סעיף הפשרה בבוררות

סעיף הפשרה בבוררות אחד מידידי תבע את שכנו לבי"ד בתביעה מסויימת, ובא ושאלני הרי למעשה הוא אמור לחתום על שטר בוררות עוד בטרם יתחילו לדון ביניהם, וידוע שבין יתר הסעיפים של שטר בוררות ישנם שני סעיפים כאלו, הראשון, שביה"ד רשאי דון כפי ראות עיניהם, והסעיף השני "והמקומם" הוא שביה"ד רשאי לעשות פשרה בין הצדדים, חברי טוען מדוע עליו לעשות פשרה הרי הוא בא לבי"ד בכדי שידונו אותו דין תורה ואם הוא זכאי אז עליו לקבל את שלו, ואם הוא חייב הוא מוכן לשלם את מה שהוא חייב, ואם בביה"ד עושים פשרה ולא דנים כדין תורה אז היכן הוא אמור לדון דין כזה?

תשובה:

בית הדין מצווה להציע לצדדים לעשות פשרה עוד בטרם יחלו להיכנס לגופם של דברים, כל זה דווקא אם ישנו ספק שקול בין טענות הצדדים ולא יודעים או לא יכולים להגיע לחקר האמת אז מציעים את הפשרה. אבל אם ביה"ד רואה שאחד הצדדים מנסה לעשוק את חבירו אז כאן במקרה זה לא רק שאין את המצווה לפשר בין הצדדים אלא ישנה חובה הפוכה להציל עשוק מיד עושקו, בבחינת יקוב הדין את ההר ולא לפשר בין הצדדים מהטעם הפשוט בכדי שלא יהיה "חוטא" נשכר.

נימוקים:

מובא בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) ר' יוסי בר' חלפתא באו לפניו אנשים בכדי שידון אותם דין תורה, אמר להם: "אני איני יודע דין תורה, היודע מחשבות יפרע מאותן אנשים." אמר ר"ש בן יוחאי "בריך רחמנא דלינא חכים מידון" דהיינו ברך ה' שבטלו לדון דיני ממונות כדין תורה לפי שאין אנו חכמים לדון כדין תורה. ואם בדורות התנאים התבטאו בצורה כזו שלכאורה אין הם בקיאים כ"כ בשביל לדון דיני תורה מה נענה אנן יתמי דיתמי שאנו לא יכולים לדון דין תורה בצורה שאמורה להיות. לא זו אלא אף זו, כתוב בפסוק (דברים ו, יח) "ועשית הישר והטוב" פירשו רש"י והרמב"ן שכוונת הפסוק היא לעשות פשרה בדין, מה גם אין לנו להעמיד את דברינו על דין תורה. וזו אחת הסיבות שבגינה חרבה ירושלים כמ"ש בגמ' בב"מ (ל:) לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה. 

ומאידך לכאורה אנו נותנים כח בידי אנשי עוולה, ובעלי זרוע, מנהלי עבודה וכדו', שיכולים לעשוק את העובדים הכפופים תחתם ולעשות בהם ככל העולה על רוחם, כגון: להעסיק אותם שעות רבות ו/או להוסיף מטלות שונות שאינם מדרישות התפקיד הנוכחי, ואם העובד יעז להתנגד מיד יראו לו את הדרך החוצה, בפרט אם זה בתי ספר, סמינרים וכדו', ששם המנהל יכול לומר לעובדת "אם את רוצה לקבל את התנאים שלי מוטב, ואם לא, את יכולה ללכת, ותדעי לך שיש הרבה תור אחריך של נשות אברכים שיסכימו לקבל את התנאים שאני מציב." 

אז ראיתי בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' קלג) שכותב במפורש מתי עושים פשרה בין הצדדים, "פשרה שייכת רק היכא שכל אחד מהם חושב שהצדק איתו ואינו רוצה כלל לגזול את חבירו, בזה יד מקום לפשר ביניהם" אבל אם הדין מרומה או שהדיין רואה מתוכן הדברים והדבקם שהטענות ו/או העובדות שיש כאן שאחד הצדדים רוצה לעשוק את חבירו אין לפשר, אלא לדון כפי דין תורה עד כמה שאפשר. כמו כן אין עושים פשרה אם רואים שבעל חוב מנסה להשתמט מחובו (שו"ע חו"מ סי' יב סעיף ו).

להלן אציין מספר דוגמאות בהם מציעים/מחייבים את המתדיינים לביצוע פשרה.

• כאשר מוטל על אחד מהצדדים חובת שבועה הן שבועת התורה, או שבועת המשנה, או שבועת היסת. או שהצד שאמור להישבע פסול לשבועה, או כמו בזמנינו שאין משביעים בית הדין – מפשרים במקום שבועה.
• כאשר אין עדים כשרים אלא קרובים או פסולים, אזי אף שאי אפשר לחייב על פיהם ואפי' שבאומדן דעת היה נראה לחייב את אחד הצדדים, בכל זאת מכיון שאי אפשר לחייב מדין אומדנא אזי במקרה זה אנו מפשרים בין הצדדים.
• כאשר עפ"י דין פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כגון: בגרמא וכדו', רק כאשר קיבלו עליהם אף לפשר, יכולים הדיינים לחייב אותם בפשרה.
• כאשר יש בנידון בין הצדדים מחלוקת הפוסקים, מצד הדין יכול צד אחד לפטור את עצמו בטענת "קים לי", אך ישנה אופציה לדיין לחייב אותו על פי דעת רוב הפוסקים מדין פשרה.

יצויין, ויודגש, שגם בפשרה מוזהר הדיין לבלתי להטות את הפשרה לאחד הצדדים.

מסקנה:

בדרך כלל יש עניין גדול בפשרה ולא בדין, אבל לא בכל מחיר עושים פשרה, וישנם מקרים לא מעטים שהולכים לפי הדין ולא עושים פשרה, אבל מכיון שהאופציה לפשרה קיימת לכן בשטר הבוררות כותבים את האופציה הזו.

בברכה

יגאל אלון.