הברחת נכסים בגירושין: תוקף הסכם מול חובות לרשויות

האם ניתן לבטל הסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין בטענת הברחת נכסים?

כן, במקרים מסוימים ניתן לבטל הסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין בטענת הברחת נכסים. המקרה הנדון עוסק בראובן שהיה חייב לרשויות המס סכום גבוה, ובהסכם גירושין העביר את כל רכושו לאשתו כדי להימנע מגביית החוב. לאחר שהסתדר עם רשויות המס, הוא תבע לבטל את הסעיף בהסכם בטענה שהנתינה הייתה רק בגלל החוב, ומבקש לקבל בחזרה מחצית מהרכוש. השאלה היא האם טענה זו מספיקה לביטול הסכם שאושר כפסק דין.

נשאלתי ע"י כבודו שאלה שנדונה בביה"ד, וביקשת ממני לחוות דעתי בנידון שעסקת בו וזה תוכן השאלה.
ראובן היה חייב לרשויות (מס הכנסה) סכום x שהיה גבוה במיוחד כך שלא היה באפשרותו לשלם זאת, ובגלל
סיבות כאלו ואחרות עלו הנישואין שלו על שירטון בני הזוג ראובן ואשתו החליטו להתגרש, בהסכם הגירושין
שערכו ביניהם בסעיף חלוקת הרכוש הבעל כתב שהוא נותן את כל רכושו לאשתו, וכך למעשה הוא נישאר
"נקי" מנכסיו ואין לרשויות המס מהיכן לגבות את החוב.

הסכם זה קיבל תוקף של פס"ד והזוג התגרשו. כעבור זמן הוא הסתדר עם מס הכנסה כך שלא היה לו כעת
חובות אצלם, ואז הוא חזר והגיש תביעה לביה"ד לביטול סעיף "מקפח" זה בהסכם, בטענה – "שכל הסיבה
שנתתי לה את כל רכושי זה בגלל החוב למס הכנסה, ובכדי שלא תוגש נגדי שום תביעה נתתי לה את כל רכושי
הן מה שהיה לי טרום נישואין והן מה שנצבר במהלך הנישואין, כך שלמעשה לא נישאר לרשויות המס ממה
לגבות, וכעת אחרי שהסתדרתי איתם בדרך זו או אחרת, אני מבקש לבטל הסכם זה ולקבל בחזרה מחצית
מהרכוש שנתתי לה".

האם הסכם גירושין שאושר בבית דין רבני ניתן לביטול?

לא, הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית דין רבני נחשב לשטר גמור ואינו ניתן לביטול, למעט במקרים של טענת רצון אחד הצדדים בשלום בית. בית הדין מקפיד שההסכם יהיה מנוסח כדת וכדין, כולל קניין, כדי למנוע עוררין עליו. הדיינים, במקרה של הסכם גירושין, פועלים כעדים וצריכים לקרוא מה שמאשרים בתורת פסק דין שיש עליו דין שטר. מסקנה זו עולה מפד"רים רבים.

מפד"ר זה ומעוד מספר פדרי"ם שראיתי ואין כאן המקום להביאם, עולה מסקנה אחת והיא שהסכם שקיבל
תוקף של פס"ד יש עליו דין שטר גמור ואי אפשר לבטלו, {רק בטענת רצון אחד הצדדים בשלו"ב}

כשיש אומדנא דמוכח שיש לו כוונה נסתרת במטרת ההסכם

אך דא עקא כל זה טוב ויפה בכל הפדרי"ם שעניין אחד להם, רצונם של הבעל/האישה לבטל את ההסכם מכח
שינוי נסיבות, וזה לא משנה אם הרצון לבטל הוא לפני הגירושין, קרי חזרת אחד הצדדים בגין תביעות חדשות,
או אי רצון להתחייבות כזו או אחרת, ובין אם זה נעשה לאחר הגירושין, קרי הגדלת מזונות הילדים וכדו'.

כל אלו אין להם לא קשר ולא דמיון עם נידו"ד שכאן עצם הנתינה של הבעל וויתורו על כל נכסיו עד הפרוטה
אחרונה זה אומר דרשני, הרי לא בכל יום מובא בפני בתי הדין בישראל הסכם של בעל שמוותר מראש בלא
שום תמורה על כל הנכסים, ודאי שיש כאן כוונה נסתרת מצד המוותר. (אצל האישה זה יותר מצוי ויתור על הנכסים תמורת קבלת הגט)

אשר על כן עלינו לבדוק מה בעצם גרם לו לוותר על כל נכסיו! זאת ועוד הוא לא מצא מישהו אחר להעביר לו
את הכסף זולת אשתו שהוא מסוכסך איתה?

והנה אם נתבונן במקרה לעומקו ניווכח, שכל מטרת הבעל הייתה אחת ויחידה להינצל בדרך זו מחובו לרשויות
המס, וכדי לחמוק מהם הוא כתב בהסכם שהוא מעביר את כל נכסיו לאשתו, כך שלרשויות המס לא תהיה
ברירה אחרת אלא או לוותר לו על רוב החוב, או לחילופין לסדר לו הסדר תשלומים ארוך טווח כך שיוכל
לעמוד בתשלומים, אשר על כן בכל מצב שיהיה, רואים שנתינת כל נכסיו לאשתו לא נעשתה בתום לב, ואף
פעם לא עלה על ליבו כוונה לתת את נכסיו לאשתו במתנה גמורה ומוחלטת, אלא כמו שאמרתי בתחילה, כוונתו
להתל ברשויות המס והוא הצליח בכך.

מבריח נכסיו מאדם פרטי

והנה לו יצוייר שהוא לא היה חייב לרשויות המס אלא היה חייב לאדם פרטי, הרי פשוט וברור שגם אם הוא
היה נותן את כל נכסיו לאשתו בהסכם הגירושין, הרי בי"ד היה מוציא מהאישה את חצי הנכסים שהיו מגיעים
לו ושהוא נתן לה, ונותנים זאת לבעל חובו, וביה"ד לא היה מייחס חשיבות מיוחדת לזה שניתן תוקף של פס"ד
להסכם, מהטעם הפשוט כיון שברור לכל שהיה כאן ניסיון להפקיע חוב, אזי בי"ד לא ייתן את ידו לתרגיל נבוב
כזה. ודוגמה לכך כבר מצינו בטור חושן משפט (סי' צט) שהביא את תשובת אביו הרא"ש (כלל עח סי' א וסי' ג) וז"ל"שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שששאלת ראובן שהיה חייב לשמעון מלוה בע"פ ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב
שמעון, תשובה נראה לי בזה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח וצלול במים אדירים והעלה בידו חרס ואין לך אומדנא גדולה מזו שייתן כל אשר לו לאחרים ויחזור על הפתחים אלא נתכוון להערים להפקיע מלוה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו ויגבה בעל חובו מלוי שמקבל המתנה." עכ"ל. רואים מדברי הרא"ש -ש"התרגיל" של ראובן לא הצליח, ואע"פ שהוא נתן את כל ממונו ללוי בכדי להפקיע את חובו משמעון לא עזר לו ומוציאים מלוי ונותנים לשמעון. וכך פסק מרן בשלחן ערוך (סימן צט סעיף ו) [אגב, הסיבה שאנו אומרים שנתינת כל נכסיו אינה נתינה, מפני שיש בזה אומדנא שאדם לא נותן כל נכסיו ויחזר על הפתחים, וכאן בנידו"ד האומדנא היא בריחה מתשלום חובותיו].

מבריח נכסיו מהרשויות

מהכלל אל הפרט
בנידו"ד שאדם זה היה חייב לרשויות המס, ביה"ד הנכבד היה צריך ליידע את הרשויות שנתינה כזו אין לה כל
תוקף הילכתי, ומשלא עשו כן ונתנו לזה תוקף הילכתי של פס"ד, אזי רשויות המס שלא יודעים את הדין הדתי
"הרימו ידים", ולכן לא תבעו את חלקו מהאישה.

וזו בעצם היתה מחשבתו הראשונית בכך שהוא רשם את זה ע"ש אשתו ולא ע"ש אחד מבני משפחתו, כי אם
הוא היה רושם את חצי הנכסים שמגיעים לו עפ"י החוק ע"ש אחד מבני משפחתו, היה חשש שרשויות המס היו
"מתלבשים" על אותו אדם בחקירות ודרישות, ומבררים מאין בא לו סכום כזה גדול בבת אחת, וגובים את חובו
מהם, כי אין ולא היה שום הסכם ממון בינו לבין קרוב משפחתו, ומטעם זה חשש הבעל ולא כתב את נכסיו
לקרוב משפחתו אלא העדיף לכתוב את כל נכסיו לאשתו/גרושתו שעימה הוא מסוכסך, וכך הרשויות לא יכולות
או לא רוצות להוציא ממנה כי זה ניתן לה כחוק במסגרת הסכם שקיבל תוקף של פס"ד, ומחשבת אוון הייתה
בליבו שבבוא היום הוא יפתח את התיק וישוב ויתבע אותה בבד"ר כדי שתשיב לו חצי ממה שהוא נתן לה.
{תביעתו אמורה להתקבל כמו שאסביר לקמן}

אשר על כן מעשיו של הבעל בכתיבת כל נכסיו לאשתו הם היו אך ורק כדי להפקיע מבעלי חובותיו, ולא משנה
לי אם זה אדם פרטי או גוף שלטוני בכל מצב הוא רצה שלא ייקחו ממנו את נכסיו, ומשכך נתינה זו בטילה, כי
אומדנא דמוכח שלהפקיע מבעלי חובותיו עשה כן, ולכן עם כל הצער שהבעל הצליח להערים על רשויות המס
"בגיבוי" ביה"ד, אזי היום שהוא פתח את התיק שוב, הוא זכאי לקבל בחזרה את החצי שהוא נתן לה. ואסביר
את דברי מדוע הוא זכאי לחצי.

כיצד דברי המבי"ט משפיעים על דין הברחת נכסים במקרה דומה?

דברי המבי"ט במקרה דומה דנים באדם שגירש את אשתו ונתן לה את כתובתה כדי להבריח נכסים מבעלי חוב. המבי"ט קבע שזו אינה הברחה, מכיוון שנתינת הכתובה היא חובה מוחלטת ואין לבעל זכות שימוש בה. עם זאת, במקרה הנדון, הבעל נתן לאשתו בנוסף לחצי המגיע לה על פי חוק, חצי נוסף שלא היה חייב לה. על חלק זה, יש דין הברחה, והוא אמור לחזור לבעל החוב. לכן, ברגע שרשויות המס התייאשו ממנו, הוא זכאי לקבל את מה שהפקיד אצלה.

"וא" כ לא יצדק בנידון דידן הברחה שאם היה כאן דין שטר הברחה היה מועיל והיה מוברח ממי
שהבריחו אותו והיינו בעל חוב של בעל שגירש אשתו, ולא הזכיר הרא " ל" ז ש לשון הברחה שם בנדון
שלו, שכוונת הנותן לא היה שתהיה המתנה קיימת כלל דאומד דעתא הוא שאין אדם נותן ממונו ויחזור
בפתחים אלא להברחה מכל וכל מן הבעל חוב הוא שעשה שהרי היה מוחזק בכל נכסיו ונושא ונותן בהם,
ולא נתנם כלל אלא בשטר שהיה מדמה לב ח" שכל נכסיו נתן במתנה, ובנ" ד אינו כן שהרי האשה
שנתגרשה מבעלה וגבתה כתובתה היא מוחזקת בבתים שגבתה ואין לבעלה שום זכות בהן וא " כ לא דמי
כלל למה שכתב הרא ש" "ז ל שאין כאן אותה אומדנא כלל כי אפי' שנדע בפי' שהוא יותר מאומדנא
שגירש אשתו כדי שלא יגבה הב " ח חובו גביותה הויא גביה שפיר"

ואחרי ראותי זאת אמרתי שכל היסוד שבניתי נופל, אבל אם נתבונן היטב במקרה של המבי"ט נראה שהוא נתן
לה את כתובתה כדי להבריח מבע"ח וע"ז אמר המבי"ט שזה לא הברחה כי נתינת הכתובה מוחלטת, ואין לו בה
שום זכות שימוש, ואני הקטן מסכים עימו, כי את כל כתובתה הוא חייב מן הדין לתת לה , ולכן היא זכתה בכל
גובה סכום הכתובה וזה לא ניקרא הברחה. אבל בנידו"ד הוא נתן לה בנוסף לחצי שהוא חייב לה עפ"י החוק,
הוא נתן לה חצי נוסף שהוא לא היה חייב לה עפ"י שום דין, וכמו שלא יעלה על הדעת שהחצי הראשון שהוא
נתן לה הוא הברחה כמו דין הכתובה בציורו של המבי"ט, אבל לו יצוייר שבמקרה של המבי"ט היה כסף נוסף
יתר על כתובתה, ודאי שגם המבי"ט היה אומר שדין הברחה יש לו, וכסף זה היה חוזר לבע"ח, כך גם במקרה
דנן הוא נתן לה יותר ממה שהוא חייב לה, וע"ז יש דין הברחה שאמור לחזור לבע"ח ומעולם לא זכתה בתוספת
זו. לכן ברגע שרשויות המס התייאשו ממנו הוא זכאי לקבל את מה שהוא "הפקיד" אצלה.

מקורות בפוסקים לדין מבריח נכסים

כעת אביא מספר מקורות מצומצם כי ראיתי שהרבה פוסקים פלפלו בדין מבריח נכסים מפני בע"ח,
הרא"ש בתשובה (כלל ט סי' ג) הביא מקרה שאדם נתן את כל אשר לו לחבירו כדי להינצל מן המס וכתב הרא"ש
שודאי זו הברחה ואין נתינה זו מועילה כי להברחה היתה כוונתו, וכן הרשב"א ח"ב סימן שיב' כותב שאם כתב כל
נכסיו לאחרים ולא שייר כלום, יש לו דין מבריח ואין מתנתו מתנה גמורה ויכול לחזור בו. הו"ד בבית יוסף (חו"מ
סימן צט אות ו' ד"ה דיני כותב)

זאת ועוד ראיתי בערוך השולחן (חו"מ סי' ס סעיף סא) בסופו "ויש לדקדק עתה כשנכתב קרקע ע"ש האישה
בערכאותיהם, צריכים הדיינים להיות מתון בזה, כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו ע"ש אשתו מפני איזה טעמים, ולעולם הנכסים הם של הבעל לכן צריכים לחקור בזה הרבה." וכן הרב הנ"ל הניף ידו בחריפות יתירה
בסי' צט סעיף ד' על אדם שמבריח נכסיו מפני בע"ח עיי"ש בארוכה.

וראיתי שלמעשה נקטו כך הפוסקים האחרונים הגאון ר' יעקב אבן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סי' סז)
שחילק בין אם ניתנה המתנה לאשתו לפני החוב לבין אחרי החוב שאם זה אחרי החוב אינה מתנה ויגבו הבע"ח
זאת ועוד כתב שם (סי' רפ) וכתב בזה"ל "הנה זה כבר מימות החכם השלם כהר"ר משה טולידאנו ז"ל תקננו תקנה הגונה וביטלנו והפקענו כל המתנה שיודה הבעל לאשתו לגבי בעלי חובות שיש לבעל שלא תנעול דלת בפני
לוין.. והתקנה הנזכרת נכתבה ונחתמה בבי"ד ונתפשטה בינינו…עכ"ל וכמוהו ראיתי שכתב גם הגאון ר' יצחק
בן וואליד אב"ד תיטואן במרוקו בשו"ת ליצחק ריח (ח"א סי' לג) שהביא שבכל בתי הדין במרוקו נהגו כתקנה זו.
וכ"כ הגאון ר' שאול ישועה אביטבול דומ"ץ במרוקו בשו"ת אבני שי"ש (ח"א סי' ל). ועוד פוסקים ואכמ"ל.

מהי המסקנה הסופית לגבי ביטול הסכם הברחת נכסים?

המסקנה הסופית היא שעל בית הדין הנכבד לפתוח את התיק ולדון בבקשת הבעל. לדעתי, יש לאשר את בקשתו לקבל בחזרה את החצי שנתן לאשתו, אף על פי שעשה זאת בדרך של רמאות כדי להתל ברשויות המס דרך בית הדין. זאת מכיוון שמעשיו של הבעל בכתיבת כל נכסיו לאשתו היו אך ורק כדי להפקיע מבעלי חובותיו, ומשכך נתינה זו בטילה.

כל זה כתבתי לפי קוצ"ד וצויי"מ וימ"ן עבד לא-ל עליון אני יגאל אלון ס"ט.