה אפי' בלא שחוק הרי זו כמשחקת

והנה הט"ז (קטו ס"ק ז) ד"ה שהיתה משחקת וז"ל "במשנה איתא ומדברת וכו' … וניראה דגם בזה בעינן
רגילה בכך , כמבואר בב"י בשם הרשב"א , אבל אם גילתה ראשה באקראי או דברה עם בחורים פעם
אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה , ומשום הכי ד הך ורגילה בכך שכתב הרמ"א [רק על זרועותיה מגולה ולא על משחקת] דוקא לפי שיטת הרמב"ם , שמפרש משחקת ממש בזה אפי' אינה רגילה , אבל לפי שיטת הטור דמדברת דברי שחוק צ"ל גם בזה ורגילה בכך ". עכ"ל הט"ז , הרי בפירוש בדבריו דדוקא במדברת עם בחורים כמ"ש הב"י בשם הרשב"א בפי' בזה צריך שתהיה רגילה , אבל במשחקת אפי' אינה רגילה , וכ"כ וראיתי שכתב סברא זו הגאון ר' יואל כץ אב"ד ערדעד בשו"ת פרדס רימונים (שער א אות א דף ב)

וכ"ש בנידון שלנו יש ש גם את "המדברת" וגם את "ומשחקת " וגם "רגיל ה" שהיא רגילה לדבר עם
שכנים דברים לא עניניים ומאריכה איתם בשיחות של הריון ולידה ותשמיש וצוחקת איתם וכו',

וחשבתי עוד שיש לזה דמיון למה שהגמ' בכתובות (שם) אמרה "קולנית" – ופרש"י כשהוא מדבר עימה
על עסקי עונה מריבה עימו ומשמעת לשכניו והוא בוש בדבר זה , האמנם מרן לא כתב כרש"י , אלא כתב
היתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש [ , ויעיין
בשו"ת דברי מלכיאל לגאון ר' מלכיאל צבי טננבוים (ח"ג סי' צח ) בביאור גדר קולנית]

איך שלא יהיה בין שני הפירושים של קולנית , האשה שם מדברת רק עם בעלה וקולה נישמע לשכנותיה
והוא בוש בדבר זה וה , רי הדברים ק"ו ומה אם שם שיש לתלות באונס , שיכול להיות שיש לה קול גדול
עד שזה נישמע מחוץ לבית , עם כל זה היא נידונת כעוברת על דת , כ"ש בנידון דידן באשה הניצבת
לפנינו שהיא בעצמ ה מפתחת שיחה כזו עם גברים , ומספרת להם דברים שאין הם צריכים לשמוע ,
ובודאי שזו פריצות יתירה ויקרא עליה שם של עוע"ד , וראיתי שכתב סברא זו בשו"ת פרדס רימונים
(סי' יב דף קיג אות ג ד"ה עוד)

האם אשה זו צריכה התראה

באמת שאין כאן מקום להאריך בדבר זה שדנו בו הפוסקים כי בסה"כ זה כתב סיכום , לכן אשתדל
לקצר

דהנה הרי הרי"ף והרא"ש בפרק המדיר פסקו שהעוע"ד צריכה התראה בעדים תחילה או , ח"כ אם עברה על התראתו עפ"י עדים אזי מפסדת כתובתה , וכ"כ הרא"ש בתשובה (סוף כלל לב סי' יז) וכ"פ הרמב"ם (פרק כד '
מאישות) וכ"כ מרן (סי' קטו ד) אל א שיש לעיין בלשון ההתראה שיתרה בה הבעל , באיזה לשון צריך שיתרה
בה אם צריך שיתרה בה בעדים בפירוש דעי לך שאם תעשי עוד כדבר הזה תפסידי כתובתיך , או די שיאמר בפני עדים שאין רצוני שתעשי עוד כדבר הזה , ואם אח"כ עברה מפסדת כתובתה אעפ"י שלא התרה בה בפירוש שאם תעשה שוב תפסיד כתובתה . והנה דעת הרא"ש בתשובה (סוף כלל לב) והובא בטור (סוס"י קטו) שצריך להתרות בה בהדיא לפני עדים שאם תחזרי ע"ז עוד פעם תפסידי כתובתך, וכ"כ הרשב"א (ח"א סי' תתסד ותתסו) בשם מהר"ם וכך כתב הד"מ (שם ס"ק י) נראה מתשובת המהר"ם שבמפורש צריך להגיד לה שאם היא תחזור ע"ז תפסיד כתובתה, וכ"כ הב"י בבדק הבית, אבל מרן בשו"ע כתב סתם, ואם התרה תחילה וכו', והתשובה לזה שהוא סמך עצמו על סוף הסימן בסעיף י שפסק את תשובת הרא"ש שהבאנו, וכ"כ התשב"ץ (ח"ב סי' קג) והרשב"ש (סי' תמא) וכ"כ הח"מ (ס"ק טז ולז) וכן ניראה דעת הט"ז (ס ח) "ק וכן ניראה גם דעת הרדב"ז (ח"א סי' שפד) ועוד. כל אלו ובכללם גם מרן אומרים במפורש שצריך בהתראתו לומר לה בפירוש שאם היא תחזור לעשות פעולה זו היא תאבד כתובתה.

האמנם ישנם כמה פוסקים דס"ל דאין צריך להתרות בה בפירוש, והם הב"ש (ס"ק יז) והשלטי גיבורים
בשם ריא"ז, וכן עוד הרבה פוסקים ואכמ"ל, רק נציין את טעמו של הב"ש שאומר שלא צריך התראה
מפורשת, כיון דהתראה זו נילמדת מקינוי, ושם ההתראה היא אל תיסתרי, ולא מתרים בה אל תיסתרי
כי אם תיסתרי אז יהיה לך כך וכך,

ולמעשה השאלה היא האם כאן יכולים לומר קים לי כי הרי מרן לא גילה דעתו במפורש בסעיף ד'
שצריך התראה מפורשת של איבוד הכתובה ורק בב"י הוא הביא זאת וכמו שכתבתי נחלקו הב"ש
והח"מ בהסבר דיברי מרן בסעיף ד. אז האם אפשר לומר קים לי כהפוסקים האלו נגד מרן בב"י.
ויעויין בשו"ת יביע אומר (ח"ג אהע"ז טז אות ל) שכתב שכמה אחרונים כתבו דאמרינן קים לי נגד מה שכתב
מרן בב"י ופסק כן שם הלכה למעשה לעניין להוציא מזונות מהבעל. אע"פ שבחלק ז (חחו"מ סי' ה אות ב) דן
שוב אי אמרינן או לא, ובחלק י (חחו"מ סי' א) חזר בו ממה שכתב בחלק ג, בכל זאת מידי ספק לא יצאנו,
ולכן כיון שהבעל מוחזק הוא יוכל לומר קים לי כהפוסקים שמספיק התראה "רגילה" ולא התראה
"מפורשת". והבעל במקרה שלנו התרה בה מספר פעמים התראה "רגילה". לכן אי אפשר להוציא ממנו
את הכתובה. [במקום אחר דנתי מי נקרא מוחזק בכתובה האם הבעל או האשה ואכמ"ל].

אם מאמינים

זאת ועוד ראיתי שכתב בפרדס רימונים (דף יח ד"ה א"כ) בקשר לת"ח אם נאמן לומר שהיא עוע"ד שם הוא
מביא את החת"ס חו"מ (סי' רג) ששם הוא גם דן בהיתר 100 רבנים לת"ח לשאת אשה על אשתו והביא
חילוק בין אדם רגיל לבין צורבא מרבנן שלת"ח מאמינים יותר , ובפרט שבנדון דידן מדובר באברך
חשוב, ת"ח וירא"ש עמל בתורה, וכל ימיו ניתגדל בין החכמים, אנו מאמינים לו ואפי' בלא התראה
מפורשת יכול להוציאה כיון שהיא עוע"ד, ובמבי"ט (ח"ג סי' קכו) ראיתי דבר מעניין שאפי' אם אין לא עדות
שהיא עוע"ד כיון שהוא יודע שהיא כזאת מצוה להוציאה.

מסירה למשטרה אם היא כעוברת על דת

ןראיתי בלבוש מרדכי קמא על אהע"ז (סי' י) שכתב שאשה שמסרה את בעלה למשטרה , כל מסירה שיכול
להגיע לידי תפיסה בבית מאסר הוי דינא כמוסר ממש , והיא בכלל מורידין ולא מעלין כמו שכתוב בחו"מ סי' שפח , ואין דינא כעוברת על דת , וראיתי שכבר הקשה עליו הגאון ר' אשר אנשיל יונגרייז שהובאו דבריו בשו"ת מקדשי השם (ח"א סי' פה דף קצט) דהרי הרמ"א בסעיף ד ' כותב אשה שגזמה בבעלה שרצונה לשכור גויים להורגו ניקראת עוברת על דת ו , מקור דבריו הוא מהגהות מיימוני , והמעיין בדברי הגהות מיימוני יראה שהוא דימה זאת למה שהגמ' בכתובות (שם) מביאה את דברי אבא שאול שאומר אף הקולנית , וקצת קשה למה ללמוד מקולנית ששם זה סה"כ זילותא דבעל , וכי יעלה על הדעת שרק מטעם מאיימת לשכור רוצח לא תהיה נחשב ת עוברת על דת עד שצריך ללמוד זאת מקולנית ,

והתשובה לזה דבאמת זה היה רק בשלב של איומים , ואיומים לא היה צריך להחשב כעוברת על דת , לכן בא ההגהות מיימוני ולמד מקולנית שזה זילותא דבעל וגם איומים זה זילותא דבעל , ומשכך היא נקראת עוע"ד. וכ"ש אם בפועל מסרה אותו למשטרה שיש בזה זילותא גדולה מאוד שניפתח נגדו תיק במישטרה , והוא הורחק מהבית לחמשה ימים . ולכן הוא מסיק שמוסרת למשטרה נקראת עוע"ד.

אבל כבר דחה אותו הגאון ר' צבי הירש מייזליש דומ"ץ בניימאר –ק גאליציה בהערות דבר צבי (שם הערה
ג) שהגאון הנ"ל לא עיין בהגהות מיימוני בהלכות אישות (פרק כד הלכה יא) וז"ל "ועוד אחרי שהביאה ריק
אחד רוצח על בעלה לגזמו אם יעשה לה דבר , וגיזם לו להורגו לא גרע ממקללת יולדיו בפניו לאבא שאול והילכתא כוותיה , כ"ש הכא דמגזמת לו להרגו", עכ"ל הגמי"י דהיינו מה שכתב ההגמ"י וגיזם לו להורגו לא גרע ממקללת כ"ש הכא דמגזמת להורגו , משמע שהוא לא לומד ממקללת , סה"כ הוא הביא את המקללת כדוגמא , אבל עיקר דבריו שם הם להפוך אותה למוסרת מתוך המעשה שהיא עשתה להביא את הרוצח לביתו של הבעל,

והוכיח כדברי הלבוש מרדכי שדינה כמוסרת עיין עליו, וכן העלה גם הגאון ר' יואל כץ בשו"ת פרדס רימונים (שער ב אות ג) , ולמעשה אין הרבה מה להאריך אחרי מה שכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקעא) שגם שם היה סיפור של אשה שיצאה מחוץ לביתה, וצ עקה לפני גויים שבעלה עשה כך וכך [ודנים ע"ז שם להריגה] והרשב"א דן אשה זאת כמוסרת ולא כעוע"ד, וכן ראיתי שהסביר גם הגאון ר' יששכר שלמה טייכטאל אב"ד פישטיאן- סלובקיה בשו"ת משנה שכיר (ח"א סי' עד דף עא עמוד ד) ואכמ"ל ועוד חזון למועד. עכ"פ מדין מוסרת לא יצאה ודינה כמוסרת . ואם מוסרת מפסידה כתובתה זה כבר כתבתי במקום אחר ואכמ"ל.

) 3 מקללת אותו ואת הורי ובני משפחתו

והנה לגבי מקללת את הוריו , דברו מזה הרבה פוסקים ובראשם הרמב"ן במיוחסות (סי' קב) והובא דין זה מרן
בסי' קטו , ובסי' קנד דתצא שלא בכתובה , אך דא עקא שאין לנו עדות ברורה בשל מי הרעה , ומי הוא המתחיל במריבה האם האיש או האשה , ובפרט אחר שמצאתי בספר דברי מלכיאל (ח"ג סי' קמ"ה) שכותב דבזמנים הללו קשה בכלל לדון להוציא בשביל קללת יולדיו,

וכן מבואר במרן סי' קנד שאין הבעל נאמן לומר שהאשה מתחילה כיון שכל הנשים ב-"חזקת כשרות" , אבל בנידון דידן לדעתי אשה זו איבדה את "חזקת כשרותה" מכח מעשיה הנלוזים המפורטים לעיל, ולכן מכח זה הוא נאמן לומר שהיא התחילה בקללות , וראיתי שכתב סברא זאת בשו"ת פרדס רימונים (שער ג אות ד דף ט)

אגב במקללת ראיתי בפת"ש שאומר שצריך שזה יהיה בשם או בכינוי , אבל כבר בקובץ כנסת חכמי ישראל (קונטרס ח סי' קנז אות ו) הקשה על הפת"ש משיטמ"ק בכתובות ( )עב דאפי' לא קיללה אותו בשם ולא בכינוי
גם דין מקללת יש עליה , וכן ראיתי בדברי מלכיאל (ח"ג סי' קמה) שגם הקשה כן על הפת"ש, וכן מצאתי גם
בדיברי הגאון ר' יחיא צאלח גאב"ד צנעא וכל ערי תימן בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סי' כז) שלא צריך קללה
"אלא ה"ה חירוף וגידוף באיזה אופן מהקללה או החירוף", ומקורו טהור מהרמב"ם בפיהמ"ש.

אלימות פיזית כלפי הבעל

ועוד נטען על אשה זו שהיא בעלת מריבה, וכן היא הרימה עליו ידיה והכתה אותו ומתי שהוא הגן על עצמו היא נזעקה ומיד הרימה קולה ואמרה "אל תרים עלי ידיים". (אגב צריך לכך הוכחה) איך מבחינת הלכה נפסוק דינה

וראיתי שכבר כתב הגאון ר' יצחק שמלקיש בשו"ת בית יצחק אבהע"ז (ח"ב סי' ט) באלימות פיזית שהאשה
נקטה כלפי הבעל , הוא הוכיח מסי' קנד' שכתוב שם שאם בעל מכה את אשתו י"א שכופין להוציא , ולפי"ז
הוא טוען שגם הפוך אם האשה מכה את בעלה גם כופין על הגירושין דלא עדיפא ממנו , וראייתו ממש"כ
הרא"ש בתשובה דלא עדיפה אשה מאיש והובאו דבריו בב "ש (סי' קיז ס"ק כב)

4 משמורת ילדים, ובאיזה אופנים בת אצל האב.

מקור הדין: בת אצל אימה

הגמ' כתובות (קב: קג.) אמר רב חסדא זאת אומרת, בת אצל אמה. ממאי דבגדולה עסקינן דלמא בקטנה עסקינן,
ומשום מעשה שהיה דתניא מי שמת והניח בן קטן לאמו, יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו, ואמו אומרת יהא
בני גדל אצלי – מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו, מעשה היה ושחטוהו ער"ה, אם כן,
ליתני למקום שהיא, מאי למקום שאמה שמעת מינה – בת אצל האם, לא שנא גדולה ולא שנא קטנה,

והנה רמב"ם הלכות אישות (פרק כא הלכה יז) הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה, אבל המעוברת אין לה כלום.
שלמו חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים
גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו
מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש.

וגם מרן כתב (אבן העזר סי' פב' ז') שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר ו' שנים יש
לאב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות. הבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר ו'. כיצד היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה. ואפילו נשאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותיזון אח"כ מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה. וכתב הרמ"א בהג"ה ודוקא שנראה לבי"ד שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה.

מקור דברי רמ"א אלו הוא מהר"ם פדוואה (סי' נ"ג). והסביר בח"מ (ס"ק י) את תשובת המהר"ם פדוואה וז"ל "דלא
אמרו בגמרא הבת אצל אמה אלא בשניהם שוים, ועוד דאפשר לומר דאם אין הבת רוצה להיות אצל אמה
הרשות בידה. ודקדק כן מלשון רש"י ולא אמרו בגמרא הבת אצל האם אלא בדלא איכפת לה לבת אצל מי
תהיה, ולפ"ז מ"ש כאן הרב אין האם יכולה לכוף היינו את הבת אינה יכולה לכוף אם אינה רוצה להיות אצל
האם, אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל בית אביה, מ"מ יש להתיישב בדבר
למעשה אם לעקור מה שאמרו חכמים הבת אצל האם בשביל אומדנא של הבי"ד" עכ"ל. ולקמן נסביר את
הדברים יותר בהרחבה.

טעם הדבר

והנה ראיתי שישנם מספר סיבות שבת אצל אמה לעולם, בב"ח שהובא בטור (סי' פב) מדוע היא א צל אמה מפני
דאין כבוד לבת שתגדל בין האנשים, אלא דרך כבודה הוא שתגדל אצל אמה דמאלפא לה צניעות ודרך ארץ,
והם דברים שאין האב יכול לעשות. כדמסביר הפרישה שם, יוצא לנו א"כ שכל המטרה במסירת הילדים לידי
האם, בבן עד גיל שש, ובת אצל אימה לעולם הוא למען טובתם, כדי שה אם תעניק להם דברים שהאב איננו
יכול להעניקם, וממילא נלמד גם זאת, שמה שהעדיפו לתת את הבת אצל אמה לעולם הוא ג"כ מפני זאת, כי
האב לא יוכל לתת לבתו מה שהאמא צריכה לתת לה, והאם לא תוכל לתת לה זאת בהיותה אצל אביה כי צורכי
הבת רבים, ולכן מה שהאב צריך ויכול לתת לה, יוכל לתת לה זאת גם כשהיא אצל אמה מדי בואו לבקרה, או
היא לבקר אצלו, ועל דרך זה ראיתי שהטעים בשו"ת מבי"ט (ח"ב סי' סב) מה שאמרו הבת אצל אמה לא בשביל
קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה אלא לתיקון הבת תלמוד דרך ארץ עם אמה.

זאת ועוד כתבו הראשונים שהבת אצל אמה "מפני הנהגת טכסיסיה במלאכה ובצניעות" (מאירי כתובות שם) "וכדי שתתייסר מאמה ולא תאחוז בידה דרך פריצות" (שטמ"ק שם)

קשר האב עם הבת באופן שהאם עקרה למקום אחר

אבל עם זאת לא שללו עי"כ מהאב את עיקרי זכויותיו היסודיות בילדיו, ובתוך זה גם לא את שמירת הקשר בינו
לבינם גם בתקופת היותם במחיצת אמם, ולא רק בכדי לחנכם וללמדם תורה ומצוות ולהעיר את אזנם למוסר
ולדרך ארץ, כי אם גם בכדי להעניק להם רחמי אב ולקבל מהם אהבת הילדים לאביהם.

אנו רואים עד כמה חשוב הקשר בין הבת לאב עד כדי כך שיש מגמה בפוסקים שלא להרחיק את הבת מהאב
במקרה שהאם עברה להיתגורר בעיר אחרת, ויעויין בשו"ת מהרשד"ם (חאה"ע סי' קכ"ג) הוא נשאל שם אודות מי שמת והניח בת קטנה ומינה את אחיו לאפוטרופוס עליה, והאלמנה רוצה לעקור את מקומה וללכת עם בתה
לעיר אחרת, ואחיו האפוטרופוס מוחה בדבר. ובדברי תשובתו הארוכה מברר זכותו של האב בבתו גם בהיותה
אצל אמה, וכי שום איש לא יוכל לשלול זכותו של האב בזה ולקחת אותה למקום אחר שאז לא יוכל לראותה
ולהשגיח על חינוכה. ובתוך דבריו הוא כותב בזה"ל: "ואני משיב להם. הנה שראובן גירש את אשתו והיתה לו
בת ממנה וחביבה אצלו ואתה נותן רשות לאם שתוליכנה לעבר הים ולמקום שתרצה וכו', הייטב בעיני ה', כי
התורה זכהו בזה כל זכות אפשרי להיות, ואתה רוצה להפסידו מכח תקנה היוצאת מכח דיוק במתני', זה ימאנהו
דעתי ולא יסבלהו אילו שמעתיו מהיותר גדול בדורינו, ואין הדברים כיוצא באלו נמשכים אלא מצד ההרגל כי
להיות הלשון בת אצל האם מרגלא בפומייהו והורגלו על שהבת זוכה מן האב ולא האב מן הבת, קשה בעיניהם
לפרוש עצמם מן ההרגל, אמנם המעמיק בדברים ויקח אותם בשרשם מן הגמרא ומן הפוסקים ולא יטעהו
ההרגל והניצוח יכיר האמת. וכללא דמילתא כי כל זכות שאז"ל בדיבורם הבת אצל האם לעולם לא אמרו כן
לחוב לאחרים וכו' ואם את בעיר שאנו בה הרי יש לה תועלת הנהגתך גם תועלת השקפתנו בה ככל האפשר".
הרי דברי המהרשד"ם ברור מללו דזה שהבת אצל אמה לעולם הוא רק מכח תקנה היוצאת מכח דיוק דמתני',
אבל מעיקרא דדינא כל הזכויות בה הוא לאביה, ולכן טעות הדבר מה שהורגל בפומייהו דאינשי לומר דעי"כ
שהיא אצל אמה נשללו זכויות האב בה, ובתוך זה לראות את בתו החביבה וכן לחנכה ולהשקיף על צרכיה,
ושרק הבת היא שזוכה עי"כ מן האב ולא האב מן הבת, אלא אין לך אלא מה שתיקנו בלבד, דהיינו עצם
המצאותה אצל אמה, אבל לא נשללו עי"כ בשום פנים יתר זכויות האב בה ובכלל זה לראותה ולחנכה לא רק
לתורה ולמצוות אם כי אם גם לנימוסין ואנושיות וכדומה, וגם לרבות עצם זכות הראיה והבילוי אתה, הגורמות
לו שביעות וסיפוק לרחמי האב שלו המתעוררים אצלו מדי דברו ומדי זכירתו בה. ולכן אין ביכולת האם
להוליכה לעיר אחרת שעי"כ לא יוכל לראותה ולהפגש אתה, ולשלול מהאב את הזכות המינימאלית ששייכת לו,
וזהו מעיקרא דדינא מה שנובע מכח הזכויות שזיכתה תורה לאב בילדיו.

ויש לציין עוד דבעצם הדין שהבת אצל אמה לעולם, ישנם בזה כמה מהראשונים כגון הרא"ש שסוברים שמה
שנא' בזה בגמ' הוא באלמנה, אבל בגרושה ליכא בכלל להדין הזה, והשתמש בזה המהרשד"ם בתורת סניף
לחיזוק הטענה שהאם לא תוכל להוציאה לעיר אחרת. ועוד יעוין בדברי הגאון ר' משה מרדכי מיוחס שהיה
ראשל"צ וחבירו של החיד"א, בספרו ברכות מים חאה"ע (סי' פ"ב) שמסביר דעת הסוברים שלא נאמר זה אלא
באלמנה, מפני שדוקא לגבי האחים דעת הבת קרובה יותר אצל אמה, אבל במקום שיש אב, דעתה נמי קרוב
אצל אביה והוא קודם ומשום הכי בגרושה תעמוד אצל אביה, זאת ועוד, מפני שבמקום שיש אב הוא משגיח
ללמדה ומיראת אביה תלמוד כמו אמה ע"ש. לעומת זאת כתב הרמ"ה שראה בתשובת הגאונים דה"ה בגרושה
והביא ראיה מהמשנה דהנושא את האשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה ובין אלמנה וע"ז נאמר למקום שהיא
אמה לאשמועינן דהבת אצל האם אפי' בגרושה.

וראיתי בשו"ת פרחי כהונה (אהע"ז סי' כג) מהגאון ר' מסעוד הכהן דומ"ץ תמושנת -באלג'יר שהביא הסבר מעניין
מה יסוד מחלוקתם של הרא"ש והרמ "ה, מדוע הבת אצל האם לעולם בין גדולה ובין קטנה היינו משום דחיישינן
לרציחה מחמת ממון הירושה, ולכן דוקא באלמנה שיש ירושה אז הבת אצל האמא ולא אצל אף קרוב משפחה
אחר, אבל בגרושה אין חשש זה כי אין ירושה. ולדעת הרמ"ה בשם הגאונים הטעם הוא משום תקנתה של הבת
בהנהגת צניעות ודרך אורח כנשים וכדי שלא תגדל בין אנשים כדי שלא תתרגל בפריצות, לכן אין הבדל בין
גרושה לבין אלמנה ובכל אופן הבת אצל אימה. אבל הוא מקשה על פי' זה ומעמיד את פי' הב"ח שהבאנו לעיל
כטעם עיקרי.

והנה כנגד המהרשד"ם ישנו את המהריב"ל שלפי המהריב"ל (ספר א' כלל י"א סי' נ"ו) שהבת אצל אמה לעולם, ואפילו אם תלך האם לעיר אחרת, הבת תהיה עמה. אבל לפי דברי המהרשד"ם (חאה"ע סי' קכ"ג) שחולק ע"ז וסובר שאינה יכולה לקחת אותה עמה לעיר אחרת, כדי שתהיה השקפת האב עליה לטובה ולהנהיגה בדרך ישרה וכו'. עש"ב. והנפק"מ בין שני הרבנים היא האם האב ייתחייב במזונותיה במקום שאימה הוליכה אותה.

והנה אע"פ שראיתי לגאון ר' מרדכי הלוי אב"ד מצרים בשו"ת דרכי נועם (חאה"ע סי' ל"ח) שכתב שבדבר זה
שנחלקו בו גדולי עולם, מי יכניס ראשו להכריע בין שני ההרים הגבוהים האלה, פן ירוצו את גולגלתו, הלא הם
שני שרי צבאות ישראל המהריב"ל והמהרשד"ם. ע"ש.

אולם דעת הרדב"ז בח"א (סי' ש"ס) כדברי המהרשד"ם. וכן העלה הגאון ר' אהרון הכהן פרחיא דומ"ץ בשאלוניקי
בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א (סימן ק"י) , וכן הסכימו האחרונים, הגאון ר' יעקב ברדוגו אב"ד מכנאס בשו"ת
שופריה דיעקב (סי' ס') והגאון ר' מימון ברדוגו דומ"ץ מכנאס בשו"ת לב מבין (חאה"ע סי' קל"ח). ובשו"ת דבר אמת
מהגאון ר' ידידיה מונסונייגו דומ"ץ בפאס (סי' עב)

אבל עדיין יש לדון בזה לפמ"ש הכנה"ג (סי' פ"ב הגה"ט אות ל"ב) בשם שו"ת מהר"ם די בוטון מהגאון ר' מאיר די בוטון ר"מ בגאליפולי (סי' כ"ד) , שאפילו מהרשד"ם מודה שאם כבר הוליכה האם את בתה עמה לעיר אחרת, שאין
מחזירים אותה לעירה. ע"ש. וכן העלה הגאון ר' משה אמריליו דומ"ץ בשאלוניקי בשו"ת דבר משה (חאה"ע סי'
ל"ד). ע"ש.
אולם הגאון ר' רפאל משה אלבאז דומ"ץ בצפרו בשו"ת הלכה למשה (חאה"ע סי' כ"ג) שאחר שהביא מחלוקת
המהריב"ל והמהרשד"ם, והסכים לדברי המהרשד"ם, ושכן פסקו גדולי הרבנים בארצות המערב, שהם, הגאון
ר' וידאל הצרפתי, והגאון ר' מימון אפלאלו, והגאון ר' מנחם סירירו. וכתב, ובודאי שאחרי הוראתם נלך. ושוב
העיר מדברי המהר"ם די בוטון הנ"ל, שאם כבר הוליכה אותה האם לעיר אחרת אין מחזירין אותה לעירה
לכ"ע, אך גם לזאת מצא פסק דין מהגאון רבי שאול ישועה אביטבול ז"ל בעל שו"ת אבני שיש. שהעלה אפילו
אם כבר הוציאתה אמה לעיר אחרת בעמוד והחזר קאי, והסכימו עמו רבני פאס, הגאונים רבי אליהו הצרפתי,
ורבי שמואל אבן צור, וכתב, הא קמן דסברי מרנן אשר בעקבותיהם אנו הולכים, ושותים בצמא את דבריהם
שאינה יכולה להוליכה לעיר אחרת כסברת מהרשד"ם, ואף אם כבר הוציאתה האמה, יש להחזירה לעירה, ודלא
כמהר"ם די בוטון. ע"ש. וכ"ה בשו"ת דבר שמואל מהגאון ר' שמואל עמאר דומ"ץ במכנאס (חאה"ע סי' ל"ד). ע"ש.
והנה הגאון ר' שלום משאש זצ"ל (סבו של הרב הראשי לירושלים הגר"ש משאש זצ"ל) בשו"ת דברי שלום (חאה"ע סי' ב') שהביא דברי רבני פאס הגאונים ר' אבנר ישראל הצרפתי ור' רפאל אבן צור ור' שלמה אבן דנאן ור' יצחק אבן דנאן ז"ל שכולם הסכימו שאפילו אם הוציאתה אמה לעיר אחרת מחזירין אותה, וכתב על זה. שהגאונים האלה לא ראו דברי המהר"ם די בוטון והכנה"ג, ממה שלא הזכירום, שאיך יעלה על הדעת שיחלקו על מי שקדמם שנים רבות בלי שום ראיה וטעם, וזהו מפני שעדיין לא היו ספרי הדפוס נפוצים בחייהם. ובהגלות נגלות דברי
המהר"ם וכנה"ג אנו לא נזוז מדבריהם, כי רבים וגדולים הם, וכן בדין שכדאי הוא המהריב"ל לסמוך עליו עכ"פ בדיעבד. והן לו יהא שכוונתם לחלוק על מהר"ם וכנה"ג אנן יד עניי אנן ואין בידינו להכריע הילכך שב ואל תעשה עדיף. וכל היכא דקיימא הבת תיקום. ע"ש.

והנה הקשה גאון ישראל עין העדה מרן הגרע"י שליט"א (זצ"ל) בספרו הכביר יבי"א (ח"ח אהע"ז סי' כב אות ג) הוא
הקשה כך במחילת כבוד תורתו דבריו תמוהים, שאם אין בידינו להכריע, איך נוציא דמי מזונות מן האב,
כשהבת בעיר אחרת, והא מצי לטעון קים לי כדברי הפוסקים שאומרים שהדין עמו. והו"ל כההיא דפסק
הרמב"ם (פכ"א מה' אישות הי"ז) לגבי הבן שהוא למעלה מבן שש, שיכול האב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות. וכן פסק מרן בש"ע אה"ע (סי' פ"ב ס"ז). ובאמת שדברי גאוני פאס טעמם ונימוקם עמם שמכיון שמבואר בד' המהרשד"ם שיש צורך גמור שתהיה הבת אצל אביה בעיר אחת, כדי להדריכה
ולהנהיגה בדרך ישרה, אף אם עשתה האם דין לעצמה והוציאתה מעירה ושער מקומה, בודאי שהיא צריכה
להחזירה לעירה, ודלא כמהר"ם די בוטון. ועכ"פ מ"ש הדברי שלום, שמכיון שאין בידינו להכריע שב ואל
תעשה עדיף והיכא דקיימא הבת תיקום, הם דברים תמוהים, שאם לא יצא הדבר מידי ספק, אין להוציא דמי
מזוני מן המוחזק שהוא האב. אם לא שנאמר שהגר"ש משאש ס"ל כמ"ש בשו"ת שופריה דיעקב (סי' ס') בד"ה
ועוד נראה, שאפי' לדעת מהריב"ל שרשאית האם להוציאה לעיר אחרת, מודה הוא שאין לכוף את האב לשלוח
מזונות הבת לעיר אחרת שנמצאת בה יחד עם אמה וכו'. ע"ש. וצ"ע

והוסיף הרב שליט"א (זצ"ל) שראה בשו"ת דברי יוסף ברדוגו (חאה"ע סי' פ"ו) שכתב ומ"ש החכמים יצ"ו שאם
קדמה האם והוליכתה לעיר אחרת לכ"ע אין מוציאים הבת מידה להחזירה לעירה, דבריהם תמוהים, שאפי'
את"ל שאין להוציא הבת מידה, מ"מ גם המזונות אין להוציא מיד האב שהוא המוחזק, הילכך אם תעכב האם
מלהחזירה פשיטא שאין על האב שום חיוב לשלם דמי מזונות, שהרי יכול לומר קים לי כהמהרשד"ם וסיעתו
וכו', ולכן הדבר פשוט שהאב פטיר ועטיר מדמי המזונות של הבת כל זמן שהיא במקום אחר. עכת"ד

השתתפות בדמי נסיעה בביקורים

והנה אחר כל מיקבץ המקורות שהבאנו ראיתי בפד"ר (ד עמוד 93-96) שכל זה הוא בזמנם שיציאת הבת מתחת אביה הוא לפרקי זמן ארוכים ובזה בעצם נחלקו רבותינו המהרשד"ם ומהריב"ל אבל בזמנינו שאפילו אם האמא תיקח את בנותיה מירושלים אזי האבא יוכל לנסוע לבקר את ילדותיו בכל עיר בארץ. אבל השאלה היא האם האשה צריכה להישתתף בדמי נסיעה.

האמנם ראיתי פסק דין של ביה"ד הרבני בחיפה תיק מס' 4678-64-2 (פורסם באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים il.gov.rbc.www [[במאגר מידע -/ פסקי דין -/ בית הדין חיפה) בפני כבוד הרבנים שחו ר נהרי ומרוה שליט"א שם היתה היתדיינות על הישתתפות האם בהוצאות נסיעה של האב כדי שיוכל האב לבקר את הילדים שם פסקו הרבנים שחור, נהרי, ומימון, שברמת העקרון אי אפשר לחייב את האמא בהוצאות אלו כי זה לא ניכלל בהסכם הגירושין אבל הם הציעו דרך לפשרה עיי"ש וכל הפסק שלהם נובע מהשאלה האם הסדרי ראייה בין הילדים לאב זה חובה או זכות ומה מהות הסדרי הראיה,

גישה אחת רואה בהסדרי הראיה חובה של האב כלפי בנו לקיים קשר תקין ורציף עם בנו לטובת גידולו
והתפתחותו, וזאת חובה ולא זכות. גישה זו באה לידי ביטוי בפד"ר כרך א (עמוד 158) בפסק דין של הרבנים
גולדשמיט , קרליץ , ובבליקי . זצ"ל בהתאם לכך ברור שחובתו של האב לעשות את כל ההשתדלויות לקיום
מפגשים, ובכלל זה טורח הנסיעות וההוצאות הכרוכות בכך. לדעה זו, לאב לא יכולה להיות תביעה כלפי האם
בכל הנוגע להסדרי ראיה.

לעומת זאת ישנה גישה שסוברת שזה זכות ולא חובה, וזה מופיע בפד"ר כרך יג בפסק הדין של הרבנים רקובר
אטלס ואקסלרוד שליט"א, שם כתב הרב רקובר והוכיח מהמהרשד"ם אהע"ז (סי' קכג) שהסדרי ראיה הם זכות של האב, וזכותו לתבוע מהאם שלא להרחיק נדוד ולמנוע את המפגשים עם ילדיו, וא"כ יש מקום לומר שה"ה שיש
לאב זכות לתבוע את האם שלא תכביד עליו בקיום המפגשים יותר מכפי שהתקיימו בשנים הראשונות לאחר
הגירושין.

ומפסקי דין אלו אין לעשות מחלוקת ,האם זכות האב לראיית הילדים היא זכות או חובה למעשה שניהם נכונים

אלא שיש שני מישורים לדבר זה,

צד א – זה חובתו של האב כלפי בנו לראות את בנו לעיתים קרובות לצורך התפתחותו התקינה.
צד ב – כאשר ישנה התדיינות משפטית בין האב והאם, יש לראות בביקורים זכות של האב, והוא רשאי לתבוע
את האם ולעמוד על זכותו לראות את בנו באופן סדיר ותקין.

ומכח זה פסקו ביה"ד בחיפה בראשותו של הרב שחור שליט"א שכתבנו לעיל על דרך פשרה שיש להטיל את
עיקר הנטל על האב מכח חובתו לקיום הסדרי הראיה, אך יחד עם זאת יש מקום לחייב את האם להיות שותפה
בנטל, וגם אם ננקוט שמעיקר הדין האב חייב בכל הההוצאות והטירחות כדי לממש את הסדרי הראיה ואין
לחייב את האם להיות שותפה בכך, הרי שבסמכותו של ביה"ד לנקוט בדרך פשרה ולהטיל על האם חלק
מהנטל. להשלמת הענין יעויין עוד בפסק דין של כב' השופטת אלון, (תמ"ש 7910/05) אשר דנה בשאלת חלוקת
הנסיעות ועלות הנסיעות ויעיין עוד בפסק דינו של השופט מרכוס בתמ"ש 017174/99 ובתמ"ש 17175/99
בסעיף 23 לפסק הדין ששם הוא אומר שיש לחלק את הוצאות הנסיעה בשווה בין ההורים.

הסכם בין ההורים לחלוקת הילדים

וכעת נבדוק נקודה אחרת, אם ההורים עצמם שעומדים לפני הליך של גירושין עשו הסכם על סידור הילדים,
ותוכן ההסכם נעשה בניגוד להלכה שבת אצל אימה, האם יש תוקף להסכם זה.

וראיתי בספר אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לישראל (עמוד קטו-קטז) ואני מצטט "הסכם בין הצדדים בנוגע
לסידור הילדים במקרה של גירושין שתוכנו בניגוד להלכה אינו מחייב, אלא יש רשות בידי ביה"ד לסדר השארת הילדים באופן אחר אם רואה צורך בכך לטובתם"

ולמעשה השאלה היא האם הסכם להפרדת ילדים היינו ילדה אחת אצל האב וילדה אחת אצל האם הוא נוגד את
ההלכה שהבת אצל אימה לעולם, וע"י זה יחזירו את הבת לאימה.

ויעויין בשו"ת מהרימ"ט (ח"ג סי' י) שאפי' אם נתרצתה האם שתשב הבת אצל אביה כיון שההלכה עומדת לנגד
עינינו שהבת אצל אימה לכן מכח זה פסק הרב שהבת חוזרת לאימה, וכ"כ המבי"ט (ח"ב סי' פב) וכן ראיתי שכתב
הגאון ר' עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז חו"מ סי' ז) שגם אם נעשה הסכם שהבת תהיה אצל אביה, אם האם רוצה אזי מוציאים את הילדה ומחזירים אותה לאימה. וכן ראיתי שכתב הגאון ר' עזרא הדאיה אב"ד חיפה
בשו"ת נחלת עזרא (אהע"ז סי' יא) שגם שם רואים שאע"פ שלא היה קשר בין האמא לבת במשך הרבה זמן, כיון
שאח"כ האם רצתה בחידוש הקשר, הוציאו את הילדה מאביה והחזירוה לאימה. וכן העלה בשו"ת פרחי כהונה
(אהע"ז סי' כג) אבל שם הרב סייג את דבריו כפי שנביא להלן.

מכל מקבץ המקורות האלו רואים שאע"פ שהאם ויתרה על הילדה והעבירה את מישמורתה לידי אביה למספר
שנים. ובשלב מסויים כאשר האם רוצה בבת, ביה"ד נעתר לתביעה זו ומחזיר את הבת לאמא [וכמובן בתנאי
שלאם אין חולי הנפש/זונה/ אלימה כלפי הילדה, אגב אלימות לעניין זה הוא מבחן שבודק אותו ביה"ד באמצעות פקיד סעד]
וכאן ישנה את ההסתייגות שהעלה בשו"ת פרחי כהונה (אהע"ז סי' כג) "ד מתי אמרינן דבת חוזרת לאמה, כל זה הוא באופן שהאמא הולכת בדרכי הצניעות וירא"ש כבנות ישראל הכשרות, שאז נטיעותיה כמוה, " אבל בנידן דידן
האשה הניצבת לפנינו היא דברנית עם גברים זרים , ויעיין ברש"י (ויקרא כד יא) עה"פ שלומית בת דברי,

"שלומית דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל, בת דברי – דברנית היתה עם כל אדם לפיכך קלקלה," וכן עושה מעשים שמורים על חוסר צניעות משווע להיתלבש מול חלון פתוח, וכן מה שאמרה לבעלה שלא מעניינת אותה ההלכה, וכן מעשים אלו ואחרים שמורים ללא כל ספק שהיא הולכת ויורדת בירא"ש הן בבית , והן במקום עבודתה (החילוני), במקרה זה אדרבא חושבני שלא רק ילדה אחת
תעבור למישמורת אביה, אלא ביה"ד הניכבד צריך להוציא ממנה גם את הילדה השניה, כדי שלא ילמדו
ממעשיה הנלוזים.

ומצאתי סימוכין לזה בלקיחת ילדה מחיק אמה, מתשובות הרדב"ז (ח"א סי' רסז) במי שגירש את אשתו ויש לו בת
ממנה שהיא בת 7 והיא אצל אמה, וזינתה אמה וילדה מזנות, ואבי הבת רוצה לקחת ביתו מאצלה שלא תלמוד
ממעשיה, והשיב שהדין עמו, דהכא אנן סהדי דלא ניחא ליה ב צוותא דאימה. ואפי' אם הילדה תירצה להישאר
עם אימה אין שומעין לה , כי היא כבר בגיל שטועמת טעם ביאה , ולכאורה מה נענה על טענת המהריב"ל שקטנה
פחות מגיל 6 אין שום כח לאף בי"ד לסלק את הבת מעם אמה אף שהיא פרוצה משום שאינה טועמת טעם ביאה
ולא שייכי בה שתלמוד ממעשי א מה. מ"מ אנו טוענין להפך בזכותן של הילדות האלו,

ולא רק בזינתה אמה בפועל העלה הרדב"ז כנ"ל, אלא מצינו לו עוד בסימן ש"ס שהעלה גם כשאמה רק פרוצה
או שפרוצים נכנסים לביתה, ובנמקו שדבר ברור שאעפ"י שהדין הוא שהבת אצל אמה לעולם, טעמא הוא כדי
שתלמוד דרך הנשים וצניעותן . ובצירוף הטעם שכל מה שאמרו בת אצל אמה זה דוקא שהאיש והאשה גרים
בעיר אחת , ובנידו"ד שהאמא מן הסתם לא תמשיך להיתגורר כאן בירושלים אלא תחזור לבית הוריה
שבאשדוד, והוא יחזור לבית הוריו בב"ב, ואז עינו לא תהיה פקוחה על ילדותיו באופן תמידי, ובצירוף שהאשה
עצמה לא רוצה את הילדה הגדולה , וכן הודאתה על האלימות הפיזית/נפשית שהיא מתעללת הילדה אין ספק
שביה"ד הנכבד יפסוק לטובת הילדות ויעבירן למ שמורתו.

זאת ועוד כתב בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן לח) "ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו, אחר מה
שיראה בעיני ב"ד בכל מקום ומקום, שיש בו יותר תיקון ליתומים. שב"ד אביהם של יתומים, לחזור אחר
תקונן". ואם נאמר הרי כאן הוריהם חיים אז ראיתי שהגאון בעל הציץ אליעזר כתב (חלק יז סי' נ) להסביר דברים
אלו ואמר דברור הדבר דכשאמרו דבי"ד אביהם של יתומים, הוא הדין שהן אביהן של קטנים כשנמצאים במצב
של יתומים חיים. ויעיין עוד בשו"ת דרכי נועם אהע"ז (סי כו) שגם העלה כנ"ל, ויעויין עוד בדברים שנכתבו
ברוח האמורה גם בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' קס"ה וח"ב סי' ס"ב), ושו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאה"ע (סי' פט) עיי"ש, והדברים ארוכים.

האם מתחשבים ברצון הילד בקביעת מקום משמורתו

וכעת נדון מצד אחר לגמרי , אם נישאל את הילדות היכן הם רוצות להיות האם אצל האב או אצל האם, האם
נתחשב בדעתם או לא? ו אם כן מאיזה גיל מתחשבים בדעתם לקבוע את מקום הימצאותן.

והנה כבר גילה דעתו בזה הב"ש (סי' פב ס"ק י) וז"ל "היינו את הבת אין יכולים לכוף אם אינה רוצה להיות אצל
האם, אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה, אף שלבי"ד נראה שטוב לה אצל בית אביה, מ"מ יש להתיישב
בדבר למעשה אם לעקור מש"כ חז"ל הבת אצל האם ", עכ"ל. ומקורו מדיברי הח"מ וכן מדברי המהר"ם
פדוואה (סי' נג) וראיתי בשו"ת חק ומשפט מהגאון ר' חיים טולידאנו דומ"ץ מכנאס (סי קסז) שמתוך דברי הח"מ
האלו הוא מסיק ואומר מתי יש להתיישב בדבר? הוי אומר מתי שהבת שותקת, ולא אומרת היכן היא רוצה
להיות, ולכן מסתפק הח"מ ואמר שאין מוציאין אותה מהאמא,

אבל מה יהיה אם הבת עצמה לא רוצה את אמה, ודאי שנוציאנה מאמה, וזיל בתר טעמא דהרי כל תקנת חז"ל
דהבת אצל אמה הוא מ שום דניחא לה לבת להיות צוותא לאמה, אבל אם לא ניחא לה , היעלה על הדעת שנכוף
את הבת להיות במקום לא נוח לה.

ומזה אני מקיש לנידו"ד, שבמקרה שלנו לא זו אף זו, בת זו לא רצויה לאמה , ובמפורש האשה אומרת שהיא
מוותרת עליה בכל הסכם עתידי, לכן אין ספק שאת משמורת הילדה נעביר לאביה, וכן הסיק גם הגאון סבא
דמשפטים ר' מימון ברדוגו דומ"ץ מכנאס בשו"ת לב מבין (אהע"ז סי' קמב) .

וראיתי שכתב הגאון ר' מאיר מלמד [היה נושא ונותן עם הרש"ך וכתב תשובה זו משנת שס'ה לפ"ק] בשו"ת
משפט צדק (ח"א סי' כג דף צד ע"א) שאם הבת ברת דעת (גיל )11 ודאי שמתחשבים בדעתה, וינתן לה מבוקשה אבל אם היא קטנה כבנידו"ד, וביה"ד רואה שתיקונה הוא אצל האב , ו היא אינה רוצה ללכת לשם יכופו אותה, מהטעם שביה"ד הוא אביהם של קטנים והוא שוקד על טובתם, וכך רואים גם בפד"ר ג ' (עמוד 358)
וכן ראיתי עוד בדברי הגאון ר' שלום משאש זצ"ל ראב"ד בירושלים בשו"ת תבואות שמ"ש (אהע"ז סי' צו) בסופו
שכתב שבילדה בגיל 11 מתחשבים בדעתה אבל פחות מכאן אין מתחשבים בדעתה. אלא ביה"ד קובע את
מקומה לפי ראות עיניו. וכ"כ הגאון ר' יצחק טייב בערך השולחן על אהע"ז (סי' פב אות ו)

הראינו לדעת שבגיל גדול סביבות גיל 11 מתחשבים בדעת הילד, ובגיל קטן דעת ביה"ד קובעת, כי טובת הילד
לנגד עיניהם . ולכן כאן שיש שתי ילדות קטנות מאוד , ומכיוו ן שהילדה הגדולה אינה רצויה לאמה הו , אמא והבת רוצות את משמורת האב , ולגבי הבת השניי ה כבר אמרתי את דעתי גם להעבירה למשמורת האב בגלל התנהגות האמא, וגם אם הבת לא תירצה על ביה"ד מוטלת אחריות זו להעביר הילדה למשמורת האב, וכמו שראינו כעת בפוסקים שבגיל קטן דעת ביה"ד קובעת ולא דעת הקטן. לכן אין מנוס ושני הילדות יועברו למשמורת האב כפי דרישתו.

ואסיים כתב סיכום זה בדברי הגאון ר' נתן נטע אולבסקי בשו"ת חיי עולם נטע (סי' עט) שכתב בסוף תשובתו
"ומה נמלצו בזה דברי הב"ח (סי' קיט) שכתב באשה שרעה בדעותיה ואינה צנועה כבנות ישראל הכשרות , אפי'
אינה עוברת על דת משה וישראל מצוה לגרשה , ועליה אמר רבא בפרק הבא על יב מתו אשה רעה מצוה לגרשה
שנאמר "גרש לץ ויצא מדון", וחלילה לחדול ממצווה כזו, וכ"ש באשה הניצבת לפנינו אשר יש בה כדברים
אשר כתבנו.

מסקנא:

כל הקורא את כל המקובץ מגיע למסקנה שלצערנו אין מנוס מלפרק את הנישואי ן האלו ולהגיע לג'מר ט'וב (=גט) ולקבל את כל טענות הבעל

1 הן בדבר מורדת ,
2 הן עוברת על דת שמעשיה גרמו שתפסיד כתובתה
3 הן החזקת הילדות ומשמורתן

ומשכך טוב תעשה היא שתגיע להסכם שכל מה שהוא הביא ייקח הוא , ומה שהיא הביאה תיקח היא ,
ונכסים שנצברו במהלך שנות נשואיהם תחול עליהם הלכת איזון משאבים (=חצי חצי) ו, אם היא תתעקש על
בית הדין לכוף אותה למתן גט , או לתת לו היתר נישואין.

כל זה כתבתי לפי קוצ"ד וצויי"מ וימ"ן עבד לא-ל עליון אני יגאל אלון ס"ט.