שאלה

מי שאכל בשר ואחר איזה שעה או יותר יצא מבין שיניו חתיכת בשר, האם במקרה ובלע אותה יש לו להמתין שש שעות מאותה הזמן? או שדי לילך אחר זמן עיקר אכילת הבשר?

תשובה

אציין בקצרה לגמרא בחולין קה. אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. אכל גבינה מותר לאכול בשר. א"ל רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השיניים מהו, קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם.

ופרש"י אסור לאכול גבינה -משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו.

ומבואר לדעת רש"י סיבת האיסור כיון שעדיין נשאר הטעם בפה (היינו בחיך, או במעיים, ראה ילקוט יוסף איסור והיתר חלק ג עמוד שסז מחלוקת ראשונים בזה)

אולם דעת הרמב"ם היא משום בשר שבין השיניים דעד שש שעות חוששים שאם יאכל גבינה יצא הבשר מבין שיניו ויתערב עם הבשר  ואחר שש שעות נחשב כפרש בעלמא.

ויש בזה כמה נפ"מ להלכה ונזכיר רק שניים.

א מי שלועס בשר לתינוק ואינו בולע אלא פולט ונותן לתינוק, לרש"י אין צריך להמתין כיון שלא בלע אינו מושך טעם בפה ולהרמב"ם יש להמתין כיון שסוף סוף נכנס בין שיניו.

ב מי ששהה שש שעות ויודע שיש בשר בין שיניו דלהרמב"ם אין חשש כיון שהבשר נחשב כמעוכל ופרש בעלמא ולרש"י יש לחצוץ שיניו.

והטור בסימן פט כתב ש"טוב" לאחוז כחומרי שני הטעמים. וכן כתב בשולחן ערוך שם שאפילו אם שהה כשיעור שש שעות אם יש בשר בין השיניים צריך להסירו והלועס לתינוק צריך להמתין. ע"כ.

ויש לדייק בלשון מרן שכתב "צריך" שאינו אסור מעיקר הדין ואינו אלא בתורת חומרא וזהירות, וכמו שכתב בטור שטוב לאחוז כשני הפירושים לחומרא.

וכן כתב בכיו"ב בחזון עובדיה שבת ה עמוד טו והלאה אודות מש"כ שו"ע סימן שכ' שהאוכל בשבת תותים צריך להזהר שלא יקנח ידיו במפה מחשש צביעה, שלשון זה אינו מעיקר הדין אלא דרך חומרא ולכן כתב צריך להזהר. וממילא נראה שהוא הדין שלשון "צריך" הוא דרך זהירות וחומרא.

וכן ראיתי מפורש בספר עין יצחק להרב יצחק יוסף בכללי השו"ע עמוד תקסה' והביא שכן כתב מרן הבית יוסף בעצמו בכללי הגמרא שלו (דפו"ח דף ס ע"א) "צריך לכתחילה משמע" ושכ"כ עוד מרן בכס"מ פ"יד מהלכות תפילה צריך שיהיה החזן מקרא לכהנים, היינו לכתחילה ולא לעיכובא, ע"ש באריכות.

וכתבתי זאת מאחר ובילקוט יוסף הנ"ל (שנדפס קודם ספרו עין יצחק) בעמוד שסט' כתב "ושמא יש לחלק בין לשון צריך סתם, לצריך להזהר. ולהאמור אין לחלק בזה וכמש"כ הוא עצמו וכנ"ל.

והנה בנידונינו אם יצא חתיכת בשר מבין שיניו לכתחילה ודאי יקפיד לא לבלעה, אולם אם בלע בטעות לכאורה לשני הטעמים אין להמתין עוד שש שעות דלהרמב"ם הטעם שנשאר בשר בין שיניו וכאן לא לעס את הבשר אלא בלע חתיכה קטנה שיצאה משיניו.

ואפיל לרש"י שכתב שמושך הטעם הפה ושלכן כתבו טור ושו"ע שגם אחר שש שעות יחצוץ שיניו מכל מקום יש לומר דאם עבר ובלע חתיכה קטנה כזאת אינה מושכת טעם ויש ללמוד כן מדברי הר"ן ( הובא בד"מ) שכתב שמי שמצא בשר הין שיניו והוציאו אין צריך שהייה מאותו הזמן אלא מאכילה ראשונה.

ולפי"ז נראה ברור דהוא הדין אם עבר ובלע דכולי האי לא חיישינן וע"ז לא גזרו חז"ל וכן ראיתי שהעלו להלכה בספר הוראה ברורה (בסימן פט בביאור הלכה ד"ה צריך להדיח) והוכיחו כן מהר"ן הנ"ל.

ועכ"פ גם אם נאמר דעת רש"י לאסור גם בזה, כבר כתבנו שאנו רק מחמירים כשני השיטות וכולי האי לא קפדינן.

וכן פסק הגריש"א הובא בספר אגדלך בשולחן עמוד כט וכן הורה הגר"מ הלברשטאם (ספר הכשרות פ"י הערה עח') ועוד

וידועים דברי בעל ההפלאה שכתב שמנהג העולם להקל בזה, אלא שכתב קצת לפקפק בזה.

הלכך למסקנה

מי שיצא לו בשר בין שיניו תוך שש שעות לכתחילה יקפיד לפלוט לחוץ ואם עבר ובלע אין צריך להמתין שש שעות אלא מזמן הראשון, ומי שיכול להמתין בוודאי שכך ראוי לנהוג.

ומזה כשבע שנים הגיע אלינו לכולל ראש ישיבת באר יצחק טלז סטון הגאון הרב מנשה טופיק אביעזרי שליט"א וכשנשאל בזה אחר השיעור הביא על אתר מדברי בעל ההפלאה הנ"ל שהעולם מיקל בזה ושצריך להזהר לכתחילה.

בברכה

אלון בן שבת