לטחון כוסברה עם חרקים לעשות סחוג

טחינת ירק שנפל בו חרק או ירק שמוחזק כנגוע בתולעים

שאלה

באחד שקנה ירק הנקרא כוסברה מגידול נקי ללא חרקים על מנת לטחנו לעשות ממנו מאכל בשם "סחוג" וקודם הטחינה קוצצים הירק בחיתוך גס מעט, והבחין שנפל שם איזה חרק חי לתוך התערובת ואינו מוצאו כעת כלל, האם יוכל לטחון הירק ולסמוך בזה שהחרק יחתך ויתבטל בשישים, או שיש בזה דין של "אין מבטלין איסור לכתחילה?

תשובה

ביטול איסור לכתחלה כשאינו מכוון לבטל האיסור

בגמרא ע"ז לג. ת"ר קנקנים של גויים עו"כ נותן לתוכן יין, ישראל נותן לתוכן ציר ומוריס ואינו חושש. ופי' רש"י לפי שהציר ומוריס שורפין את היין הנבלע ומכלין אותו.

ושם בעמוד ב' איבעי"ל מהו שיתן לתוכו שכר, ר"נ ורב יהודה אסרי, ורבא שרי. רבינא שרי לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא בהו שיכרא ואזל רמא בהו חמרא ואפ"ה לא חש לה למילתא, דאקראי בעלמא הוא.

וטעמו של רבא משום שהשכר מבטל טעמו של היין וכפירוש רש"י בד"ה לא חש למילתא.

והרא"ש כתב דהלכה כרבא ורבינא דבתראי נינהו וכן מים מותר ליתן בהם, ואע"ג דבכוליה משערינן ואין במים ובשכר שישים לבטל, אפ"ה שרי, כי טעם היין הנפלט לתוכו פגום מעיקרא הוא.

דעת הר"ן והריב"ש

וכתב הר"ן ומהא שמעינן שהמים של מילוי ועירוי מותרין בשתיה, והביא להרשב"א שהקשה דא"כ מצינו שמבטלין איסור לכתחלה שהרי נותנין מים ושכר בכלי זה כדי לבטל טעם היין, ותירץ לו רבו ה"ר יונה ז"ל שבליעת היין אינה אלא משהו, וכיון שא"א לבוא לידי נתינת טעם מבטלין אותו לכתחלה. וכ"כ הראב"ד באיסור משהו שלו, דמהא שמעינן דמבטלין איסור משהו לכתחלה וכו'.

והר"ן תירץ באופן אחר דלא נאסר לבטל איסור לכתחלה אלא למי שמתכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו, הא לאו הכי לא, שאם לא תאמר כן, למי שסובר דמאי דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא הוא, א"כ היאך הכשירה התורה כלי מדין בהגעלה, והרי הוא מבטל איסור הבלוע בהן לכתחלה במים שהוא מגעיל אותן, אלא ודאי לא אמרו אין מבטלין איסור אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו, אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי.

וכעין זה כתב הריב"ש בתשובה סימן שמט, ועיין פר"ח יו"ד סימן סד ס"ק כו.

דעת הרשב"א והראב"ד

ולכאורה י"ל דהרשב"א והראב"ד פליגי אסברא זו מדתירצו בענין אחר וכנ"ל, אולם הנה הרשב"א בתשובה סימן תסג שכתב אהא דאמרינן במסכת תרומות פרק חמישי מ"ט, סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופחתו, כשם שפחתו חולין כך פחתה התרומה ומותר, וכו' ואע"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוין לבטל אלא לטחון ולאכול. ע"ש וכ"כ הב"ח או"ח סימן תנג ללמוד כן בדעת הרשב"א ממקום אחר בתשובתו בסימן תפח. ע"ש.

אולם הנה הרשב"א בתשובה בסימן תתלא כתב על דבר התבואה שנמצאו בה חטים שנתבקעו שנטחנו קודם הפסח, אם יש יותר מששים של היתר אם מותר לאכול בפסח ושם כתב לאסור כיון דקי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה ואם ביטל במזיד אסור אף באופן שלא כיון לאכלן בפסח. עכת"ד. אלא ששם אין זה מדברי הרשב"א אלא מדברי מהר"ם מרוטנבורק כפי שחתום בסוף התשובה שם.(ועיין בתשובת חקרי לב חלק א יו"ד סימן נג באריכות בדעת הרשב"א)

ואולם מצאנו ראינו למהר"ם גופיה בתשובה סימן קצ דסבירא ליה כהר"ן אהא דאמרינן בפסחים ל. אמר רב קדירות בפסח ישברו, ופריך ואמאי, ולשהינו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן, וכתב ע"ז מהר"מ דמאי פריך, הא אין מבטלין איסור לכתחלה, ותירץ דשאני קדרה שאינו מכוין לפליטתה רק לתבשיל שבה. ומיהו אין נראה להקל אלא בכלי חרס דהוי כדיעבד, שא"א לו בהגעלה, ואיכא נמי טעמא דפרישית. והלכך אפשר להתיר לפי טעם זה קדרה שנפל בה חלב משהו כשהיא ריקנית, ויבשל בה היתר אפילו מיד ויתבטל בס'. ע"כ. ונמצא דדברי מהר"מ לכאורה סתראי נינהו.

וראיתי ביביע אומר חלק א יו"ד סימן ו אות ה שכתב על תשובות מהר"מ הנ"ל דיש לחלק בין הנושאים, ולא ביאר החילוק.

ראיה מדברי הטור בהלכות פסח

והנה הטור באו"ח סימן תנג כתב בשם הרב פרץ, יש נוהגים לברור החטים אחד אחד מאכילת עכבר וכו', ונראה שאין לחוש כלל וכו' אפילו יש בה נישוכין אינו אחד מאלף ומתבטלים הם כשיטחן ואין כאן מבטל איסור לכתחילה שאינו טוחן כדי לבטל, ע"כ.

ומהא שמעינן דעכ"פ דעת הר"פ לחלוק על סברא זו ושיש דין ביטול איסור לכתחילה גם כשאינו מכוין לבטל, וכ"כ הב"ח שם בדעתו ע"ש.

ועל דברי הטור העיר הפר"ח שם ס"ג מתשובת מהר"מ הנ"ל שהובאה ברשב"א שחולק על סברת הטור, וראיתי בחקרי לב (יו"ד ח"א סימן נג) שכתב בדעת הטור דס"ל דאין בנשיכת העכבר חימוץ מדברי תורה כי אם חשש חימוץ מדבריהם, וע"כ התירו גם באינו מכוין אף שנהנה מהתערובת. ע"כ. ולפי"ז לא פליג אתשובת מהר"מ ששם מיירי בחטים שנתבקעו והוא חימוץ גמור ולא רק חשש חימוץ ולכן אסור אף כשאין מתכוין לבטלן.

ובזה יש ליישב נמי הסתירה בתשובות מהר"מ דיש לחלק אם רוצה לבטל איסור בעין ממש כחטים שנתבקעו לבין איסור שאינו בעין והוא רק בלוע בקדירה ואינו נהנה ממנו כלל אחר ביטולו. וכנראה זו כוונת מרן ביביע אומר שכתב שיש לחלק בין הנושאים.

והדברים מוכרחים כי הנה הר"ן גופיה בתשובה בסימן נט כתב בענין חטים שנתבקעו דאין לטחנן קודם הפסח דהוי מבטל איסור לכתחילה וכדברי מהר"מ שבתשובת הרשב"א, וע"כ צ"ל דאין שייך כאן הסברא דכל שאין מתכוין לבטל מותר , כיון שנהנה מגוף האיסור עצמו, משא"כ בהגעלת כלי מדין וכן בקנקנים של גוים אינו נהנה מהאיסור עצמו ולכן מותר לבטלו כשאין מתכוין.

ולפי זה בנידון דידן בטחינת הירק עם התולע שנפל שם  הרי נהנה מהאיסור עצמו ויש לאסור לבטלו אף כשאינו מכוין כלל לבטלו.

ד האבריורחות חיים בענין הרתחת דבש שיש בו נמלים

 אולם הנה הבית יוסף יו"ד סימן פד הביא בשם הארחות חיים סימן מב מעשה שנפלו נמלים בכלי הדבש והורו שיחמם הדבש עד שיהא ניתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתו אלא לתקן הדבש עכ"ל וכ"פ בשו"ע סעיף יג.

ולכאורה בזה הוא נהנה מהאיסור עצמו שהנמלים נימוחים מעט לתוך הדבש ובכ"ז התיר משום שאין מתכוון לבטל, אולם גם בזה ראיתי להחק"ל שכתב דאינו נהנה בפליטת הנמלים כיון דהם פוגמים הדבש וכמו שכתב הטור ביו"ד סימן קד דאף בשר שמן במשקין יין ושמן ודבש פוגמין וא"כ גבי חימום דבש הוי פגם גמור.

אם יש לחלק בין דבש לחומץ

 ועיין בכנה"ג סימן פד הגב"י אות סז שכתב שהיתר זה הוא אך ורק בדבש שמתוך שהיא עבה אינה עוברת במסננת אלא על ידי החימום, משא"כ בשאר משקין הנגררים יפה, כגון מים ויין וחומץ ושכר ושמן שעוברים במסננת יפה, אין להתיר לכתחילה לבשלם כדי שהתולעים ימותו ולא יעברו דרך המסננת דהוי מבטל איסור לכתחילה, ושכן יש לדקדק מדברי המפרשים שלא כתבו דין החימום לכתחילה אלא בדבש, ובשאר המשקין כתבו אם עבר ובשלם לסנן הרוטב, וכבר בא מעשה לידי בחומץ שיש בו תולעים וסננו אותו פעמים ושלש ואעפ"כ היו עוברים תולעים ולא ראיתי להורות היתר לבשלו ואח"כ לסננו. עכת"ד.

 וכבר השיגו ע"ד החק"ל בסימן נד וכן ראיתי למרן הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף איסור והיתר סימן פד הערה ז שהביא למהר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה סימן קמו שהשיג על הכנה"ג בזה ושאין לחלק בין דבש לשאר משקין, ובילקוט יוסף שם ה"ז נקט שכן עיקר לדינא ע"ש.

דעת תרומת הדשן

וראיתי בשו"ת תרומת הדשן סימן קיד שכתב: נוהגים בכמה מקומות שרוב בני אדם בוררים בחטים לצורך המצות לפסח, אבל לא בדיוק כלל וכו', יש טעם למנהג זה או לא, והביא להסמ"ק (הר"פ שהובא בטור) בענין ברירת החטים מאכילת עכבר ולהטור שכתב דשפיר מתבטל קודם הפסח כיון שאינו מכוין לבטלו, וכתב ע"ז ומהשתא נראה אע"ג דאין מדקדקין כ"כ בברירה, מ"מ מנהג של טעם הוא, וסיים דמ"מ צריך לברור בעיונא בעלמא בכדי לראות שאין בתוך הכלי כ"כ הרבה יותר מס' שיתבטל, וגם הברירה מוכיחה שאין מתכוין לבטלה ולא הוי כמבטל איסור לכתחילה. ע"כ.

ונמצא שסובר שאף בנהנה מגוף האיסור ממש מותר הדבר כשאין מתכוין, ואכן בחק"ל נדחק מאוד בדבריו ולבסוף נשאר בצ"ע.

אולם הנה בתרומת הדשן בסימן קעא (הובא בב"י סימן פד) כתב על דבר חטים מתולעים ששטחום בשמש ורחשו מהם הרבה תולעים ואח"כ חתכו מהן הרבה חטים לשנים שהיו שלמים מבחוץ ומצאו תולעים בהרבה מהן, וכתב שיש תקנה לסמוך עליה בשעת הדחק, לברור קודם את כל החטים הנקובים דבהו איכא למיחש שהתולעים שבהן פירשו לאויר העולם וחזרו וכו', ואחר כך כתב ששמע מקילים בדבר מטעם דאין דרך כלל שיטחנו התולעים כי כאשר שופכים החטים בתוך האפרכסת כל תולעים שיש נקב לפניהם שיכולים לצאת רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הריחים. ונראה דאף את"ל דאין דבר זה ברור, מ"מ אין להחמיר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בס' בתוך הקמח, ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דספק הוא אם יתערב שם איסור כלל, וגם אינו מכוין לבטל וכה"ג כתב הטור הלכות פסח (תנג) אפס נראה שצריך לרקד הקמח לאור היום כדי לראות יפה אם נפלו בקמח תולעים שמתו מהבל ואבק הקמח בריחים. ע"כ.

דברי שולחן ערוך והאחרונים בענין טחינת חיטים מתולעות

ובשו"ע סימן פד סעיף יד כתב וז"ל: חטים מתולעים מותר לטחנן והוא שירקד הקמח לאור היום. והש"ך ס"ק לט הקשה מדברי הגהת שערי דורא שהובאה בבית יוסף בעובדא שהתליעו חטים וצוה להוליכן לנהר דונא"י ולהשליכן בו ולא רצה להתיר למכרם לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל, תשובת ה"ר חיים כהן עכ"ל. וכתב שתה"ד לא פליג אהגש"ד ושיש לחלק בין אם הן מתולעים ברוב בענין שא"א לבררן דאז ודאי לא סמכינן אהנך צדדים שמצא מהרא"י להתיר דהוא לא מיירי אלא בענין שיבררו קודם הטחינה כמבואר בדבריו ושכן חילק מהרש"ל. וכ"כ הפר"ח בדעת תה"ד.

אולם בתשובת חינוך בית יהודה סימן נז (הובא בפמ"ג) כתב להוכיח דהגש"ד מיירי בקמח חטים שהתליעו ולא בחטים עצמם דלהם באמת יש תקנה לטחנן וכדברי תה"ד ולפי זה אצ"ל דתה"ד מיירי בדוקא באופן שאינם מתולעים ברוב שא"א לבררן וכדברי הש"ך.

אך זה עדיין נראה עכ"פ שתה"ד לא התיר אלא בצירוף הספק שהתולעים בורחים מחמת רעש הריחיים. ואף אם נאמר דמהשו"ע לא משמע כן שהרי לא חילק בין ריחיים של יד לריחיים שיש בו אפרכסת, והלא בריחיים של יד אי אפשר לתולעים לברוח וכ"כ הש"ך ס"ק מ בדעת השו"ע, מכל מקום אין לדמות דין זה לנידו"ד כיון שהתה"ד ושו"ע מיירי בחטים המנוקבים והתה"ד חשש שמא התולעים שנמצאים תוך החטה פירשו לחוץ וחזרו אולם השו"ע בסעיף ד פסק כמ"ד דלא חיישינן לזה ולכן אף בריחיים של יד יש להקל אף שהוא מבטל גוף התולע ממש כיון שאינו מתכוין לבטלו וגם לא ברור שפירש לחוץ. (ואנה"נ התולעים שחוץ לחטים יש לבררן וכמו שכתב תה"ד ששוטחין אותן בשמש וכו')

וראיתי להט"ז בס"ק ט בסופו שכתב שנשאל על קמח שהתליע אם מותר לעשות ממנו יין שרף והשיב דאין כאן משום מבטלין איסור דהא לא נתכוון להוציא רק זיעה מהקמח וציין לתה"ד. (ואסר מטעם אחר ע"ש) הרי דס"ל שאף באופן שא"א לברור כלל הדבר מותר מטעם דאין מתכוון לבטל. אלא שהוא מיירי במשקה הנעשה מאותם החטים ואין גוף התולעים נתרסק לתוכו רק טעמם ואין כאן ממשות ממש.

אולם בנידו"ד לגבי טחינת הירק שנפל בו תולע ולא מצאו הלא יש כאן תולע שהוא אסור בודאי ואין לנו ראיה להתיר הטחינה כשהוא נהנה מגוף התולע ממש שנתרסק לתוכו. (וחילוק בין טעמו לגופו של שרץ מובא לקמן בשם הצ"צ  ועוד, וע"ע חק"ל סימן עו במה שכתב בדין טעמם של שרצים)

והנה הרב בית דוד בסימן כז כתב דהתה"ד בסימן קעא ס"ל דגם בודאי איסור מותר לבטל מטעם שאינו מכוין וכמו שכתב בסימן קיד והבאתיו לעיל. וזה לנו מקור ראשון בדעת תה"ד להתיר בודאי איסור אף כשנתרסק גוף האיסור לתוכו שהרי בהכי מיירי תה"ד בסימן קיד, ומינה לדעת שו"ע להקל. (ועיין בית דוד סימן כח דנוקט בדעת תה"ד דצריך לברור החטים וצ"ב) והובא במחזיק ברכה סימן פד אות טז וכתב שם שכן הורה מהר"ש הלוי אב"ד דאיזמיר בתשובותיו כת"י בפס"ד סימן יא על תירוש וחרצנים וזגים שהותלעו שיכול לעשות ממנו מים צרופים וכו' דמסננים המשקה היטב. אולם גוף המעשה בהבית דוד ובמחב"ר לא מיירי שנתרסק גוף התולע לתוכו אלא רק בנמחה לתוכו.

ומש"כ תה"ד שצריך לברור החטים המנוקבים זהו בתחלת דבריו אבל אחר שהביא שנוהגים להקל והסברות שיש בזה אנה"נ יש להקל בלא לברור. וכן ראיתי שכתב כן בשו"ת תפלה למשה יו"ד חלק ג סימן ז בדעת תה"ד ושכן נראה מסתמות דברי מרן שאין לברור החטים המנוקבים.

אם יש חילוק בין ריסוק התולע או בישולו

והנה בתשובת מהר"ם לובלין סימן כז נשאל על בישול שכר ומשקים שנותנים בהם כשות שיש בו תולעים והשיב שהם נימוחים בבישול הכשות ובטלים בס' והסתמך בזה על תה"ד הנ"ל סימן קעא, ושאף אם לא היה בשכר ס' נגד התולעים שרי וכפש"כ הטור בסימן קד דדברים המאוסים הוי טעם לפגם ובטלים ברוב וכו', וכתב עוד שיש לסמוך על הרתיחה דהתולעים נשארים למעלה וגם אחר הרתיחה אפשר לסננן היטב וכו'. ע"ש.

ובשו"ת פרי הארץ דף לה הבין בדבריו דמתיר לכתחלה לרסק ולא רק בדיעבד כשנתרסק וכן הבין באדמת קדש חיו"ד סימן ה. אולם הבית דוד יו"ד סימן כח הבין בדבריו דמתיר רק בדיעבד כשנתרסק וכן הבין החק"ל שם סימן נג.

ובתשובת צמח צדק (קרוכמל) סימן נא ג"כ דן בדבר עשיית יי"ש מפירות מתולעים והתיר מטעם דאינו מכוין וכתב שאין ביי"ש גוף התולעים כלל אלא טעמם נמחה לתוכן וכיון שנתבטל הוא ואינו מכוון שרי, ואף שמהר"מ לובלין לא התיר אלא מדוחק שאני נידונו שגוף התולעים נמחה לתוך התבשיל משא"כ הכא רק טעמן נמחה לתוכן הלכך שרי אף שלא בשעת הדחק.

נמצא דרבים הבינו דמהר"מ לובלין לא התיר כשגוף התולע נתרסק לתוכו רק בדיעבד ובשעת הדחק ובצירוף שהתולע צף למעלה ומסננן אח"כ בבגד.

וע"ע בתשובת דבר שמואל אבוהב סימן רפו דמסכים להקל מעיקר הדין לרכוש אפילו לכתחילה אותן הזיתים המתולעים על מנת לרסקן להוציא שמנן, וכתב דברור שהיותר טוב שיקנה אותן כבר טחונים על ידי הגוי. ועכ"פ גם הוא לא מיירי בנתרסק גוף התולע לתוכו ורק נמחה טעמו לתוך השמן.

דעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל

וראה למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בהליכות עולם חלק ו עמוד רעא הלכה ח שג"כ התיר לעשות שכר מצימוקים שהתליעו, ועדיין אין ראיה מזה לנידו"ד כיון שגוף התולע נתרסק משא"כ בשכר מיירי רק בנמחה לתוכן ואין כאן אלא רק טעם של שרצים ולא גופן ממש. וע"ש בהערה שהביא חילוק בין ריסוק התולע לפליטת טעמו בשם הגאון רעק"א בריש סימן עז. ועוד שבסוף מסננים המשקה וסופו הוכיח על תחלתו שאינו מכוין כלל. ע"ש.

דיוק מדברי הרמב"ם בתשובה

וראיתי בשו"ת תפלה למשה יו"ד ח"ג סימן ז אות ח שהביא להרמב"ם בתשובה (מהדורת י בלאו סימן קעה) שנשאל אודות יין שנדרך והיו בו בעת דריכתו תולעים, אם מותר לשתותו או לא. והשיב: ראוי לנקות התולעים כפי שאפשר ופעמים הרבה ראינו מי ששורה אשכולות הענבים במים כדי לנקותם מבעלי החיים. ואם לא עשה כן ודרכם כמות שהם מותר לשתות היין לכתחלה, לפי שאין משגיחין בזה אלא בנותן טעם, וידוע שלא ימצא ביין טעם אותן התולעים ולכן מותר לשתותו. עכ"ל.

וכתב ע"ז התפל"מ דממה שלא חילק בין אם דרכו בשוגג לדרכו במזיד משמע שבכל אופן היין מותר בשתיה, ול"ח מבטל איסור, והיינו משום שכל כוונתו לדריכת הענבים ולא לריסוק התולעים אלא שלכתחלה ינקה כמה שאפשר מהתולעים דלא סמכינן אסברא זו אלא היכא דלא אפשר וכמו שכתב הט"ז יו"ד סימן קלז ס"ק ד ע"ש.

ודיוקו נכון אולם בכ"ז אין ללמוד מכאן להתיר לכתחילה לרסק ולבטל התולע, ורק בדיעבד כשריסק , היין מותר אף אם ריסק במזיד.

חילוק החקרי לב בין אם קנה הירק לבין כשרוצה לקנותו

ובפרט לפי מה שכתב החק"ל בסימן נג במסקנתו בכל זה דאף שאין להתיר לדעתו בנתרסק גוף התולע לתוך התערובת מכל מקום היכא דכבר קנה הישראל הירק והוא בידו ועלול להפסידו אי לאו היתר הטחינה יש להקל לטחנו וזה על פי דברי התוספות פסחים כו: ד"ה בין, וז"ל דהכא הוי דיעבד דאם נאמר חדש יוצן יפסיד התנור ע"ש. אבל לקנות לכתחלה ירק מתולע בוודאי על דעת לטחנו אין להתיר. ע"ש.

מסקנה

יש להקל לטחון הירק שנפל בתוכו החרק ואינו מוצאו באופן שכבר קנה הירק ויכול לבוא לידי הפסד, אבל לענין רכישת ירק הנגוע בתולעים על דעת לרסקו קשה להקל ובפרט שבדורנו יש שבדקו הדבר לעומק ונמצא שאף אחר הריסוק יש תולעים שנשאר גופן שלם. ואולם אם יקח הירק וינקהו היטב בכל מה שיוכל כך שיצא מכלל ודאי ויבוא לידי ספק אף שאין הדבר מועיל להתירו באכילה מכל מקום כיון שהוא רק מוחזק בתולעים ועדיין יש בו איזה ספק אם יש שם תולעים נוכל להקל לקנותו על מנת לטחנו.

וראה בילקוט יוסף סימן פד הערה לד בענין טחינת החומוס שכתב דלכתחלה בודאי יש לבררו היטב מהתולעים ובדיעבד כשטחן מבלי לבדוק יש להקל ובפרט שהתולעים בחומוס אין ברור שפירשו לחוץ וכנ"ל. ומכל זה מורם שבודאי אין לרכוש על דעת לטחון ללא בדיקה.

בברכה

אלון בן שבת

לשאלות אונליין הכנסו עכשיו https://ketertora.co.il/

תרמו והיו שותפיםhttps://ketertora.co.il/donate/

לצפיה בשיעורי וידאו הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו https://www.youtube.com/@ketertora