שאלה

האם יש חיוב והאם מועיל לנכד שיאמר קדיש על זקנו או זקנתו? והאם מותר לו לומר הקדיש בחיי אביו ואמו?

תשובה

לכבוד ידידי וחביבי אוהב תורה ולומדיה הרב ג'.ק. עיר קווינס, ניו יורק.

אודות מה ששמעת בשיעור מאת הרב מ.מ. שליט"א בענין חשיבות ומצוות אמירת הקדיש על ידי הנכד ובאת לשאול האם יש רשות לומר הקדיש בחיי אביו ואמו, הנני להשיב.

ראשית יש לדון אם מהני אמירת הקדיש לנכד על זקנו ומועיל לנחת רוח לנפטר

והנה הפתחי תשובה יו"ד סימן שעו ס"ק ז' הביא בשם שו"ת קרית חנה (למוהר"ר גרשון קובלענץ זצ"ל) סימן לה' בשם הגאון בעל כנסת יחזקאל שדעתו דאין שום עילוי נשמה בשבעה או בשלשים ויא"צ לבן הבן וכל שכן לבן הבת ע"ש.

אולם מרן הרב עובדיה זצ"ל בחזון עבדיה (אבלות א' עמוד שנו' ואילך) כתב דחיוב אמירת הקדיש הוא לא רק על הבן אלא מצוה זו נוהגת גם על בן הבן דבני בנים הרי הם כבנים, ובפרט לפמש"כ הרמ"א (שו"ת הרמ"א סימן קיח) שבן הבן חייב בכבוד זקנו אבי אביו וכיון שחובת הקדיש על אביו ואמו היא משום מצוה כיבוד אב ואם, כן יש מצוה לומר קדיש על זקנו משום שחייב בכבודו גם כן.

והביא עוד להכנה"ג סימן תג' שכתב: ונוהגים לומר קדיש על זקנו או זקנתו, וכן הנהגתי את בני הי"ו לומר קדיש על זקנתו בחיי אביו ואמו, כי לא נחש ביעקב ע"כ. ומדברי מרן הנ"ל ובפרט לדברי הכנה"ג משמע שיש חיוב גמור לומר הקדיש ואפילו בחיי אביו ואמו כמפורש בלשון הרב שהביא להכנה"ג.

אולם עיינתי בדברי הכנה"ג עצמו שכתב וזה לשונו בדיוק: וגדולה מזו נוהגים לומר קדיש על זקנו אבי אמו, שלא עזב בנים זכרים בחיי אביו ואמו, וכן הנהגתי לבני לומר קדיש לזקנתו בחיי אביו ואמו, כי לא נחש ביעקב ע"כ. וראיתי ביביע אומר חלק ג' סימן כו אות ג' שהביאו בלשונו המדוקדק.

הרי לנו מפורש שלא הורה לבנו לומר קדיש אלא באופן שזקנו מצד אמו לא הניח בנים זכרים אחריו, ורק בכה"ג שאין מי שיאמר קדיש אחריו, הורה לנכד שיאמר הקדיש אפילו בחיי אביו ואמו, אבל לעולם באופן שהסבא הניח אחריו בנים יש להורות שהם יאמרו הקדיש ולא הנכדים.

אמירת קדיש על האמא כשהאב מקפיד

והנה ראיתי ביביע אומר הנ"ל שדן באורך על הבן אם רשאי לומר קדיש על אמו שנפטרה ואביו מקפיד מפני שחושש לחייו כדעת ההמון, (דווקא באופן שניכרים הדברים שמקפיד מפני שחושש לחייו אבל אם אביו מצווהו כן מפני כעסו על אמו, אין לשמוע לו. כך כתב מרן בסוף התשובה בתשובתו להראש"ל בן ציון מאיר חי עוזיאל )
והביא מחלוקת ראשונים בזה וכתב לדון בחיוב אמירת הקדיש אם הוא כחובה גמורה וככל מצווה של דבריהם או לא,

אמירת קדיש נחשבת מצווה דרבנן? או מנהג קדוש.

ודעת מהרש"ל בים של שלמה (פ"ק דקידושין סימן סג) שכתב שמאחר שנהגו מאבותינו הקדושים לומר קדיש יתום, והוא זכות ונחת רוח לשוכני עפר, כידוע ממעשה דרבי עקיבא, הוי כאילו אמר לו אביו שלא יעשה דבר מדברי סופרים וכו' ע"ש. ולכן יש לומר הקדיש לדעתו אפילו בחיי אביו ואפילו שמקפיד.

אולם מרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סימן רמ ס"ק ח' הביא דברי מהרש"ל וכתב עליו דיש לפקפק בזה אם אמירת קדיש נחשבת כמצוה של דבריהם, כיון שאינו אלא מנהג בעלמא. ואף כי יסודתו בהררי קדש מדרשי חז"ל יש לדון שאינו בסוג מצוה של דבריהם. ולפי זה כתב שכיון שיש צער לאביו באמירת הקדיש יש לחוש לאביו ולא לומר הקדיש., והסכים לזה מרן ביביע אומר באות ג' דחששו של האב הוא אמתלא נכונה כי הן רבים עתה עם הארץ החוששים להסתכן על ידי זה.

לפי זה כל שכן בנכד שלא יאמר קדיש על זקנו בחיי אביו ואמו באופן שהם מקפידים, שהרי אפילו על אמו לא יאמר בחיי אביו כשמקפיד.

אם אינו יודע אם הוריו מקפידים

אלא שיש לדון כשרוצה לומר קדיש בסתם ואין יודע אם הם מקפידים או לא כי לא שאל אותם על זה, ואין לו ידיעה ברורה, האם יש לחוש דמסתמא הם מקפידים או לא?

והנה הפתחי תשובה סימן שעו ס"ק ד' כתב בשם שו"ת אבן השהם דאם שניהם חיים לא יאמר קדיש וזה דווקא קדיש יתום, אבל קדיש דרבנן יכול לומר ע"ש. וביביע אומר הנ"ל הביא מספר אורח נאמן שרצה לדייק מהפת"ש שאפילו אביו ואמו אין מקפידים לא יאמר קדיש, וזה לכאורה היפך מש"כ הרמ"א אורח חיים סימן קלב' דאם אינם מקפידים רשאי לומר הקדיש ונשאר בצ"ע. וכתב ע"ז מרן: ולא קשה מידי דאף אבן השהם במקפידים מיירי, ואפילו בסתם לגבי קדיש יתום סתמא דמלתא מקפידים.

המנהג כיום

וכתב עוד מרן בתשובתו להרב עוזיאל וזה לשונו: במקומותינו שנהגנו להימנע מלומר קדיש כשיש הורים, האומר קדיש גורם פתחון פה לרעה על הוריו, וברית כרותה לשפתיים ע"ש

הרי לנו חילוק בין קידש יתום דבסתמא הם מקפידים, לבין קדיש דרבנן דבסתמא אין מקפידין.

לכן למסקנה:

המנהג הפשוט שאין הנכד אומר קדיש על זקנו בחיי הוריו כלל ואפילו אינם מקפידים, וכל שכן אם מקפידים שאינו רשאי לומר הקדיש,

ואם זקנו לא הניח בנים כי אם בנות, נכון להורות שיאמר קדיש, (ראה ילקוט ילקוט יוסף דיני אבלות שנקט לשון: נכון, ולא חיוב) ובלבד שאביו אינו מקפיד וחובה עליו לברר זאת, כיון דבסתמא מקפידים.

אבל רשאי הנכד לומר קדיש דרבנן ( ועדיין אין להנהיג כן נגד המנהג אע"פ שרשאי) ובלבד שאין מקפידים ובסתמא בקדיש דרבנן אין מקפידים.

בברכה
אלון בן שבת