מורה שהחרים משחק שתלמיד שיחק בו במהלך השיעור

מורה שהחרים משחק שתלמיד שיחק בו במהלך השיעור

ראובן מלמד בת"ת, ואחד התלמידים הביא משחק מסויים, ובמהלך השיעור התלמיד שיחק במשחק הזה. והמלמד ראה זאת ולאחר מספר פעמים שהתלמיד התבקש להכניס את המשחק לילקוט והוא לא שמע בקול המלמד, המלמד איים להחרים את המשחק שלא יחזור לתלמיד עד סוף השנה, והתלמיד לא שמע למלמד והמלמד החרים את המשחק ושם אותו בחדר מורים, התלמיד ביקש את המשחק בחזרה ולא נענה.

השאלה היא בכלל יש סמכות למורה לעשות זאת להחרים את המשחק והאם הוא יכול להחרים לזמן ארוך או לא?

תשובה: ההנהלה רשאית להתנגד להכניס חפצים שמפריעים למהלך התקין של הלימוד בכתה, ואם בכל זאת הוכנס חפץ שכזה רשאית ההנהלה או באי כוחה שהם המלמדים לעכב את החפץ שמפריע למהלך התקין של השיעור עד לזמן שבו התלמיד יכול לקחת את החפץ מחוץ לשטח בית הספר דהיינו בסוף יום הלימודים, אם עבר זמן הלימודים והחפץ נשאר דינו של המלמד כשומר, ונחלקו הפוסקים האם דינו כשומר חינם או כשומר שכר.   

יש לדון מי הבעלים על המשחק הילד או הוריו

ראשית יש לדון מי הבעלים על המשחק הילד או הוריו, תנן במשנה גיטין (נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ונחלקו בגמ' שם מאיזה גיל דינם כפעוטות, האם מגיל שש שבע או שמונה, והסיקה הגמ' דלא פליגי וכל חד וחד לפי חורפיה, וכן פסק הרמב"ם (מכירה כט, ו) דמשש שנים עד שיגדיל בודקין אותו אם יודע בטיב מו"מ מקחו מקח וממכרו מכר ומתנתו מתנה, ודבר זה מדברי חכמים כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו. וכן פסק בשו"ע חו"מ (רלה, א) עוד מבואר בדברי הרמב"ם (שם, ח) דמהני בקטן קנין משיכה אך לא קנין כסף. וכן פסק בשו"ע (רלה, ד)

לפי"ז אם אכן יתברר שמדובר בתלמיד היודע בטיב משא ומתן לכאורה הוא הבעלים על המשחק, שאם נאמר שההורים הם הבעלים יש לומר שכיון שהם שולחים את ילדיהם לת"ת כדי ללמוד ולהתחנך בת"ת ברי וברור שדעתם היא שאם הילד ישתמש בחפץ באופן שיפריע לו ו/או לכתה ללמוד שיהא המלמד רשאי ליטול ממנו את החפץ ולהחזיר לו לאחר זמן עפ"י שיקול דעת סביר של ההמלמד, אלא שאם הקטן הוא הבעלים לכאורה לא שייך טעם זה,

אלא שיש לומר שאף אם הקטן הוא הבעלים מותר למלמד ליטול את החפץ כדי למנוע הפרעה למהלך הלימוד בכתה, שהרי התלמוד תורה ו/או בית הספר הוא רשות של עצמאית ורשאית ההנהלה למנוע מאנשים או מחפצים כאלו ואחרים להיכנס לשטחם עפ"י שיקול דעתם, ואין איש רשאי להיכנס או להכניס חפצים אלא עפ"י רשות מהנהלת הת"ת, לפי"ז ברור שהנהלת הת"ת אינה מסכימה שיכניסו התלמידים חפצים שיפריעו למהלך התקין של השיעור בכיתה, וכאשר עוברים על הסכמת הת"ת רשאית ההנהלה או באי כוחה שהם המלמדים לפעול לסלק את החפץ המפריע,

ויעויין בגמ' (ב"מ קא:) ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא ולא אשכח דוכתיה לאותוביה, אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגורי? אמרה ליה לא, אזל קדשה יהבא ליה דוכתא לעיילה, אזל לביתיה כתב לה גיטא, שדר לה, אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא, אמרה ליה לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי, ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא.

וכן פסק הרמב"ם (שכירות ז, ז) וז"ל: "מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך לו, יש לבעל הבית למכור לו מאותן הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם בשוק, ומידת חסידות היא שיודיע לבית דין וישכרו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אע"פ שעשה שלא כהוגן" ועיין ברא"ש שם בפרק השואל (סעיף כו) דצריך להודיעו מדינא ולא כרמב"ם דס"ל דההודעה היא ממידת חסידות, ועיין בסמ"ע (שיט ב) ובקצוה"ח (ס"ק ב) מה שכתב במחלוקת הרמב"ם והרא"ש,

וכל הדיון שם הוא כשרוצה להפקיר או להוציא מביתו באופן שיגרם נזק לבעלים, אבל אם הבעלים נמצאים והוא מבקש מהם להוציא, אף שהחפצים נשארו ברשותו אין עליו כל חיובי שמירה אליבא דכולי עלמא, לפי"ז נראה דגם בנידו"ד אין לתלמיד רשות להכניס לשטח הת"ת חפצים באופן שיפריעו למהלך התקין של הלימודים או של השיעור בת"ת או באופן שיפריעו לאופי החינוכי של הת"ת וכאשר תלמיד מכניס חפצים כאלו הרי הוא כמכניס שלא ברשות,

ואף שאין רשות להנהלה להפקיר את החפצים באופן שיגרם נזק לתלמיד מ"מ רשאים בהנהלה לעכב את החפץ עד לסיום הלימודים, ואח"כ להחזירו לתלמיד, מאחר והימצאותו של החפץ בתחום הת"ת אינו ברשות, והואיל ואין אפשרות להוציאו לאלתר אלא לאחר זמן הלימודים, רשאי המלמד לעכבו, וכנ"ל שאין דין הת"ת או מי מטעמו כדין שומר על החפץ מאחר והוכנס שלא ברשות.

זאת ועוד, אף שהמלמדים רשאים לעכב את החפץ לפרק זמן מסוים כנהוג וכמקובל בת"ת, ואף שיש בזה עונש ממון של הפקעת זכות בעלות על החפץ ושימוש בו, מכיון שהדבר מקובל בתלמודי תורה סוג כזה של עונש, הרי שכל הבא ללמוד בת"ת על דעת הנוהג המקובל הוא בא, והרי זה כהתנו להדיא שרשאים לעשות כן,

אלא שאם החרימו לפרק זמן שעובר את סיום זמן הלימודים באותו יום נראה שהמחרים דינו כשומר, שהרי אינם יכולים להעניש ע"י לקיחת החפץ לכמה ימים ולא לשומרו דא"כ יהיה החפץ כהפקר וזה לא מהני לא לרמב"ם ולא לרא"ש דכיון דהבעלים איתא קמן, הרי יכולים לקחת את החפץ לאלתר בסיום יום הלימודים ולהוציאו מרשותם ולא להפקיר, על כן בכגון דא מסתבר שדינם כשומרים, ויש דיון בפוסקים איזה גדר של שומרים הם. ואכמ"ל.

בברכה

יגאל אלון