שיש להאכיל המעוברת או החולה פחות פחות מכשיעור

בגמרא כריתות יג. מבואר שמעוברת שהותר לה לאכול מאכל איסור מפני הסכנה עליה לאכול פחות מכשיעור, וכן אמרו ביומא פג. מי שאחזו בולמוס מאכילים אותו הקל הקל תחילה, כיצד, טבל ונבלה מאכילים אותו נבלה וכו'

והרמב"ן בתורת האדם (דף ח ע"ד) הביא הגמרא בכריתות וכתב, ונראה שאף בחולה שיש בו סכנה עושים כן ביום כיפור, כדי להקל עליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד. וכ"כ הרא"ש (יומא פרק ח סימן יג) והר"ן שם, וכ"פ הרב המגיד (פרק ב הל' שביתת עשור הלכה ח)

שולחן ערוך סימן תריח סעיף ז כתב כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור וכן בסעיף ח כתב וישקוהו פחות מאותו שיעור.

דעת הנצי"ב שאין ברור להצריך לאכול פחות פחות מכשיעור

והנה הגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (וזאת הברכה סימן קסז ס"ק יז) כתב שהרא"ש והר"ן והשו"ע נמשכו אחר דברי הרמב"ן והוא תמוה שהרי הרי"ף והרמב"ם לא כתבו עיקר גדול זה אף שהוא מצוי ויש בו איסור כרת, ונראה שהם סוברים דאין ללמוד מהגמ' בכריתות אלא לגבי מעוברת משא"כ לגבי חולה שיש בו סכנה, הזריז הרי זה משובח, וכיון שאמדוהו לאכול אין צריך פחות מכשיעור, אולם מכיון שסוף סוף אמדוהו בקיאין ושיערו שיכול לאכול פחות מהשיעור יש לעשות כן, אך מה שהוסיף המגן אברהם שהוא הדין ליולדת תוך ג' ימים שתאכל פחות מכשיעור, זה תמוה בודאי, וכו' והבו דלא להוסיף על דברי הרמב"ן , עכת"ד והובא בשדי חמד (מערכת יום הכיפורים סימן ג סוף אות ג) אולם ראה חזון עובדיה עמוד ש שהוכיח לנכון שאין לחלק כלל בין מעוברת לחולה בענין הזה.

יולדת תוך ג"י אם תאכל פחות מכשיעור

ואמנם המשנה ברורה סימן תריז ס"ק י כתב בדין יולדת תוך ג"י שמאכילין אותה אפילו אמרה איני צריכה לאכול, אלא שמ"מ תאכל פחות פחות מכשיעור, אבל בלא אמרה איני צריכה מאכילין אותה כדרכה וא"צ פחות מכשיעור וציין להגר"ב פרנקל ושכן ראוי להורות, ושהגאון הגר"ז (תריח סעיף יג) מחמיר שגם בלא אמרה איני צריכה יש להאכילה פחות מכשיעור, אבל בחזון עובדיה עמוד שו כתב שכל ענין של פחות מכשיעור הוא רק כשהדבר ברור לנו שמספיק פחות מכשיעור ושאין שום סכנה בדבר כלל, וממילא גם ביולדת תוך ג"י הדין כן שאפילו לא אמרה איני צריכה מאכילין אותה פחות מכשיעור. ע"ש.

חולה שיכול לבוא לידי סכנה, וחולה שיש בו סכנה

בספר חידושי הגרי"ז על הרמב"ם (פרק ב מהלכות שביתת עשור) הביא בשם אביו ר' חיים שהיה מורה לכל חולה שיש בו סכנה שיאכל כל צורכו ביום כיפור, ולא פחות מכשיעור, ושאף השולחן ערוך לא הצריך פחות מכשיעור אלא לחולה שאין בו סכנה.

והביא הגרי"ז סייעתא לזה מדברי ספר החינוך מצוה שיג שכתב: לפיכך מי שהוא חולה אע"פ שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מכשיעור שאמרו. ע"ש

והמנחת חינוך כתב ע"ז שנראה פשוט שגם החינוך מיירי שיש סכנה אם לא יאכל, ולכן אף שכעת הוא חולה שאין בו סכנה יש להקל שיאכל פחות מכשיעור, אבל אם הוא חולה שיש בו סכנה אין צריך לאכול פחות מכשיעור. עכ"ד הגרי"ז.

אולם בחזון עובדיה עמוד דש כתב דהחינוך מיירי בחלוש מאוד ואפשר שיש חשש סכנה, ולכן אם יאכל פעם אחת פחות מהשיעור אפשר שתתיישב דעתו בזה, אבל לעולם אין היתר בחולה שאין בו סכנה לאכול פחות פחות מכשיעור, וכן אין להתיר לחולה שיש בו סכנה לאכול כשיעור.

גם בשדי חמד (מערכת יו"כ סימן ג ס"ק יג) מתרץ דהחינוך מיירי בחולה שאין בו סכנה שיכול לבוא לידי סכנה ולכן יש להקל לו לאכול פחות מכשיעור. ע"ש.

מי שהתירו לו לאכול פחות מכשיעור יעשה זאת בתחילת היום ולא ימתין לשעה מאוחרת דיש לחוש שאם ימתין יחלש יותר ואזי יצטרך לאכול יותר מהשיעור.

שיעור אכילה להתחייב ביום כיפור

שולחן ערוך סימן תריב ס"א: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה, (תמרה גדולה) חייב. והוא פחות מכביצה מעט, ושיעור זה שווה לכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן.והטעם לשיעור ככותבת משום דקים להו לחז"ל דבפחות משיעור זה לא מתיישבת דעתו של אדם כלל, והרי הוא רעב ומעונה כבתחילה, ובתורה כתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה, ונכרתה.

וראה ביאור הלכה דשיעור כותבת הוא עם הגרעין.

ומשקל כותבת הוא שני שליש ביצה בינונית, שהיא משקל שמונה עשר דרהם, ולפי משקל של 3 גרם לדרהם א"כ משקל ביצה הוא 54 גרם ושני שליש שלה הוא 36 גרם, ולמעשה כתב בחזון עובדיה עמוד רצז לשער לחולה פחות מכשיעור 30 גרם.

ויש לשקול האוכלים והמשקים מערב כיפור, ואם לא שקלו מותר לשקול ביום כיפור דלצורך מצוה מותר ביום טוב ובשבת. וברור שמדובר במשקל מכני ולא דיגיטלי.

אם משערים בנפח או משקל

בספר נשמת אברהם הביא ששמע שהגרשז"א היה מברך ברכה אחרונה אחרי 17-20 גרם של אוכל, אפילו לחם, ושאדם יוצא ידי חובתו בליל הסדר עם 17-20 גרם מצת מכונה, אך כששאל אותו שא"כ יוצא חומרה לגבי חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול לשיעורין ביום הכפורים, השיב שאין לשנות ממה שמקובל אצל מורי הוראה מדורי דורות ש-30 גרם נקרא פחות מכשיעור, עכ"ד. וידוע שכך דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל על פי דברי ספר פתח הדביר ודעתו שכן יש להורות גם לענין ברכות ולענין ליל הסדר, ובילקוט יוסף בסוף הלכות ברכות סימן א כתב דאף לענין יום כיפור הדין כן מאחר ו-30 גרם הוא מופחת יותר מככותבת הגסה, ‏(ובפרט לפי דברי הגר"ח נאה דשיעור דרהם הוא 3.2 גרם, א"כ יוצא שיעור שני שליש ביצה 38.4 גרם) ועוד, דכמעט 2 גרם נשאר בשיניים ובפירורים.

אכן נראה שבדברים שיש הפרש גדול ונראה לעין כל בין הנפח והמשקל יש להפחית משיעור 30 גרם, וכגון פרכיות אורז וכמו שכתב באור לציון חלק ד שבקירוב ל-10 גרם יש כבר נפח כזית ולכן מי שיאכל פרכיות אורז ביום כיפור יאכל כל עשר דקות פרכיית אורז אחת. וכן השיב לי ידידי הרה"ג ישראל סימן טוב הי"ו בשם מרן הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א.

שיעור שתיה

שולחן ערוך סימן תריב סעיף ט: השותה ביום כיפור מלא לוגמיו חייב, ומשערים בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ולא לוגמיו ממש, אלא כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, והוא פחות מרביעית באדם בינוני.

והדרך לידע כמות המים פחות מהשיעור היא שימלא פיו מים וירוקן לתוך כלי וחצי מהכמות היא פחות ממלא לוגמיו כ"כ בנשמת אברהם. ובחזון עובדיה ועוד כתב דעד 40 סמ"ק הוא פחות מהשיעור, וכיום ניתן להשיג מערב יוה"כ שקיות קטנות מיוחדות עם משקה בכמות מדויקת ליום הכיפורים.

וברור שלנערים קטנים בגיל בר מצוה השיעור הוא יותר קטן.

זמן ההצטרפות בין אכילה לאכילה

שולחן ערוך סימן תריב סעיף ג כתב: אכל, וחזר ואכל, אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, מצטרפין, ואם לאו, אין מצטרפין.

ושיעור אכילת פרס כתב מרן בסעיף ד יש אומרים ד' ביצים ויש אומרים ג' ביצים אולם בסימן תריח סעיף ז סתם מרן שהשיעור הוא ד' ביצים, ויש בזה כמה דיעות באחרונים ולמעשה נוקטים שהשיעור הוא ט' דקות ולכן יש להמתין בין אכילה לאכילה עשר דקות, ואם יש צורך אפשר לסמוך על הדיעות שהשיעור הוא ארבע דקות (ובשעת הדחק שתי דקות. שש"כ.)

ודע, דעל אף שכתב שו"ע "מתחילת האכילה ועד סוף האכילה" אולם קשה מאוד לשער את הזמן כך שלא יגיע למצב שיאכל חלק מהשיעור בדקה השמינית וחלק מהשיעור בדקה העשירית, ובכה"ג יצטרפו לשיעור כרת. (נשמת אברהם וראה משנה ברורה סימן תריח ס"ק יט)

זמן ההצטרפות בין שתיה לשתיה

כתב שולחן ערוך סימן תריב סעיף י: שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתית רביעית, מצטרפין לכשיעור, ואם לאו אין מצטרפין, ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס כמו צירוף אכילות.

ומשמע דהעיקר כדעה ראשונה לפי הכלל דהלכה כסתם, אולם מרן בסימן תריח סעיף ח כתב: וישקוהו פחות משיעור מלא לוגמיו, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבע ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית.

הלכך יש להרחיק בין שתיה לשתיה כשיעור בין האכילות, כעשר דקות, אולם בשעת הדחק אם לא יהיה אפשר לחולה בשיעור הזה יש לצמצם השיעור עד כשתי דקות או אפילו פחות מכן כשיעור שתית רביעית, וברור שאם שותה כפית אחרי כפית אינו נכנס בתוך שיעור שתיית רביעית (על פי הביאור הלכה תריב סעיף י)

משקין שאינם ראויים לשתיה

משקים שאינם ראויים לשתיה אסורים מדרבנן, רמ"א סעיף ט. ולכן יש להורות לחולה שאין בו סכנה שחייב להמשיך לבלוע  תרופות דלכתחילה יבלע ללא מים (וירגיל עצמו בזה במשך כמה ימים קודם כיפור, נשמת אברהם) ואם אי אפשר, מותר לבלוע עם מעט מים אחר שיפגום טעם המים באופן שיתן בתוכם דבר מר כמו תמצית תה מרוכזת או יתן טיפת סבון.

אולם חולה שיש בו סכנה רשאי לבלוע התרופות עם מעט מים אם אי אפשר לו לבולען בלא מים (אגרות משה או"ח ח"ג סימן צא, ועוד) ויש לצרף בזה מש"כ בשו"ת הלכות קטנות סימן רפב-רפה דכיון שהמים אינם מידי דמיזן את האדם כלל, ואין בהם אלא הרחקת הנזק והצמא, אין בהם חיוב כרת, ורק משקה דמיזן כיין ודבש וחלב חיובם מהתורה, אולם בתפארת ישראל (יומא פ"ח מ"ג) חלק ע"ז וכן בשדי חמד (מערכת יו"כ סימן ג סעיף ז ) הביא להקת אחרונים שחלקו ע"ז, ועכ"פ חזי לאיצטרופי, וכן ראיתי שכ"כ בציץ אליעזר חלק כ סימן כד ע"ש.

ודע שאין ללמוד מדברי הלק"ט דלכתחילה מי שהוא נצרך לשתות ביום כיפור שיעדיף לשתות מים ולא שאר משקין, אלא ההיפך הוא הנכון דיש להעדיף שאר משקין שהם מזינים יותר ועל ידי כך יתחזק גופו יותר ולא יצרך להרבות בשתיה על ידי כך.

ובפרט לפי חידושו של האור שמח (מאכ"א פ"יד ה"יד ד"ה וכבר) שכל הדין שמאכילין אותו הקל תחילה הוא רק על המאכיל, אבל האוכל הוא המסוכן בעצמו ואינו צריך לדקדק בזה, ע"ש וא"כ בודאי שאין לו לדקדק בסוג וטיב המאכל.

וכ"כ בנשמת אברהם תריב ס"א שכיון שיום כיפור הוא יום טוב אינו צריך לצמצם באיכות השתיה, ואינו דומה לתשעה באב.

אולם ברור שלענין מאכלים לא יאכל מאכלי תענוגות ממש, כמו גלידה וכיוצא בזה, אלא אם כן אין לו אוכל אחר.

עירוי נוזלים

כתב באור לציון ח"ד עמוד קטז שמבחינה הלכתית עדיף להזריק נוזלים לגוף בעירוי מאשר לשתות פחות פחות מכשיעור, שכן פחות פחות מכשיעור אסור מהתורה, ועירוי אינו דרך אכילה ואינו אסור מהתורה.

אלא שכבר כתבו בזה כל פוסקי דורינו שאין לחולה להעדיף עירוי כלל וכלל ומהם כתב בשבט הלוי חלק י סימן צא שבאכילה רגילה יש גם ישוב הדעת של החולה משא"כ בעירוי. ובחזון עובדיה עמוד רחצ הביא עוד מהגרשז"א  שיש לחוש שיטעו העולם לחשוב שחייבים דווקא לחזר אחר הדבר הזה מעיקר הדין, ולפעמים אין הדבר מצוי לחזר אחריו, ויבא החולה לידי סכנה, ולכן אין על החולה להתחכם ולחפש דרכים להתענות וכו' ע"ש. וכ"כ בשש"כ פ"לט סעיף ל ובאגרות משה או"ח ח"ג סימן צ ובציץ אליעזר ח"י סימן כה פרק כא, וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל או"ח סימן קיט, וכ"כ בנשמת אברהם עמוד תשפב, וע"ש שראה בעיניו שנכשלו באיסור אחר מחמת החומרא הזאת, וברור.

נאמנות רופאים

כתב באור לציון דהיום רואים שהרופאים מדקדקים לומר את האמת, ולכן אם ניכר שהרופא אומר אמת יש לסמוך על דבריו.

וראה בטהרת הבית בדין נאמנות רופאים דבמילתא דעבידא לאגלויי יש נאמנות הואיל ומרתת לשקר, ושכ"כ בספר שמו יוסף (בן וואליד, בנו של רבי יצחק בן וואליד מח"ס ויאמר יצחק) וא"כ היום רוב רובו של המידע הרפואי גלוי וידוע לכל במאמרים וכתבי עת ומפורסמים בגלוי, וכל אדם יוכל בעזרתם לבחון דברי הרופא אם שווא ידבר.

חולה שמחמיר על עצמו

חולה שמחמיר על עצמו שלא לאכול למרות שהוא צריך, עליו נאמר "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" ואין כאן מדת חסידות כלל, וראה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סימן קב שהריב"א חלה חוליו אשר מת בו וחל יו"כ באותם הימים ואמרו לו הרופאים שאם לא יאכל ימות בודאי, ואם יאכל, ספק ימות, ולא רצה לאכול ומת, וכתב ע"ז הרדב"ז שאין ללמוד ממנו כלל וכו' ע"ש

וכל שכן שעל המורה הוראה אין להחמיר שלא כדין, וראיתי באור לציון עמוד קיב מעשה מחריד במורה הוראה שבא לפניו אחד מהמתפללים סמוך לצאת הצום וביקש היתר לשתות והרב דחאו שימתים מעט ועברו כמה דקות ופרחה נשמתו, והרב נחרד לנפשו, ומאותו הזמן נקט בכחה דהתירא בשופי ע"ש. ולכן יש חובה גמורה על החכם להיות הלכות הללו שגורים על לשונו ולא יגמגם.

הליכה לבית כנסת

אם מחמת הליכתו לבית כנסת ואריכות התפילות יגרום המאמץ שיגבר חוליו יצטרך לאכול לשיעורים, עדיף שישאר בביתו וינוח ותפלל ביחידות ולא יבוא למצב שיצטרך לאכול. חתם סופר ח"ו סימן כג.

חולה שאין בו סכנה

כתב שולחן ערוך תריב סעיף ו: אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה, או שאכל אכילה גסה, כגון מיד על אכילה שאצל ערב יוה"כ עד שקץ במזונו, פטור.

הלכך חולה שאין בו סכנה כגון שהוא חש חולשה כללית בכל גופו, או שנפל למשכב, או שיש לו חום מעל 38 מעלות, יכול ליטול כדורים להורדת חום וכדומה, כיון שאין בהם טעם או שטעמם פגום ואיסורם אינו אלא מדרבנן ובמקום חולי לא גזרו, וכמש"כ בשדי חמד מערכת יוה"כ סימן ג אות ח, כיון שסו"ס אי"ז דרך אכילה שהרי בולעים אותם. וכן נשים הנוטלות גלולות למניעת הריון יכולות ליטלן ללא מים.

ואם יש בהם טעם יעטוף אותם בניילון.

ואם צריך מעט מים כדי לבלוע הכדורים, יתן במים דבר מר כמו תמצית תה מרוכז מאוד (וא"צ שיעורר בחילה אלא שלא יהיה בו הנאה) וכמו כן יוכל ליתן במים טיפת סבון כדי לפגום המים (נשמת אברהם, אך למעשה אין מורים כן, כי אין הדברים מתיישבים לנכון אצל השואל) ואפשר גם להמיס הכדור עצמו שטעמו מר לתוך מעט מים פחות מכשיעור וישתה.

חולה שיש בו סכנה

חולה שיש בו סכנה שצריך מים לבלוע הכדור אין צריך ליתן בהם דבר מר. עיין אור לציון סוף עמוד קיז'

מי שיש לו מיחוש בעלמא, אין לו ליטול גלולות.

מעוברות ומניקות

מעוברות ומניקות מתענות כרגיל, אולם יש להדריכן שישהו במקום ממוזג ולא יתאמצו כלל במשך היום, ולא ילכו לבית הכנסת כלל, וכדאי שיומיים לפני כיפור יתחילו להרוות גופם בנוזלים בכך שישתו כל שעה מעט מים שניים או שלשה כוסות, ומי שהיא מטופלת בילדים וצריכה עזרה רבה בגידולם עדיף שהבעל ישאר בבית לעזור לאשה מאשר ללכת להתפלל. נשמת אברהם ועוד.

מניקה אשר הוולד זקוק אך ורק לחלב האם מאחר והוא חלוש מעט וכגון תינוק שהוא פג וכדומה, יכולה לשתות לשיעורין דברים המזינים בכדי שתוכל להניק אותו היטב.

מי שבצומות עברו הפילה מחמת הצום, תשתה לשיעורין, ואם הפילה פעמיים שלא מחמת הצום ג"כ יכולה לשתות לשיעורין.

הריון בסיכון כגון שנוטלת זריקות לדילול הדם (קלקסן) צריכה לשתות לשיעורים וכן מעוברת שההומוגלובין שלה נמוך מ-10 (ואם נמוך מ-6 א"צ שתיה לשיעורין) וכן אם יש לה התכווצויות ברחם, או שמתחיל אצלה צירים (שאינם סדירים, ואם הם סדירים החל מהחודש הרביעי תשתה בלא שיעורים עד שיוסדר) או שהתחילו אצלה בחילות והקאות (הכל פי המאורע)

הפריה במבחנה IVF בשבועות הראשונים צריכה לשתות לשיעורים. נשמת אברהם. ויש להורות כן ב-12 שבועות הראשונים, שהם שלשה חודשים.

יולדת

כתב שולחן ערוך סימן תריז סעיף ד: יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל. משלשה עד שבעה אם אמרה "צריכה אני" מאכילין אותה, מכאן ואילך הרי היא ככל אדם.

וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת. כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב אין מאכילין אותה ביום הכיפורים אם לא אמרה "צריכה אני" אף על פי שלא שלמו לה שלשה ימים עד יום כיפור בערב משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי לאחר שלשה. ע"כ.

והנה מה שפסק שולחן ערוך דימים אלו אין מונים מעת לעת, ראה חזון עובדיה שהביא כמה וכמה ראשונים שנקטו שמונים מעת לעת, ואילו הוה שמיע להו למרן, היה חוזר בו, ואף באור לציון כתב דכבר פשטה ההוראה למנות מעת לעת.

כבר כתבתי דעת החזון עובדיה דאף תוך ג' ימים אם לא אמרה איני צריכה, תאכל לשיעורים.

מפלת דינה כיולדת לענין זה, שדי חמד.

יולדת משבעה ועד שלושים עדיין יש להתחשב באופי הלידה, כגון שילדה בניתוח או שהיו סיבוכים בלידה, וכדומה, ולכן יש להוועץ ברופא אם תיחשב היא כחולה גם כן.

בברכה

אלון בן שבת