נאמנות לווה בפריעת חוב

נאמנות לווה בפריעת חוב

שאלה:

ראובן המלווה ושמעון הלווה התייצבו בפני בורר.

לאחר ששני בעלי הדין קיבלו עליהם בוררות בקניין, שאל הבורר את התובע מה טענתו

השיב ראובן "לפני כחצי שנה תבעתי את שמעון בעניין הלוואה שהוא לא שילם לי" והראה בידו על שמעון שישב בצידו השני של השולחן.

"התביעה הייתה אצל בורר מסויים שכעת נמצא בחו"ל וזה זמן רב שאי אפשר להשיגו כנראה הוא עבר לחו"ל, והפסיקה הייתה ששמעון חייב לי את כל סכום ההלוואה על סך של 40,000 ₪.

אך עתה, לאחר כמה חודשים שאני מנסה להוציא ממנו את הכסף, פתאום הוא טוען שכבר שילם לי את כל הסכום במזומן. וזה שקר גמור! הוא לא שילם לי פרוטה!" סיים ראובן את טענתו.

"מה אתה אומר על זה"? שאל הבורר את שמעון הלווה

ושמעון השיב "הכל אמת, כבוד הרב, נכון שהבורר הראשון פסק שאני צריך לשלם, אבל באמת כבר שילמתי הכל!"

פנה הבורר לראובן המלווה ושאלו "אולי אתה זוכר מדוע הבורר הראשון פסק ששמעון חייב?

"בוודאי" ענה ראובן "גם אז הוא טען שהוא כבר שילם את ההלוואה, אבל הבאתי לבורר הראשון הודעת whatsapp ששמעון שלח לי, שבה הוא מודה שהוא עדיין חייב לשלם". וכשהבורר הראשון שאל אותו על כך, לא הייתה לו ברירה, והוא הודה ששיקר, ובאמת הוא לא פרע את ההלוואה. ואפשר לראות את כל זה בפרוטוקול ובפסק הדין של הבורר הראשון." ענה ראובן.

הבורר עיין בתיק המסמכים כמה רגעים, ואז הרים את ראשו ופנה לשמעון בתקיפות: "שמעון, אתה צריך לשלם לראובן סך של 40,000 ₪, כפי שהבורר הראשון פסק! ודע לך שגם להבא לא תהיה נאמן לטעון שפרעת את החוב, ולכן תשלם לו רק באופן שתהיה לך הוכחה על הפירעון, למשל בפני עדים, או דרך העברה בנקאית."

השאלות הניצבות בפנינו הן:

מדוע הבורר פסק לשמעון הלווה שהוא חייב?

ומדוע שמעון לא יהיה נאמן גם בפעם הבאה לומר שהוא שילם והוא יהיה חייב להציג ראיה כזו או אחרת?

תשובה:

שמעון חייב לפרוע לראובן והוא לא נאמן לומר ששילם אלא לאחר הוכחה מוצקה כגון עדים או אסמכתא על העברה בנקאית.

נימוקים:

ישנם שני טעמים מדוע הבורר פסק ששמעון אינו נאמן לטעון שפרע את החוב, וכפי שיבואר להלן:

א) מבואר בגמ' (ב"מ יז.) שאדם התובע את חבירו 'מנה לי בידך', והנתבע אומר 'אין לך בידי כלום', אך אחר כך באו עדים והעידו שהנתבע שיקר, והוא אכן חייב לתובע, אף אם יטען הנתבע אחר כך 'פרעתי', אינו נאמן, שכבר 'הוחזק כפרן לאותו ממון'. והביאור הוא שחזקה שאחר שהוחזק כפרן לא היה פורע אלא בפני עדים (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' מט), או שאחר שהוחזק כפרן כבר אין לו נאמנות לטעון שפרע, והרי זה כשאר טענה שאינה מסתברת, שאין אדם נאמן בה על פיו, וצריך להביא ראיה על כך (שער משפט סי' עט סק"ג, וקובץ שיעורים ב"ב אות ל). להלכה, פסק בשו"ע (חו"מ סי' עט סעי' ה), שמי שהוחזק כפרן על פי עדים צריך לשלם, והמלווה אינו צריך להישבע על טענתו (כדעת רוב הראשונים שהביא הב"י שם, ודלא כגירסת הרשב"א ברש"י). וכתבו הרמב"ם (טוען ונטען ו, ג) והשו"ע (שם סעי' ז) שכן הדין אם הוחזק כפרן על פי כתב ידו, שכתב שהוא חייב לפלוני. וא"כ, כאן ששמעון נמצא שקרן על פי הודאתו שלו, הרי הוחזק כפרן על חוב זה, ומכאן ואילך אינו נאמן לטעון שפרע את החוב, אלא אם יביא ראיה לכך.

ב) מבואר בגמרא (ב"מ טו. וברש"י שם ד"ה כשעמד בדין) שהחייב לחבירו ממון, 'משעמד בדין' ונתחייב לו על פי בית דין – הרי זה כמלווה בשטר, שהתובע יכול לגבות אף מנכסי הלקוחות. אך מאידך מצינו (ב"מ יז.) שגם אחר פסק של בית הדין, הנתבע נאמן לטעון שפרע ושילם את חובו שפסקו עליו בית הדין. וקשה, הלא כשיש על אדם חוב בשטר, אינו נאמן לטעון כנגדו 'פרעתי' בלא ראיה (ב"ב ע. שבועות מא. חו"מ סי' פב, ב), ומדוע כנגד פסק דין הוא כן נאמן, הלא כאמור פסק דין דינו כשטר? על קושיה זו נאמרו בראשונים כמה תירוצים: הרי"ף (תחילת דף י. מדפי הרי"ף) תירץ, שדוקא כשיש תוקף של פסק דין דינו כשטר, והיינו כגון שהנתבע סירב לבא לדון לפניהם, והם שלחו והביאוהו, אך אם הנתבע הגיע מעצמו והודה בפניהם, אין למעשה זה תוקף פסק דין, אלא כהוראה בעלמא, ולכן נאמן לומר פרעתי (וכעין זה כתב הרמב"ם טוען ונטען ז, ה). הרא"ש (ב"מ פ"א סי' מב) תירץ, שפסק דין נחשב כשטר רק לגבי לגבות בו מהלקוחות, אך לא לגבי טענת פרעתי. ורבנו חננאל (ע"פ הרשב"א ב"מ טו.) תירץ, שדווקא כשכתבו לו בי"ד את הפסק, זה נחשב כשטר, אך אם רק אמרו את פסק הדין בעל פה, הנתבע נאמן לטעון פרעתי (והמרדכי רמז רנ הביא שנחלקו הראבי"ה ומהר"ם מרוטנבורג, אם אפשר לטעון פרעתי נגד פסק דין בכתב).למעשה, השו"ע (סי' לט, י) פסק שאם בית הדין כתבו את הפסק, אין הנתבע נאמן לומר פרעתי. אך הרמ"א (שם) הביא את החולקים וסוברים שנאמן לטעון פרעתי אף כנגד פסק דין בכתב. והש"ך (ס"ק לא) כתב שאף הכרעת הרמ"א היא כדעת השו"ע, שאין נאמן נגד פסק דין בכתב, וכתב שכן הוא מנהג כל המקומות שראה.

ואם כן, כיום שכל בתי הדין ו/ או בוררים פרטיים למיניהם נותנים את פסק הדין בכתב, הן לתובע והן לנתבע, הרי ידע הנתבע שיש עליו פסק דין בכתב, ואינו נאמן לומר שפרע בלא ראיה, ובפרט בימינו, שחותמים על שטר בוררות, הרי זה עצמו כאילו יש שטר עליו. (שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' רל). אמנם יעויין בספר 'סדר הדין' (דרברמדיקר, ירושלים תש"ע, פ"ח הערה קכד) שפקפק אם כיום יש דין 'שטר' לפסק דין, שהרי אין מחזירים אותו לנתבע כשפורע. אך מ"מ מצדד שאין אדם נאמן נגד פסק דין, בפרט בסכום כזה, ובפרט שכן הוא בדיניהם, שאין הנתבע נאמן שפרע בלא ראיה, והרי זה כאילו אמרו לו בי"ד אל תפרע בלא ראיה.

בברכה

יגאל אלון 

לתרומות והחזקת בית ההוראה הכנסו  תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו וצפו בתוכן אקטואלי ערוץ היוטיוב של כתר תורה