חיוב תשלומין על נזק בגין לשון הרע

שאלה:

ראובן השכיר את דירתו לשמעון ומשפחתו במשך 10 שנים, לאחר שעזבו ניסה ראובן להשכיר את דירתו לכמה לקוחות שמכל מיני סיבות "עזבו" טרם חתימת חוזה, מבירור שעשה ראובן הוא גילה שידו של שכנו לוי במעל, הוא סיפר לשוכרים הפוטנציאליים שראובן הוא איש קשה, ומשכך, הם נמנעו מלשכור את הדירה. ויש עדות שבמקרה אחד לפחות הוא פנה מיוזמתו לשוכר פוטנציאלי ואמר שבעה"ב איש קשה.

הנתבע לוי מודה בעובדות אך טוען שהוא רק הסב את תשומת ליבם שיתקשרו לשמעון השוכר הקודם שיאמר להם מיהו "בעל הבית" כי לדעתו יש אנשים שסבלו מראובן בעל הדירה אך חוששים לדבר והוא אינו רוצה לפרט או לתת שמות.

כמו כן הוא הוסיף לטעון שדבריו אינם בגדר לשון הרע כי זה לתועלת השוכרים העתידיים. יצויין, ויודגש, שבמשך שמונה חודשים הדירה לא הושכרה והתובע דורש פיצוי על כל שמונת החודשים שהדירה לא הושכרה בגלל לוי.

תשובה:

לוי צריך לפצות את שמעון בתשלום של חודש אחד בלבד.

נימוקים:

טרם נענה נשאל שתי שאלות, האם לוי עבר על לשון הרע? ובמידה שאכן זה לשון הרע האם ניתן לחייב על כך ממון?

ידוע שעוון לשון הרע הוא חמור כדאיתא בערכין (טו:) "תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלוש עבירות" ובחפץ חיים (שמירת הלשון, שער הזכירה פרק יב) כותב שאם אדם בא ומספר לחברו: איך שפלוני עשה לו וסיפר לו כך וכך, יש לו לחשוב בדעתו אולי הדבר שקר מעיקרו או הוסיף בו מעט שקר ועל ידי זה נשתנה הדבר בכולו, או אפילו אם המספר לא הוסיף בזה הענין כלל, אולי לא ספר כל הענין כמות שהוא וגרע בו איזה תיבות או אמר בניגון אחר ועל ידי זה נשתנה הדבר לגמרי, או לחשוב איזה צד זכות אחר על האיש וכיו"ב.

בנידו"ד לוי קבל את הדברים שאמר לו השוכר הקודם (שמעון) כנגד ראובן התובע, ולא בדק אותם כפי שכתב החפץ חיים. יתכן שהוא קבל הדברים מפני שהיתה לו כבר תדמית שלילית על התובע מהיכרותם כשכנים, אך זה לא מצדיק לקבל את דברי השוכר הקודם כהווייתם מבלי לבדוק את דבריו. החפץ חיים התיר לספר לשון הרע לתועלת (חפץ חיים, לשון הרע, כלל י, א-יז), בתנאים מסוימים, וביניהם: א. שיראה הדבר בעצמו ולא ישמע מאחרים, ב. שיזהר מאוד שלא יגדיל העוולה, ג. שיכוון לתועלת, ד. שאין דרך אחרת להשיג את התועלת, ה. שלא יגרם למספר עליו נזק יותר מכפי הדין. יתרה מזאת, החפץ חיים (חפץ חיים, הל' רכילות כלל ט סע' י) התיר לספר לשון הרע לתועלת אף שהדבר יגרום לביטול עסקה והפסד ממוני, כגון להזהיר קונה מפני מוכר רמאי. עם זאת עלינו לבחון מה המידתיות בין הנזק שלוי הנתבע ביקש למנוע משוכרים פוטנציאליים לבין הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מדבריו. יש להבחין בין מצב שבו אדם מנסה להציל אחר מנזק ממוני משמעותי (כמו רמאות או גניבה) לבין מצב שבו מדובר בהתנהלות קשה של בעל בית, כלשון החפץ חיים (איסור לה"ר כלל י, ב, יב):

"שלא יסובב על ידי בסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין".

בנודו"ד לוי לא טען שראובן מרמה או גונב, אלא אמר לשוכרים פוטנציאלים "תבדקו". וזה השאיר את העניין עמום, כאומר – כדאי לכם מאד לבדוק, ההתנהלות של המשכיר היא לא בסדר. זהו סוג של מידע ששוכרים פוטנציאליים בדרך כלל מבררים בעצמם, ויש להם דרכים להתמודד איתו (למשל, באמצעות חוזה מפורט). לעומת זאת, הנזק שנגרם לראובן כתוצאה מדברי לוי היה משמעותי – הדירה לא הושכרה במשך חודשים ארוכים, דבר שגרם להפסד כספי ניכר. גם אם נתייחס לזה כמניעת רווח, בכל זאת היה לראובן גם הפסד, מאחר שהיה עליו לשלם ארנונה וועד בית במשך כל אותם חודשים שהדירה לא הושכרה.

זאת ועוד, חשוב להדגיש כי קיים הבדל משמעותי בין מקרה שבו אדם נשאל באופן ישיר בנוגע לאדם אחר, לבין מקרה שבו הוא יוזם מסירת מידע על אותו אדם אחר. במקרה הראשון, אם לוי היה נשאל ישירות בנוגע להתנהלותו של ראובן, ניתן לומר כי פעל נכון, אם רק הפנה את השואלים לשוכר הקודם לקבלת מידע מדויק יותר. זוהי דרך לגיטימית להשיב לשאלה ישירה מבלי להיכנס ללשון הרע מיותר. לעומת זאת, כאשר אדם פונה מיוזמתו ומציע לאחרים לברר לגבי אדם שלישי, גם אם הוא רק מציע לפנות למקור מידע אחר, הרי שבעצם הצעתו זו הוא כבר רומז שיש בעיה עם האדם המדובר. במקרה כזה, סביר להניח שהמתעניין הפוטנציאלי עלול להירתע ולוותר על העסקה מבלי לטרוח ולברר את הפרטים. במקרה שלפנינו, בעוד שהנתבע פעל באופן לגיטימי במקרה הראשון כשהשיב לשאלה ישירה, הרי שבמקרה השני, כאשר פנה ביוזמתו למתעניינים והציע להם לברר, הוא חרג מגבולות ההיתר לספר לשון הרע לתועלת. פעולה זו, המבוססת על ידיעות חלקיות ולא מבוססות דיין, גרמה נזק משמעותי לתובע ואינה עומדת בקנה אחד עם ההיתרים המצומצמים שניתנו בהלכה למסירת מידע שלילי על הזולת.

לסיכום, נראה כי במקרה זה, לוי חרג מגדרי ההיתר לספר לשון הרע לתועלת. זאת הן בשל הסתמכותו על מידע לא מבוסס דיו, והן בשל חוסר הפרופורציה בין הנזק שביקש למנוע לבין הנזק שגרם בפועל לראובן.

בדיני נזיקין אין מקום לחייב במקרה דידן מכמה סיבות:

א. המקרה בו אנו דנים נידון כגרמא, שהרי הנזק באמירה "תבדקו" הוא אינו ישיר. בגרמא בנזיקין הדין הוא: שפטור בידי אדם וחייב בדיני שמים (חו"מ סימן שפו, סעיף ג). בנוסח התוספתא (שבועות ג, ב) והירושלמי (בבא קמא ו, א) הדברים חריפים יותר בנוגע למקרי גרמא: " …אין חייבין לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין להם עד שישלמו".

ב. לא מדובר בנזק ודאי, שכן השוכרים ביטלו לפני חתימת החוזה, ואף על פי שהיו בדרך לחתימה באחד המקרים, אין ודאות שהם לא חתמו בגלל דברי השכן, ויתכן שהיו עוד גורמים.

ג. ללוי לא היה קשר לכל השוכרים הפוטנציאליים, ולכן לא היה כאן ברי היזקא, שכן עדיין הייתה אפשרות שהתובע היה מצליח להשכיר את הדירה למרות התנהגות הנתבע. בגלל שאין כאן ודאות נזק, אי אפשר לחייב גם מצד מבטל כיסו של חברו, כפי שנפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן רצב, סעיף ז), או מדין מראה דינר לשולחני (בבא קמא צט:).

למרות שאי אפשר לחייב מצד דיני נזיקין, עדיין יתכן ויש מקור אחר לחייב, והוא חובת האדם לפייס אדם שנפגע בלשון הרע שהוא דיבר כנגדו. מקור לכך ניתן למצוא בתרומת הדשן (סימן שז) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן א, סעיף ו), העוסקים בחובה של האדם לפייס את חברו: "המבייש בדברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו". הבאר היטב (שם ס"ק כב) מסביר שמדובר בתקנת גאונים, שכן מדינא אי אפשר לחייב על בושת.

התרומת הדשן (סי' שז) דן בנזק שנגרם בעקבות לשון הרע, וכתב שאע"פ שמצד דיני הנזיקין אי אפשר לחייב עדיין "צריך כפרה גדולה ומנדין אותו עד שיפייס את ראובן כראוי". אמנם שם מדובר במוציא שם רע על חבירו, כלומר שהוכח שמדובר בדברי שקר אשר גרמו לו להלבנת פנים. במקרה שלנו אע"פ שלוי לא היה צריך להסתמך על דברי השוכר, התובע לא הוכיח שמדובר בדברי שקר, והדברים נאמרו רק כלפי שוכרים ולא פורסמו ברבים. ובאמת נראה שדין זה נראה רק על מוציאי שם רע בלבד כפי שכותב שם תרומת הדשן בסוף תשובתו:

"אמנם נראה דאע"ג דמדינא לא יתחייב שמעון כמו שביארתי, מ"מ אם רצו הבית דין וקנסו כדי לעשות גדר וסייג ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע הרשות בידם, כפי מה שנראה להם צורך לפי העניין וכן משמע בתשובת הרא"ש וכן ראוי לעשות".

הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד, בבא קמא צא. עמוד תקג) נשאל אודות: "חולה שהוציא שם רע על רופא, וגרם לו הפסד גדול כי פטרוהו מעבודתו בבית החולים, כיצד יפייסנו והאם צריך לשלם לרופא כל מה שהפסיד?". והשיב:

"אף שמן הדין אינו חייב בתשלומין, מכל מקום חייב נידוי או מלקות מרדות, ובפרט כשגרם לחברו הפסד גדול, ונראה שאינו יוצא ידי שמים עד שיפייסנו, וישלם לו קרוב למה שהפסיד מעבודתו, וגם ילך לאותם אנשים שדיבר בפניהם סרה על הרופא, ויודה שדיבר ברשעות ובשקר".

רואים מכאן שיש חובת פיוס והתנצלות על לשון הרע שגרם לנזק. אמנם כאמור כאן לא הוכח שמדובר בדברי אמת, אך הנתבע חשב כך והתכוון לתועלת כאמור, משכך חובת הפיוס צריכה להיות נמוכה יותר.

מכל האמור נראה שמכיון שהנתבע עבר על איסור לשון הרע, הרי שחובה עליו להתנצל ולפייס אותו. אומנם מכיון שלא הוכח שהיו בדבריו משום הוצאת שם רע, הרי שחובת הפיוס תהיה בהתאם.

לגבי סכום הפיוס, יש להתחשב לכל הפחות בהפסד של חודש אחד של שכירות שנגרם לתובע כתוצאה מהפניה היזומה לאחד השוכרים הפוטנציאלים.

בברכה יגאל אלון

לשאלות בהלכה הכנסו עכשיו  https://ketertora.co.il/