קבלן שיפוצים שקבע מחיר ולא הזכיר את המע"מ

קבלן שיפוצים שקבע מחיר ולא הזכיר את המע"מ

ראובן הוא קבלן שסגר עם לקוח על מחיר עבודה ולא הזכיר לו בשעת עריכת החוזה האם המחיר כולל מע"מ או לא, ואכן לאחר ביצוע העבודה שהגיע זמן התשלום הסופי התגלו חילוקי דעות בין הקבלן לבין הלקוח האם המחיר הוא כולל מע"מ או לא,

השאלה היא האם הלקוח צריך להוסיף את המע"מ או שהמחיר הראשוני היה כולל מע"מ

תשובה: אם הקבלן יוכיח שמנהג הקבלנים בשכונה לקבוע מחיר ללא מע"מ הן בכתב והן בע"פ, אזי המחיר הוא ללא מע"מ ועל הלקוח להוסיף את המע"מ. והוא הדין הפוך, שאם הקבלן מוחזק בכסף – על הלקוח להוכיח שהקבלנים בשכונה קובעים מחיר זה כולל מע"מ אזי הוא לא יצטרך לשלם מע"מ.

נימוקים: לכאורה במבט ראשון ידו של הקבלן היא על התחתונה, שכן, קיי"ל שכל ספק המופיע בשטר ידו של בעל השטר היא על התחתונה, ודוקא שהלקוח מוחזק בכסף המסופק, אבל אם כבר פרע לקבלן הוי תפיסה ברשות, ולא מוציאין ממנו. כמו שכתב בנימוק"י (ב"מ נט: בדפי הרי"ף) ודבריו הובאו להלכה בשו"ע (חו"מ מב, ח) ויעויין שם בש"ך (ס"ק טו) שאף תפיסה ברשות העדים מועילה בטוען ברי, ובנידו"ד הקבלן טוען ברי אך אם עדיין הלקוח לא נתן לקבלן את התשלום על העבודה ידו של הקבלן על התחתונה כי הוא נקרא המוציא.

אולם בדין זה יש לדון בנקודה נוספת הגמ' כתובות (קי:) אומרת "תנו רבנן המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בו בבל – מגבהו ממעות בבל, כתוב בו ארץ ישראל – מגבהו ממעות ארץ ישראל. כתוב בו סתם – הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל, הוציאו בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל, כתוב בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו."
על הסיפא שכתוב בו סתם כסף כותב רש"י מאה כסף ולא פירש אם סלעין אם דינרין אם פודיונין מה שירצה לוה מגבהו אפי' איסרין. וכן פסק הרמב"ם (מלוה ולוה יז, ט) והשו"ע (חו"מ מב, ד) ומבואר בגמ' שכאשר לא יודעים איזה מעות התחייב אזלינן בתר מקום השיעבוד, ובוודאי התחייב מעות כמקום השיעבוד.

התחייב לחבירו 1000 ולא פירש האם זה שקלים או דולר

לדוגמא כאן בארץ אם אדם התחייב לחבירו 1000 ולא פירש האם זה שקלים או דולר אנו אומרים שזה שקלים ולא דולר.
אבל מה יהיה אם המקום לא מוזכר בשטר – אז אנו הולכים אחר מקום הגבייה. ובזה ישנה מחלוקת ראשונים יש ר"ן בסוף כתובות שכותב שכאשר לא הזכירו מקום ההלואה דעתם היתה להתחייב לפי מקום הגבייה ולא יועיל מקום ההלואה, ואילו לפי הרמב"ם כאשר אני לא יודע היכן מקום ההלואה אני אומר שמן הסתם מקום הגבייה הוא מקום ההלואה.

אבל צ"ע לדעת הר"ן מה יהיה הדין כאשר החיוב הוא בע"פ ולא הוזכר שם המקום, האם גם אז אנו אומרים שהולכים אחר מקום הגבייה? לכן צריך לומר שמדברי הר"ן יש חילוק בין בע"פ לבין שטר, שדוקא בשטר שרגילים לכתוב את מקום ההתחייבות אז אם לא כותבים את מקום ההתחייבות זה מלמד אותנו על כוונת הצדדים לפרוע לפי מעות מקום הפרעון, אולם במקום שלא כותבים שטר ולא כותבים את מקום ההתחייבות – ודאי כוונתם לפרוע לפי מקום ההתחייבות.

ובנידו"ד אם הקבלן שיפוצים יוכיח שמנהג הקבלנים במקומו לקבוע מחיר ללא מע"מ וכאשר נוקבים מחיר בכתב או בע"פ הוא ללא מע"מ הרי המחיר שהוא סגר עם הלקוח זה מחיר ללא מע"מ, והמקום הקובע הוא מקום עשיית החוזה. והוא הדין לאידך גיסא, אם הקבלן מוחזק בכסף אזי אם יוכיח הלקוח שמנהג המקום שכאשר הקבלנים נוקבים מחיר אזי המחיר הוא כולל מע"מ א"כ גם בנידו"ד יש לראות שהמחיר הראשוני הוא כולל מע"מ.

מסקנה

אשר על כן אם הקבלן לא יצליח להוכיח שכאן בשכונה נוקבים מחיר ללא מע"מ אזי הוא לא יכול לתבוע את המע"מ, וידו של הלקוח על העליונה אבל אם הקבלן יצליח להוכיח שכאן בשכונה קביעת המחיר היא ללא מע"מ אזי הלקוח יפסיד וישלם מע"מ.

בברכה

יגאל אלון