האם יש לאפשר תיקון ליקויי בניה ע"י קבלן שביצע את הליקויים?!

שאלה:

אדם סיכם עם קבלן שיבנה לו תוספת של שני חדרים, ונתגלו ליקויים בבנייה, לדעת הקבלן אין לו מחויבות לתקן ליקויים שלא נתגלו על ידי מפקח הבנייה שמונה על ידי מזמיני העבודה, ובכל מצב גם אם יחוייב לשלם הוא רוצה לתקן בעצמו את הליקויים שנתגלו על ידי המפקח, ולא לשלם כסף תמורתם, לדעת המזמינים, הקבלן צריך לשלם להם פיצוי כספי ובנוסף הם לא מסכימים שהוא יתקן, היכי נידיינוה דייני להאי דינא?

תשובה:

על הקבלן לשלם על כל הליקויים שנתגלו, גם אלו שלא התגלו על ידי המפקח. כמו כן הקבלן איבד את זכותו לתקן והוא חייב לשלם למזמינים פיצוי כספי.

נימוקים:

לא אגע בכל נקודות המחלוקת שבין הצדדים אלא רק בנקודה אחת והיא האם יש למזמינים זכות למנוע מהקבלן לתקן את הליקויים ולקבל פיצוי כספי תמורתם או שיש עדיין זכות לקבלן לתקן את הליקויים שהתגלו במהלך עבודתו.

סוגיית שאלת תיקון ליקויים עולה בכמה הקשרים הדוגמה הנוגעת ישירות לענייננו, שבה ישנה חובת תיקון וגם זכות תיקון נמצאת בדיני אומן. בנוגע לחובתו של בעל מלאכה לתקן את הליקויים שהתגלו בעבודתו, כתב בספר פתחי חושן (שכירות יג, הערה ט) "בקלקול שאפשר לתקנו, דהוי כאילו לא גמר מלאכתו, וחייב האומן לתקנו, ואם אינו רוצה לתקן נראה שדינו כקבלן החוזר באמצע העבודה שידו על התחתונה". ולגבי שאלת זכותו של האומן לתקן בעצמו, כתב בספר ערוך השולחן (חו"מ שו, טו) בעניין הגהת ספר תורה: "אם הבעלים אינו רוצה לסמוך על הגהתו ותיקונו פטור מלשלם

לו שכרו".

מכאן הסיק בספר פתחי חושן (שכירות יג, הערה מא) שהמזמין יכול לתקן בעצמו על חשבון האומן. אולם, מעיון במקור הדברים ובהקשרם, בספר ערוך השולחן עולה כך: הרמ"א כתב שאם הנוהג הוא שהסופר איננו חייב לבצע הגהה, ובכל זאת הוא עשה הגהה יש לשלם לו על כך. על כך העיר ערוך השולחן שאם המזמין איננו סומך על הסופר והוא רוצה שההגהה תתבצע ע"י אדם אחר, אין המזמין חייב לשלם לסופר עבור ההגהה שנעשתה מעבר לסיכום. אולם, אם מדובר על מקום שבו התיקון הוא חלק מההתחייבות של בעל המלאכה קשה להעלות על הדעת שצד אחד (המזמין) יוכל להפר את ההסכם בטענה שהוא איבד את האמון בצד השני ללא נימוק. על כן נראה שבניגוד לדברי ה"פתחי חושן" במצב רגיל של תיקון או השלמת העבודה שהוזמנה מראש, יש לבעל המלאכה זכות לתקן ולהשלים את המלאכה, ואין למזמין העבודה זכות להחליט שהוא אינו סומך על האומן ללא נימוק משמעותי.

אולם אנו צריכים לדון האם הקבלן איבד את זכותו, ולשם כך נדון בעניין אומן שקלקל, לגביו נאמר כך (ב"מ קט.:) "רוניא שתלא דרבינא הוה, אפסיד, סלקיה. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: חזי מר מאי קא עביד לי! – אמר ליה: שפיר עביד. – אמר ליה: הא לא התרה בי! – אמר ליה: לא צריכא להתרות. רבא לטעמיה, דאמר רבא: מקרי דרדקי, שתלא, טבחא, ואומנא, וספר מתא – כולן כמותרין ועומדין דמי. כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר – כמותרין ועומדין דמי". מסוגיית הגמרא עולה שישנם מצבים שעל מנת לפטר עובד יש להתרות בו, וישנם מצבים בהם אין חובה כזו. כפי שנראה להלן, נחלקו ראשונים מהם המצבים בהם אין חובת התראה. בעקבות הסוגיה פסק הרמב"ם (שכירות י, ז) "הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות, וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותן בלא התראה שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם." לדברי הרמב"ם, כאשר מדובר על מי שעובד עבור הציבור וקלקל באופן שאינו ניתן לתיקון ניתן לפטר אותו ללא התראה. הראב"ד (שם) כתב: "וכן נמי אם שתלא דיחיד". כלומר, גם מי שעובד עבור יחיד דינו זהה. הטור (חו"מ סימן שו) ביאר שמקור סברה זו בדברי הגמרא שם מסופר על רוניא שהיה השותל של רבינא שהיה אדם פרטי. להלכה נחלקו שו"ע ורמ"א בעניין זה (שו"ע חושן משפט שו, ח):"הנוטע אילנות לבני המדינה, שהפסיד, (ויש אומרים דהוא הדין ליחיד), וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתנוקות ולא למד (אפילו רק יום או יומים), או למד בטעות, וכל כיוצא כאלו, והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותם בלא התראה, שהם כמותרים ועומדים, עד שישתדלו במלאכתם, הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם. הגה: וי"א דאף על פי שאין צריכין התראה, מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו".

בשו"ע פסק שרק עובד ציבור מפוטר ללא התראה, ורמ"א כתב שהוא הדין בכל עובד שגורם נזק שלא ניתן לתקן. רמ"א הוסיף שלמרות שאין צורך בהתראה יש צורך בכך שהעובד הוחזק כמי שמקלקל לא בקלקול חד פעמי. ובספר נימוקי יוסף (בבא בתרא סו, א, ד"ה וטבחא) התבאר שהוחזק פירושו שקלקל שלוש פעמים. לגבי הגדרת קלקול שאינו ניתן לתיקון כתבו התוספות (בבא בתרא כא, ב, ד"ה שתלא, וכן כתב בנימוקי יוסף) שמדובר דווקא בהפסד לא-כספי שאין עליו פיצוי, כגון, שוחט שהטריף את הבהמה וגרם עוגמת נפש בכך שלא יהיה אוכל בסעודה וכדומה. אולם, הריטב"א כתב שהדברים אמורים גם אם מדובר על נזק שניתן לתיקון. בעקבות כל זאת כתב בספר פתחי חושן (שכירות י, ט) כך: פועל המתרשל במלאכתו וגורם הפסד לבעל הבית, יכול לסלקו לאחר שהתרה בו ולא הועיל. כלומר, אם המזמין התרה בפועל ניתן לפטרו. ובהערות (שם, הערה כד) הרחיב וביאר שכאשר התרה בפועל לכל הדעות ניתן לפטר גם פועל של אדם פרטי. עוד כתב שאם התרה בפועל יכול לפטרו גם כאשר "אינו מפסידו ממש אלא מתרשל במלאכתו", אולם, חייב לשלם לו את שכרו על מה שעבד בניכוי פיצוי על נזקים שגרם. עילת פיטורין נוספת הביא הרמ"א (חושן משפט תכא, ו): "מי שיש לו משרת, וחושש שיגנוב לו, יוכל להוציאו קודם זמן השכירות". כאן מדובר על עילת פיטורין עקב חשש שהפועל יגנוב, לכך ניתן להוסיף שגם אם יש חשש שבעל מקצוע השתמש בחומרים לא-תקניים וכדומה הדין זהה [לגבי השאלה מהי רמת הראיות הנדרשת במצב כזה עיין פתחי חושן (שכירות י, הערה כו ובמקורות המוזכרים שם)]. כאשר מדובר בחשש לגניבה אין צורך בהתראה. הדבר מסתבר, כיון שהצורך בהתראה הוא בגלל החשש שמא הפועל לא שם לב לקיומו של הליקוי. לעומת זאת, במקרה של גניבה, מדובר במעשה מודע וחמור במידה כזו שדי בפעם אחת כדי להפסיק את ההסכם.

בברכה

יגאל אלון

לשאלות בהלכה וקבלת מענה מיידי הכנסו https://ketertora.co.il/