מעמדו של ביה"ד האזרחי לדיני עבודה

מעמדו של ביה"ד האזרחי לדיני עבודה

שאלה:

ראובן עובד במוסד בהנהלה חרדית ותפקידו במוסד הוא 'אחראי תחזוקה', בין ראובן להנהלת המוסד לא נעשה שום חוזה ואת כל תנאי העסקתו הם סגרו וסיכמו "בעל פה", העובד העדיף לעבוד על אף שהוא ראה שמבקשים ממנו דברים שלא סוכמו בתחילת העסקתו, כמו כן הרבה מזכויותיו של עובד רגיל נגרעו ממנו, אבל ראובן הבליג כי לא היה לו מקום אחר לעבוד וכל עוד הוא מכניס כסף הביתה מהמוסד הזה אז זה בסדר, והנה לאחר 5 שנות עבודה הנהלת המוסד החליטה למצוא עובד תחזוקה אחר יותר זול, ואכן ההנהלה לא התקשתה למצוא עובד תחזוקה אחר, והנה כבר למחרת ההנהלה זימנה את ראובן לשיחה והם אמרו לו שממחר בוקר אין לו לבוא לעבודה כי מצאנו עובד אחר, הוא הבין שאין מה לעשות והוא טען כנגדם שהוא רוצה פיצויים וזכויות של כל עובד שמפוטר, והם אמרו לו אין לך שום זכויות כי אין לנו חוזה איתך וכן עוד שלל של טענות מקוממות, וכעת הוא שואל האם מותר לו ללכת לביה"ד לעבודה? כי לאחר שהוא שאל חבר האם כדאי לו ללכת לביה"ד לממונות ענה לו החבר שיתכן שביה"ד יעשה פשרה וגם לא בטוח שהוא יקבל משהו כי הוא 'סבר וקיבל' לעבוד ללא תנאים וללא חוזה, בקיצור אין לו מה לחפש בביה"ד לדיני ממונות. ומשכך, הוא רוצה ללכת לביה"ד לעבודה ששם לפחות ישמעו אותו ויש סיכוי רב שהוא יקבל זכויות וגם הם "יכו על קודקודם' של המוסד בו הוא עבד.

תשובה:

לכתחילה על כל סכסוך בין עובד ומעביד יש ללכת לביה"ד לממונות הדנים עפ"י ד"ת, אבל אם ישנה סבירות גבוהה שהעובד לא יקבל את זכויותיו המגיעות לו אפשר ללכת לביה"ד לממונות רק שלא יגבה ריבית וכדו' 

נימוקים:

מקוצר היריעה לא אוכל להרחיב בנידון. אקדים ואומר שביה"ד האזורי לעבודה מורכב משלושה, משופט אחד מקצועי לצד שנים, אחד נציג ציבור מטעם ארגוני העובדים, ונציג מטעם המעסיקים, ושניהם אינם בעלי השכלה משפטית אבל בעלי ניסיון בתחום משפטי העבודה. בית הדין הארצי לעבודה [שמהווה ערכאת עירעור] דנים בחמישה שלושה שופטים מקצועיים ושני נציגי ציבור.

מעמדו של בית-הדין לעבודה שנוי במחלוקת כיוון שהוא פועל גם על פי חוקי הכנסת אף שבבסיסו עומדים מנהגי המסחר. ננסה בשורות הבאות לסקור את הדעות השונות בעניין תוך השוואת ביה"ד לעבודה לביה"ד של סוחרים והנה סוגיה מפורשת (בב"ב ח:) רשאין בני העיר להסיע על קיצתן ופירש"י "לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה". ונחלקו הראשונים אם יכולים הרוב לכוף את המיעוט במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, דעת רש"י, ר"י, ומרדכי וסיעתם, שיכולין לכוף. ואילו במהרי"ק (שורש א) וסיעתו, ס"ל דאין להם כח. והביא מחלוקת זו בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' נט). אך במקום שהוא למגדר מילתא לשיטת הכל עושים תקנה לטובת הציבור כמבואר ברשב"א (ח"ה סי' קכו) ובסמ"ע (סי' ב סקי"ג) א"כ מתוך חשיבות תקנות הציבור שבכך נגדור את בעלי הזרוע בעלי המוסדות המנצלים את העובד הפשוט מותר לנו לתקן תקנות אשר ימנעו עוולה. וכן מצינו בקהילות ישראל מקדמא דנא שהיו קיימים בתי דין של סוחרים שגובו על ידי הרבנים (שילם ורהפטיג, "בית דין לעבודה לאור ההלכה", סיני סו, עמ' קצה–קצט). כמו כן מצינו למהרש"ך (ח"ב סי' רכט) בדבר מחלוקת בין תובע לנתבע אחד אומר אני רוצה להתדיין בד"ת, וחבירו טוען שהוא רוצה להתדיין בפני בי"ד של סוחרים שכך הוא המנהג – הדין עימו. והביאו במגן גיבורים (סי' ה) ובגרעק"א (חו"מ סי' ג סק"א). מה גם שהחזון איש (סנהדרין טו, ד) כתב שיש אפשרות לקיים "בית-דין של סוחרים", כשאין במקום בית-דין שדן על פי תורה, כדי לאפשר מסחר תקין, ובתנאי שביה"ד זה יפעל על פי המוסר האנושי ולא יחליף את חוקי התורה במערכת חוקים אחרת.

זאת ועוד, ראיתי בכמה ממחברי זמננו שגם כותבים להיתר ללכת לביה"ד לעבודה והם שו"ת משפטי אליהו (ח"ב סי' א) ובשו"ת אשר חנן (ח"ט סי' קנב)  וטעמם הוא שביה"ד לעבודה דנים בזכויות עובד ומעביד אשר הדבר מבורר בחוק והביה"ד רק מבהיר את החוק הקיים והזכויות המגיעות לעובד, ויש לזה תוקף חוקי. וכן הסיקו בפסקי דין ירושלים (ח"ה עמוד יב) שודאי ישנה עדיפות לד"ת אבל אם ישנם סיבות מספיקות רשאי ללכת לביה"ד לעבודה והוא אינו נקרא מרים יד בתורת משה משום מנהג המדינה. וכן ראיתי בספר בספר בניין משפט (רטבי, ח"ד עמוד 340-348) שהביא את המתירים את האוסרים והסיק להיתר עיי"ש. וכן העלה להתיר בספר דברות אליהו (אברג'יל, ח"י סימן קפה)  וכן העלה ידי"ן הרב אבישי טהרני בשו"ת ווי העמודים (ח"א סי' ג) עיי"ש

לעומת זאת ראיתי בשו"ת בעי חיי (בנבנישתי, א, קנח), שפנייה לבית דין כזה נחשבת ל"עילוי יראתם" וזה הנימוק לאיסור הליכה לערכאות, ופירושו ייקור שיטת משפט זרה כנגד התורה. והרב אברהם שרמן כתב (תחומין יד, עמ' 159 ואילך) שדין ביה"ד לעבודה הוא ככל ערכאות אחרות משום שביה"ד זה כפוף למערכת החוקים הרגילה שנובעת מתפיסות עולם המנוגדות לתורה ולביקורת של בג"צ, וכן דעת הרב אלישיב (כפי שצוטטה בפסקי דין ירושלים כרך ח עמ' יב). אגב אורחא יוער שראיתי בשו"ת אבני ישפה (ז, קכב) שטוען שאין לדון בפניהם כי השופטים שם אינם כשרים לפי ד"ת אע"פ שהם דנים כפי מנהג המדינה. וכן העלה בספר מנחת שמואל פנחסי (ח"ג חו"מ סי' ו) שפסקי דינם של ביה"ד לעבודה הם כערכאות לכל דבר ועניין כי הם גובים ריבית, והלנת שכר. וכ"כ בשו"ת משפט שלמה (זעפרני ח"א סי' ב) וטוען ששמע כן מהגרע"י זצ"ל. גם בתשובות והנהגות (ח"ה סי' שסג) טען שביה"ד לעבודה לא דומה לביה"ד לסוחרים כי זה מתמנה ע"י ועדה למינוי שופטים. גם בספר המשפט וישראל מוניסר (עמוד 47) העלה שמכוער הדבר להיזקק לביה"ד זה על אף שאין בו כלל איסור של ערכאות. והנה ראיתי בספר בית ראובן (ללוש, סימן כב שאלות ב, ה, ז,) שהוא כתב דברים שאין הדעת סובלתן לכן אין הוא ראוי להתייחסות כלל ועיקר.

לעומת זאת, הרב אליהו שלזינגר (שו"ת שואלין ודורשין ד, צד, עמ' תרלג) מביא את דעתו של הרב שאול ישראלי שבית-דין לעבודה נחשב כ"בית-דין של סוחרים" לכל דבר, מכוח קבלת הקהל (שבעת טובי העיר). ונראה שכך פסק (שם עמ' תרמח–תרמט) הרב אברהם שפירא. וכן הרב יצחק קוליץ (הרב ברוך שרגא משמו, מופיע גם בפסקי דין ירושלים ה, עמ' יב). ועל טענת הרב שרמן השיב הרב שלזינגר כי גם על פסקי בתי דין רבניים ניתן לערער בבג"צ, ולמרות זאת הם אינם נחשבים לחלק ממערכת ה"ערכאות".

בכל אופן אין היתר לקבל כסף על ידי פסק בית-דין כזה מעבר למגיע על פי דין תורה, כגון ריבית.

מסקנה

רבים מהפוסקים סוברים שאין לבית דין לעבודה מעמד של ערכאות כשאר בתי המשפט, וודאי שאפשר לסמוך עליהם. לכן נראה שאין ספק שלכתחילה עדיף ללכת לדין תורה, אך אם יש חשש להפסד, ניתן לתבוע בבית דין זה.

בברכה

יגאל אלון

ארכיון שו"ת טהרה

ארכיון עלונים