טעות של משכיר צימר מהמחיר המקובל

טעות של משכיר צימר מהמחיר המקובל

שאלה:

באמצע חודש טבת הבטיח ראובן לבני משפחתו שהם יצאו לצימר בשבוע האחרון של בין הזמנים שלאחר הפסח,

ואכן ראובן התקשר לכמה יחידות נופש וצימרים באזור הצפון אך כששמע את המחירים, הוא לא האמין למשמע אוזניו,

המחירים עלו בצורה משמעותית ממה שהיה זכור לו.

"המחירים ממש בשמיים" אמר ראובן לרעייתו "אבל אין מה לעשות, כבר אמרתי להם שנצא לנופש".

ראובן ניסה את כוחו, והתקשר לעוד כמה מספרי טלפון למצוא אולי יש דירת נופש במחיר סביר. באחד מן הטלפונים, כאשר הוא כבר כמעט התייאש מלמצוא דירה במחיר סביר, לפתע הוא סוף סוף שומע מחיר שאפשר לעלות על הדעת, נמוך משמעותית מכל הקודמים.

בלי לחשוב פעמיים אמר ראובן לבעל הדירה כי הוא רוצה לסגור עמו על מספר ימים,

לאחר שראובן העביר סכום מסויים כמקדמה על דירת הנופש, אמר לאשתו ולבני משפחתו שאכן לאחר מאמצים מרובים הם יצאו בשבוע שלאחר פסח לדירת נופש בצפון.

כעבור שבועיים, (ר"ח שבט) התקשר בעל הדירה לראובן, ולאחר הרבה התנצלויות ובקשות מחילה, אמר כי הוא לא יודע איך זה קרה לו, אך ככל הנראה כיון שראובן התקשר בתאריך מוקדם מאוד, באמצע חודש טבת, הוא אמר לו את המחירים של אמצע השנה

. "אני ממש מתנצל, אבל המחיר של הדירה בבין הזמנים הוא יותר מפי שנים מהמחיר שאמרתי לך.

זו בפירוש טעות שלי, אבל תבין אותי, אני לא יכול להפסיד כל כך הרבה כסף בגלל טעות"

ראובן טען כנגדו, שהוא אכן מאמין לו שזו הייתה טעות, אך מכיוון שהוא כבר שילם לו מקדמה, והם קבעו ביניהם, הוא חושב שבעל הדירה לא יכול לחזור בו.

שניהם באו לבורר על מנת שיפסוק להם מה לעשות, מה ענה להם הבורר?

תשובה:

בעל דירת הנופש יכול לחזור בו, ובפרט שיש אמון בין הצדדים שהייתה כאן אי הבנה וטעות ברורה מצד המשכיר.

נימוקים:

המושכל הראשון של כל אדם נוטה לומר, כי אם המוכר התבלבל וטעה במחיר, אשמתו היא, ועליו לצאת בתוצאות. הוא אמר מחיר, ו'מילה זו מילה'. וכך גם הנוהג המקובל בעולם, כי אחרי שקבעו מחיר, אי אפשר לשנות, במספר מקומות בעולם אף יש חוק שאסור לשנות את מחיר המוצר ממה שאמרו בתחילה. האם גם בדיני תורה זה כך? אולם לא כך הם דיני התורה. בכלל דיני אונאה אסרה התורה הן על המוכר למכור במחיר שאינו הוגן, והן על הקונה לקנות במחיר נמוך, שאינו הוגן כלפי המוכר. ועל כן נראה לדון מעט בדיני אונאה.

דיני אונאה, התפרשו בגמ' ב"מ (דף מט: עד דף נח:), וכלל הדברים הוא, שאם אדם אונה את חברו במחיר שהוא פחות משתות, דהיינו שישית מהמקח, אין כאן דין אונאה ויש מחילה. בשתות בדיוק, יש דין אונאה, דהיינו שהמקח קיים והפרש האונאה חוזר למתאנה. וביותר משתות בטל המקח, דהיינו שהמתאנה יכול לבטל את המקח. וכך נפסק בשו"ע (חו"מ רכז סעיף א-ב). ובמשנה (שם, נו.) מובא, שישנם יוצאים מן הכלל, שאין בהם דין אונאה, וביניהם קרקעות. וכך היא הלכה פסוקה בשו"ע (רכז, כט), 'אלו דברים שאין להם אונאה וכו', הקרקעות וכו'. אפילו מכר שווה אלף בדינר או שווה דינר באלף, אין להם אונאה'. מבואר מדברי השו"ע שכל דיני אונאה לא שייכים בקרקע, דהיינו אפי' אונאה בהפרש מחיר גבוה ביותר שהיה צריך להיות ביטול מקח, בקרקעות לא נאמר דין זה. אולם יש ראשונים שנתנו הגבלה להפרש במחיר, וכך הביא הרמ"א שם, 'וי"א דווקא עד פלגא, אבל יותר מפלגא, כגון שמכר לו אחד יותר משנים, הוי אונאה', דהיינו אם הפרש המחירים הוא יותר מפי שנים יש בו דין אונאה (ובסמ"ע שם ס"ק נב) ביאר כוונת הרמ"א במה שנקט 'אונאה' ולא ביטול מקח, עיי"ש. וכן לענין שכירות קרקע, מפורש בשו"ע (שם סעי' לב) שדינו שווה לקרקע ואין בו אונאה (מלבד שיטת המרדכי, הובאה באריכות בקה"י ב"מ סי' מו אות ה עי"ש מה שפלפל בזה, אולם להלכה לא הובאה שיטה זו כלל).

וא"כ נידון דידן, לכאורה תלוי הוא במחלוקת השו"ע והרמ"א. שלדעת השו"ע אין אונאה לקרקעות בכל מחיר שהוא, ולכן עפ"י מרן בעל דירת הנופש לא יכול לבטל את המקח ולדרוש מחיר גבוה, משא"כ לדעת הרמ"א, יש אונאה כאשר המחיר הוא למעלה מפי שנים, ולכן בציור שלנו עפ"י הרמ"א יכול בעל דירת הנופש לדרוש ביטול מקח, ולהשכיר את הבית למי שמוכן לשלם את מחירו האמיתי.

אמנם יש לדון, שדיני אונאה היינו כשהטעות הייתה בשומת ושווי החפץ, ודווקא בזה נתמעטו קרקעות, שאין בהם אונאה. אבל כאן הרי המשכיר והשוכר מאמינים זה לזה שהטעות לא הייתה מצד השומא אלא הטעות הייתה מצד אחר, שהמשכיר התבלבל וחשב שהשוכר מדבר על אמצע השנה, ולא על ימי בין הזמנים, ואולי דבר כזה דומה יותר לקניין בטעות שמתבטל כמובא בגיטין (יד.). אולם אפשר שאין בכוח טעות כזו לבטל קניין, מכיוון שהטעות הוא כדברים שבלב שקיימא לן שאין בכוחם לבטל מקח כמובא בקידושין (מט:). ואף כשמאמינים זה לזה על כוונת המקנה, מכל מקום אין זה מבטל מקח שנעשה בסתם, בלי שום גילוי דעת (ראה משל"מ שקלים פ"ד הלכה ו). ויתכן שהדבר תלוי במה שדנו האחרונים בדיני מקח טעות, שיש שכתבו שהוא מדיני תנאי (שו"ת רעק"א ח"ב סי' נא וקו) וא"כ באנו לדיני דברים שבלב וא"א לבטל המקח, אבל יש שכתבו שאינו מדיני תנאי אלא דמעיקרא לא עשה הקניין באופן זה, ומטעם זה גם אין חסרון של דברים שבלב כיון דמעולם לא חל הקנין באופן זה (שו"ת בית הלוי ח"ג סי' ג), ולפי דבריו אפשר לומר שאם מאמינו השכירות בטילה.

העולה מהמקובץ: שמכיון שראובן מאמין לבעל הצימר שהטעות נבעה בתום לב לכן רשאי בעל הצימר לחזור בו.

בברכה

יגאל אלון

היו שותפים באחזקת בית ההוראה תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו וצפו בתוכן מרתק ערוץ היוטיוב של כתר תורה