מה שנהגו ליקח השמן שנותר מהדלקת נרות חנוכה ואומרים שיש בזה סגולה לכמה דברים, מה המקור למנהג

ואיך יש לקיים הסגולה לאור דברי השולחן ערוך (סימן תרעז) שכתב, הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה עושה לו מדורה ושורפו שהרי הוקצה למצוותו.

מקור הסגולה

בספר ודרשת וחקרת חמישאה (מקץ – נס בדרך הטבע עמוד קכו) כתב דלכן מסוגלים ימי חנוכה לפקידת עקרות, שהוא נס שעקרה תלד, ותזכה לזה כשתכיר בנסים שנעשו בזמנים אלו שלא כדרך הטבע, גם היא תיוושע בנס שלא כטבע שיהיה לה בן תלמיד חכם, שתימול ביום השמיני, וכו' ע"ש.

ובספר נוהג בחכמה להגאון ר' יוסף בן נאיים (עומד סא) ) כתב, שהמנהג שביום שמיני של חנוכה שורפים הפתילות של חנוכה ומדלגין על האש ואומרים שיש בזה סגולה לאשה שלא זכתה להריון שעל ידי זה תתעבר, ויש אומרים שהאיש והאשה יסוכו עצמם בשמן זה ביום הראוי לעיבור.

וכ"כ עוד בספר אוסרי לגפן (ח"י עמ' שכב) כתב סגולה נגד פחד למרוח על המצח מהשמן שנשאר מהנרות. ובספר שיח שרפי קודש (חנוכה אות ל"ו) כתב שיש סגולה בשמן הזה לרפא את מחלת השושנה, שימרח במקום הפצוע, ורמז לדבר "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". גם בספר נפלאות הסבא קדישא ראדשיץ (עמוד טו) כתב שהנותר מהשמן הוא רפואה לחולי הלב והריאה רח"ל.

שיטות הראשונים בהנאה ממותר השמן שבנר חנוכה

והנה אם מותר ליהנות ממותר השמן של נרות חנוכה, כתבו התוספות (שבת מד.) ד"ה שבנר, דאחר השבת מותר להשתמש במותר השמן שבנר של שבת. וקשה לר"י מאי שנא  מהא דתניא בנר חנוכה דאם כבה הנר בליל ראשון מוסיף עליו בליל ב' ומדליק בו, כבה בליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו., ותירץ ר"י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה, אבל נר שבת להנאתו בא, יושב ומצפה שיכבה, לכך מותר.

ובמסורת הש"ס (אות מ) כתב, בש"ס לא נמצא מקומו (מותר שמן שבנר חנוכה) אלא בשאלתות, ע"ש. וכ"כ הרא"ש פרק במה מדליקין ס"ט, וכ"כ הטור או"ח (סימן תרעז) וכתב הבית יוסף דהוא מהשאלתות דרב אחאי (סימן כז שאילתא ב) ושכ"כ המרדכי (סימן רסה – רסו) בשם מדרש ילמדנו (הוא מדרש תנחומא) ופסיקתא רבתי (ריש פיסקא ג פסקא ביום השמיני נשיא) ושכן דעת מהר"מ מרוטנבורק.

והנה הרי"ף (שבת ט. מדפי הרי"ף) כתב בענין נר חנוכה דאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה (שתכלה רגל מן השוק) ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. וכ"כ הרא"ש (שבת פ"ב סימן ג) וכ"כ הטור בסימן תרעב. ומרן הבית יוסף בסימן תרעז כתב דלכאורה דברים אלו סותרים זה את זה, ובפרט להטור שכתב בסימן תרעב שמותר השמן שבנר מותר, ובסימן תרעז כתב שעושה לו מדורה ושורפו.

ב' חילוקים שהביא הבית יוסף

ותירץ הבית יוסף בשם מהר"י אבוהב, דיש לחלק אם בשעה שנתן השמן בנר עשה תנאי שאינו מקצה דעתו ממנו אלא לשיעור זמן ההדלקה, לבין אם נתן השמן בסתם, דדוקא כשנתן השמן בסתם אמרינן דהוקצה למצוותו. אולם הבית יוסף תירץ דיש לחלק אם כבה הנר בתוך שיעור הצריך להדלקה שהוא חצי, וכה"ג ודאי הוקצה למצוותו, אבל אם כבה הנר אחר שיעבור זה הזמן, מותר להשתמש בשמן אף היכא לא עשה תנאי כלל. ע"ש.

וצריך להתבונן בדעת השאלתות אם אוסר הוא אפילו אחר שעבר שיעור חצי שעה או דווקא בתוך חצי שעה, וכן בדעת הרי"ף שמתיר אם הוא דווקא אחר שעבר ח"ש או אפילו בתוך ח"ש.

ובפרט דיש עוד ראשונים דסתמות דבריהם מורה דאין איסור הנאה כלל במותר השמן, עיין להריטב"א (שבת כג.) דס"ל דמותר השמן שבנרות חנוכה מותר בהנאה, כיון שאנן קי"ל כבתה אין זקוק לה, והוי כתשמישי מצוה שלאחר מצותן נזרקים וכדאמרינן (שבת כב.) וכי נר חנוכה קדושה יש בו? ע"כ. וכ"פ המאירי (מגלה כו: אולם במאירי שבת פ"ב עמוד צב כתב לאסור) ד"ה תשמישי מצוה ע"ש. והובאו בחזון עובדיה חנוכה (עמוד קסג) וע"ש שהביא עוד שכן דעת התוס' רי"ד, ושבולי הלקט, והרמב"ן, ועוד. ע"ש.

והנה כתב הר"ן בפ"ב דשבת שם וז"ל, פירש הרב אלפסי ז"ל שאם היתה דולקת והולכת עד כשיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. ונראה מדבריו שאם כבתה שמותר להסתפק מן השמן וכל שכן הוא וטעמא דמילתא לפי שלא הקצה אותה אלא למצותה, דהיינו כל זמן שדולקת והולכת בתוך זמן מצותה, הא כבתה מותר דומיא דעצי סוכה ונוייה שמותרין לאחר החג. אבל מקצת מן הגאונים ז"ל אמרו דאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני וכן בשאר הימים ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו ולפי דבריהם יש לחלק בין זה לעצי סוכה ונויה דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג לפי שעשויין להישאר אחר החג ולא מקצה להו למצותן לגמרי אבל שמן ופתילה שעשויים להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו ואם נשתיירו הרי הן אסורין שהרי הקצה אותן לגמרי למצותן ודומה לעצי סוכה ונויה שנפלו בחג שאסורין כדמוכח במסכת ביצה פרק המביא (דף ל ב) ולא דמי לנר של שבת שעשוי להיות כולה למצותה ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה משום דהתם אף בעודו דולק למצותו נהנין ממנו מה שאין כן בנר חנוכה ורש"י ז"ל פירש לשיעורא שצריך שיתן בה שמן כשיעור הזה. והובא בקצרה בבית יוסף בסימן תרעז.

דברי האחרונים והשולחן ערוך

והט"ז בסימן תרע"ב סק"א אחר שדחה תירוצו של מהר"י אבוהב שאין לחלק בין נתן השמן בסתם ולא התנה שאינו מקצהו למצוותו לבין אם התנה מפורש שאינו מקצהו למצוותו, כתב דאף השאלתות שאסר מותר השמן, לא מיירי אלא שכבתה בתוך זמנה, שהרי בפירוש כתב הר"ן בדעת הגאונים דאם "כבתה" ונשאר שמן ביום הראשון וכו', ש"מ דאכבתה תוך זמנה דווקא קאי, אבל אחר זמנה גם השאלתות יודה להתיר. ולפי זה כתב הט"ז לדייק מדברי הר"ן דהרי"ף ס"ל להתיר אפילו בכבתה תוך זמנה מדכתב הר"ן דפליגי, וזה דלא כתירוצו של הבית יוסף דתוך זמנה מותר השמן שבנר אסור, ואחר זמנה הוא מותר אפילו אם נתנו בנר בסתם ולא התנה עליו שלא יהא מוצקה למצותו. אולם בדעת הרא"ש והטור שפיר יש לחלק בין כבתה תוך זמנה לאחר זמנה. ולמעשה העלה דאחר זמנה מותר השמן שבנר מותר, ושכ"כ מהרש"ל. ע"ש.

והב"ח פסק כשנתן השמן בסתם הוקצה כל השמן, והובא במגן אברהם (תרע"ז סק"י) ושכן משמע מהר"ן מדחילק דבעצי סוכה ונויה דמקצי להו לימי החג בלבד, משא"כ בשמן דנרות חנוכה "לגמרי" מקצה אותן למצוה. ומשמע אפילו אחר זמנה. (מחה"ש) וכ"מ מהתוספות דמשום חביבות הנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצהו "לגמרי". וסיים המגן אברהם דאינו מוכרח כל כך ולכן טוב להתנות לכתחלה שלא יאסר אלא כשיעור. וכ"כ האליה רבה והחיי אדם. וכ"כ המשנה ברורה (תרע"ב סק"ז)

ועכ"פ דעת השולחן ערוך לחלק בין כבתה תוך זמנה לאחר זמנה, דבסימן תרעב ס"ב וז"ל, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה, שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא. הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור. ואם נתן בה יותר, יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן. וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן.

ובסימן תרע"ז ס"ד כתב, הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותו. וכ"כ הט"ז (תרע"ב סק"א) והמגן אברהם (תרע"ז סק"י) בדעת השו"ע.

להתנות שאינו מקצה השמן אפילו בתוך חצי שעה להדלקתו

ובחזון עובדיה (עמוד קסד) הביא להרב טהרת המים בשיורי טהרה (מערכת ח אות ט) דאם התנה בפירוש בשעה שנתן השמן והפתילות בנרות החנוכה, שאם יכבו הנרות אפילו באמצע שיעור הדלקת נרות (בתוך חצי שעה) יוכל ליהנות מהן, שפיר דמי, וא"צ לשרוף הנותר ביום השמיני. ע"ש. וכתב בחזו"ע דיש לסמוך על זה בצירוף סברת הפוסקים הנ"ל (כוונתו לדעות הראשונים דאין איסור הנאה כלל במותר השמן שבנר)

לכבות הנר אחר שדלק חצי שעה כדי להשתמש בשמן

ועל נראה דמי שירצה לקיים אלו הסגולות שיש במותר השמן שבנר יכבה הנרות ביום השמיני אחר שדלקו הנרות כמצוותן, ומותר לכבות הנרות וכמו שפסק בשולחן ערוך בסימן תרע"ב סעיף ב' וכ"כ המגן אברהם שם סק"ד בשם הרש"ל דרשאי לכבותה, ואף שדעת הב"ח שם דאסור לכבותה, העיקר לדידין להתיר, וכ"כ בחזון עובדיה עמוד קב הערה טו ע"ש.

שימוש בשמן לצורך מצוה

וראיתי מי שכתב להתיר בכל זה משום דהשימוש במותר השמש לסגולות הללו חשיב כשימוש לדבר מצוה, וכל מה שאסרו מותר השמן שבנר הוא רק לצורך חול, וראיה מדברי השו"ע סימן תרע"ד ס"ב שכתב בהא דאין מדליקין נר חול מנר חנוכה, יש מי שאומר שנר של בהכ"נ ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה. הגה: והוא הדין נר של ת"ת או נר לחולה הצריך נר. ע"ש והוא הדין בזה כיון דהשימוש לצורך חולה וכדומה חשיב דבר מצוה.

ואכן ראיתי למהר"ש קלוגר בחכמת שלמה (סימן תרע"ז) שכתב בפשיטות להדליק במותר השמן שבנר חנוכה לנרות בית הכנסת כיון שנרות בית הכנסת נמי דבר מצוה הן, וחלק בזה על הפרי מגדים שאסר בזה ולא התיר אלא על ידי הוספת שמן שיתבטל בשישים ע"ש. אולם ראה בחזו"ע (עמוד קסה-קסו) שחלק על זה והוכיח מדברי הראשונים דמותר השמן שבנר חנוכה יש בו קדושה גמורה, והביא להפר"ח שכתב מפורש לאסור להדליק בו אפילו לצורך בית הכנסת. ע"ש. הלכך נראה דאין להתיר בזה אלא מהנותר אחר שדלק שיעור חצי שעה, ויכול אפילו לכבותו ולהשתמש בו וכנ"ל.

מסקנה

הרוצה להשתמש בשארית השמן של נרות החנוכה לצורך סגולה, יכבה הנר ביום השמיני אחר שדלק כמצוותו שיעור חצי שעה, ויקיים בו הסגולות הנ"ל. וטוב שיתנה בפירוש בשעה שנותן השמן בנרות שאם יכבו אפילו תוך זמנם יוכל ליהנות ולהשתמש בהם ללא חשש.

בברכה

אלון בן שבת

לתרומות והחזקת בית ההוראה תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו לצפיה בתוכן איכותי ערוץ היוטיוב של כתר תורה