ראובן התארס עם לאה, וכשבועיים לפני החתונה ראובן הרגיש שהכלה "בכיס שלו" ומשכך, התנהגותו השתנתה, וזה בא לביטוי בכמה מישורים שהכלה ו/או מי מבני משפחתה ראו זאת בעין לא יפה, ולכן החליטו לבטל את השידוך.
הוריו של ראובן טענו מכיון שהם הוציאו הוצאות על קניית הזהב לכלה במחיר גבוה במיוחד (15.000 ₪) שעכשיו גם אם יקבלו את התכשיטים בחזרה ערכם כעת אינו זהה לערך הראשוני (ידוע הדבר ומפורסם שאם מחזירים את הזהב לחנות אזי מחירו יורד באופן משמעותי לכמעט חצי ממה שהוא נקנה) ולכן הם דורשים פיצוי על ההפרש, ומאידך, צד הכלה טוען קנינו לחתן ש"ס וכן הוצאנו הוצאות על אירוסין לכן שישלמו להם פיצויים, הם הלכו לרב שעשה פשרה מסויימת על המתנות.
בהמשך עלתה שאלה נוספת והיא מכיון שישנם קנסות על ביטול אירוע של האולם, וכן קנסות על ביטול התזמורת והצלם וכדו', צד החתן טוען שהתנהגות החתן היתה סבירה והאשמה תלויה בצד השני המבטל, וצד הכלה טוען שעכשיו התגלה פרצופו האמיתי ולכן אין הם אשמים, והאשמה מוטלת על צד החתן. השאלה היא מי אמור לשאת בהוצאות אלו האם הצד המבטל או זה שבגללו ביטלו או ששני הצדדים ישאו בשווה.
תשובה: ראשית המנהג כיום בבתי הדין לדיני ממונות לחייב את מי שביטל את האירוסין בהוצאות, אך הדבר תלוי במקרה המדובר ובפרטיו, זאת ועוד, גם אם יחייבו את האישה, סביר להניח שלא יהיה החיוב בגובה כל הסכום, אלא בסכום נמוך מזה – עליו יתפשרו הצדדים. ובאופן כללי ההוצאות מחולקות כך:
מתנות וסבלונות של החתן לכלה תכשיטים פרחים לכלה באירוסין וכדו' – בגמ' ובפוסקים ישנו דיון בעניין החזרת מתנות וסבלונות ששלח החתן לבית הכלה. עיין ב"ב (קמו.:) ושו"ע (אבהע"ז סי' נ) ואכן מוטלת על האישה חובה להחזיר את אשר קיבלה לכבוד החתונה. הבחנה זאת מוצאת ביטוי בלשון הגמרא (ב"ב קמו:): "הדרא בה איהי – אפילו כישא דירקא הדר הוא", כלומר שבמקרה בו חזרה בה היא מהנישואין עליה להשיב כל שקיבלה מבעלה.
הוצאות שהוציא צד החתן לצד ג' כגון אולם, צלם, תזמורת.
אמנם, הגמרא עוסקת במצב הרווח בזמנם, בו הבעל היה שולח משלו בין אוכל ובין תכשיטים ומתנות, לבית האישה, שם התקיימו הנישואין. אך הנידון שלנו, בו הכסף שולם לגורם שלישי, הוא בעל אופי שונה לחלוטין. אין ברשות האישה דבר מן הבעל, שנאמר שעליה להשיבו לו.
בשאלה מן הסוג הזה נחלקו הראשונים. הרמב"ם (זכיה ומתנה ו, כד) סובר כי האישה חייבת לשאת בכל ההוצאות אם היא גרמה לביטול החתונה בגלל 'דינא דגרמי'. וכן כתב הרי"ף בתשובה (קפ"ה). אך הראב"ד(שם) חולק עליו, וסובר שאין לחייבה כי "אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אף על פי שגרם לו זה פטור". וכן כתב הר"י מיגאש, (סימן נ"ח), אך מטעם שונה "שלא הוציאו אלא לעצמו". כלומר היות וההשקעה של כל אחד מהצדדים נעשתה לטובתו והנאתו האישית, אין לחייב את הגורם להוצאה בתשלומים. אמנם כבר כתב רע"א (קמא סימן קלד) שהראב"ד מודה לרמב"ם במקרה בו הכלה אמרה לחתן במפורש להוציא הוצאות.
השו"ע (חו"מ סי' קנג) פסק כרמב"ם, שאישה שביטלה חייבת לשלם. אך בספר פסקי הגר"א טוען שמלשונו של הגר"א (ס"ק ט) נשמע שנוטה לפסוק כראב"ד.
האחרונים נחלקו כיצד לפסוק: יש אומרים לעשות פשרה (ערוה"ש נ, טז) שהמנהג הפשוט שהצד העובר מחזיר לשני הוצאותיו (ועל פי רוב עושים פשרה), ויש אומרים להוציא הכל מהאשה (שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רלד, ובעוד הרבה אחרונים), ויש הפוטרים אותה לחלוטין (שארית יהודה דף נט).
בפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 63) מביא את דברי ערוך השולחן שהמנהג הרווח בבתי הדין הוא אמנם לחייב את האישה, אך על פי רוב בדרך פשרה ולא חיוב גמור. בנוסף, יש להעיר כי אם הביטול של הכלה היה מתוך רצון להזיק לחתן אזי יש לחייבה יותר, אך אם הביטול היה מתוך אונס או בתום לב ישנן שיטות ראשונים הפוטרות מתשלום (תשו' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' שלט). בשולי הדברים מכיון שיש בפוסקים מספר מקרים שדברו עליהם הפוסקים בפרטות לכן קשה לומר בפסקנות שדין אחד זהה לכולם לכן כל מקרה הוא לגופו וההתייחסות כלפיו היא באופן פרטני שיכול להשתנות מכורח הנסיבות.
בברכה
יגאל אלון
הילולת ר' יצחק אבוחצירא בכולל כתר תורה כל שנה ככתבה הרבה ערק ושמחה גדולה.
מבית כתר תורה- בו תקבלו כל שבוע מאמרים נפלאים מפרשת השבוע, הלכה למעשה בענייני השעה, סיפורים מקורות חייהם של גדולי ספרד ועוד. תוכלו גם להקדיש את העלון לזכות יקיריכם.
