שאלה

מקוה שנבנה ושופץ ככל הצורך בימי הקיץ, ורוצים בהקדם לפתוח אותו לטבילת הנשים, האם יכולים למלאותו על ידי קרח?

תשובה

בשאלה זו דן באריכות בספר טהרת הבית (חלק ג עמוד שיט-שלו) למרן הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל ואכתוב כאן מסקנת הדברים בקיצור נמרץ, והיתר קחנו משם.

דברי המשנה בדין השלג והברד וכו'

במשנה מקוואות פרק ז איתא, אלו מעלין את המקוה ולא פוסלין, השלג הברד והכפור והגליד, אמר רבי עקיבא, היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר שהשלג אינו מעלה את המקוה, ואנשי מידבא העידו משמו, שאמר להם, צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה.

מחלוקת ראשונים אם השלג כשר רק להוסיף עליו מי גשמים או אפילו לעשות ממנו המקוה כולו

והרמב"ם פ"ז ה"ג פסק כת"ק ומנה הדברים שמעלים את המקוה ולא פוסלין, ובסוף דבריו כתב דאפילו הביא ארבעים סאה שלג בתחלה והניחן בעוקה וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר. וכתב ע"ז הבית יוסף ביורה דעה סימן רא דנראה מדבריו שסובר שאפשר לעשות מקוה בתחלה  רק משלג כפי שראינו שהעידו כן אנשי מידבא משמו של רבן גמליאל, ולא בשאר הדבר כהכפור והגליד וכו'.

אולם הרא"ש כתב בפשיטות (הלכות מקואות סימן יח)  דאפילו עשה כל המקוה מאלו והביאן לתוך המקוה בכלי, כשר.

ומאידך הבית יוסף הביא שדעת רש"י (סוף פ"ק דסוכה) דאין עושים מהשלג מקוה בתחלה, ורק משלימין למקוה אבל בפני עצמו לא. וכן דעת הראב"ד (בעלי הנפש, קיצור שער המים סימן ד הלכה יא) וכן דעת הרז"ה (בהשגותיו לבעלי הנפש)

והשולחן ערוך סעיף ל פסק דאין שאיבה פוסלת אלא במים אבל בשלג והברד וכו' אין שאיבה פוסלת בהם ולא עוד אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה כשר.

הרי שנקט כדעת המכשירים וכדעת הרא"ש דאין לחלק בין שלג לכפור וכו'.

האם השלג כשר לטבול בו כמו שהוא או שיש להמתין שיופשר ויהיה מים

והנה נחלקו עוד האם השלג כשר לטבול בו כמו שהוא או שיש להמתין שיופשר ויהיה מים.

ומדברי הראב"ד נראה דשלג בעין ממש, אינו כשר לטבילה, ולכן אין בו דין שאובין ורק כשיופשר הוא כשר לטבילה. אבל רבינו שמריה הובא במרדכי ( ס"פ במה טומנין סימן שלב) כתב דהשלג והברד כשר לטבילה אף בטרם יופשר כי אין צורך שכל הארבעים סאה של המים יגעו בבשרה (ושלא כדברי רבינו שמחה שאסר מטעם זה ע"ש)

והבית יוסף הביא כל זה והוסיף להוכיח עוד מהתוספתא (מקוואות פ"ה ה"ו) דהשלג כשר לטבול בו כמו שהוא, וסיים הב"י דדברי רבינו שמריה נראים בעיני אלא דמכל מקום אין להקל לעשות מעשה באיסור תורה נגד רבינו שמחה ע"ש.

ומסתמות דברי מרן שהבאתי לעיל משמע שמותר לטבול לכתחילה בשלג שלא נפשר, והרמ"א כתב וכשמשער שיעור מקוה בשלג ימעך חללו תחלה ואז מותר לטבול בו כמו שהוא, ויש מחמירים שלא לטבול בכל אלו עד שנימוחו ונעשו מים, וטוב להחמיר לכתחילה. ומשמע מכך דמעיקר הדין הדבר מותר לכתחילה, וצריך לומר משום דסתמות דברי הפוסקים משמע כרבינו ישעיה וכדכתב כן הבית יוסף. וראה באורך בטהרת הבית שם עמוד שכ- שכא.

האם קרח מלאכותי דומה לשלג

והנה הגאון רבי רפאל אהרון בן שמעון בשו"ת ומצור דבש (יו"ד סימן יא) כתב שהקרח שנעשה על ידי אדם בבית חרושת לקרח, שכיון שמעיקרו היה מים ונשאב בכלי ונקרש בתוך הכלי הוי כמים שאובים ואינו דומה כלל לשלג וברד שהיו קרושים מעיקרן ולא היו מים שאובים ולכן אין לעשות מקוה מקרח מלאכותי כלל.

אולם הנה הבית יוסף (סעיף לא, הוצאת שירת דבורה) הביא תוספתא (טהרות פ"ב ה"ג והובאה ברא"ש בתשובה כלל לא סימן ב) מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין, נמוחו כשר להקוות. ומשמע דכשר להקוות היינו שכשר לטבול בו אף שמתחלה היו מים שאובים והגלידו.

והביא שכ"כ הסמ"ג (עשין רמח רמב, א) וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב כו ח"ה רכו, ד) וכן פסק בשולחן ערוך סימן לא. ואף הרמ"א הסכים לזה וכדכתב בדרכי משה אות כ ושמהפוסקים אין נראה כדברי השאלתות שמפרש פירוש אחר בהאי תוספתא.

וכן העלו רבים מהאחרונים להכשיר מקוה על ידי הבאת קרח, הובאו באורך בטה"ב.

להמיס את הקרח על ידי טס מתכן מלובן

והנה החתם סופר (ס"ס ריג) הובא בפתחי תשובה כתב שכדי להמיס את השלג במקוה יש להניח טס של ברזל מלובן בגחלי אש על השלג ובכך יופשר השלג מאליו, ובשו"ת רב פעלים (יו"ד סימן כד) פקפק על זה שהרי להראב"ד וסיעתו אסור לטבול בו בעודו שלג ונמצא דכשמפשירו ע"י טס הברזל, האדם עושהו מים להיות מוכשר לטבילה, וזה פוסל את המקווה דנוצר על ידי האדם. ואנן בעינן הוייתו על ידי טהרה.

אולם בטהרת הבית קיים דברי החת"ס ע"פ הבי יוסף הנ"ל דעיקר הדין כדעת רבינו שמריה שאפשר לטבול בשלג אף לפני שנפשר והפך למים ושכן כתב בשו"ת העמק שאלה (יו"ד סימן נב)

ובשו"ת מהרש"ם ( ח"א סימן ר) הוסיף דהנחת טס של ברזל מלובן על גבי השלג חשיב גרמא בעלמא ומותר דחשיב הוייתו בטהרה ולא על ידי אדם. והסכים לזה בטהרת הבית דכל שהמלאכה נעשית אחר המעשה שעשה חשיב גרמא וכגון שראה דליקה ביום שבת והניח כנגדה מחיצת כלים מלאים מים וכשתבוא האש לשם יתבקעו ויכבו האש.

אם יש חילוק בין מים שקפאו מאליהם או על ידי אדם

אכן יש ליישב דברי הרב רפאל אהרון בן שמעון דלא יקשה  עליו מהתוספתא הנ"ל דמפורש בה להכשיר כל שקפאו המים, דיש לומר דבתוספתא מדובר שהמים קפאו מאליהם משא"כ בקרח מלאכותי נקפא על ידי מעשה אדם וחשיב הוויתו בידי אדם ופסול משום שאובים.

וכן ראיתי בתשובת רב פעלים הנ"ל דרצו לפקפק חכמי הישיבה במקוה העשוי מקרח מלאכותי דכיון שנקפא על ידי האדם יש לפסול, אלא שהגאון המחבר שם השיב מלחמה שערה ודחה דבריהם,  ובטהרת הבית הביא משו"ת פרי השדה (ח"ג סימן רנג) שדחה גם כן סברא זו דדווקא שההכשר של המקוה נעשה בידי אדם פסול, אבל אם מונע את הפיסול על ידי אדם וכמים שהקפיאן, כשר. ושכ"כ מהרי"ק ע"ש.

אם יש להחמיר בזה מדין דבר שבערוה

ויש שרצו לאסור בכל זה משום דקי"ל דבכל דיני ערוה החמורה צריך להחמיר ככל הדיעות ואפילו נגד דעת מרן, וכ"כ הגאון ישכיל עבדי (ח"ה יו"ד סימן כו, וח"ו יו"ד סימן ב) אולם בטהרת הבית דחה דברים אלו דאיסור נדה לא חשיב ערוה החמורה וכמו שכתבו התוספות והרמב"ן בריש גיטין, ועיין באורך בהקדמתו לטהרת הבית חלק א.

ויש להזהיר להביא הקרח מלאכותי במשאית מיוחדת להובלת דברים קפואים ובתוכה מערכת לשמירה על ההקפאה, דאם לא יעשה כן והקרח יפשיר מעט יכנסו למקוה המים הטופחים שעליו ויפסלו את המקוה. ובחת"ס כבר בזמנו נתן פתרון לזה להביא הקרח בסלים מחוררים שהמים הנוזלים ממנו יצאו לחוץ.

ועוד ראיתי בספר שערי מקואות שכתב לרווחא דמילתא להניח הקרח בשפת המקוה והוא יופשר מאליו וימשכו המים ממנו למקוה, והרווחנו בזה לעשות למים המשכה.

מסקנא

במקום שבנית המקוה הסתימה בקיץ ואין בנמצא מי גשמים יש להתיר ליקח קרח מלאכותי וליתן למקוה, ואין להמתין על ימות החורף דיש לחוש שיכשלו רבים באיסור כרת. וכן עשה מעשה מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בעת כהונתו במצרים.

בברכה

אלון בן שבת