מציאת קטן: האם קטן זוכה באבידה לאחר ייאוש?

האם קטן שמוצא אבידה זוכה בה הלכתית, ומה דין אביו?

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון

ראובן רשאי לקבל את הכסף מהילד המוצא. נימוקים: קטן הזוכה מההפקר, או באבידה אחר יאוש, אינו קונה מן התורה! שאין קניין לקטן, אלא שחז"ל תקנו לו שמציאתו הרי היא שלו מפני דרכי שלום, (כלומר שלא יבואו לידי קטטה, כך מובא בשו"ע חושן משפט סימן רע סעיף א. אמנם יש הסוברים שמשהגיע הקטן לרמת הבנה כזו שיודע להבחין בערכו של חפץ, כגון שנותנים לו אבן הוא זורקה אך אם נותנים לו אגוז הוא שומרה יש לו קניין מן התורה. כך מובא בש"ך סימן רמג סק"ו) אמנם בפשטות קניינו של קטן מפני דרכי שלום לא עדיף מקניינו של גדול, ולכן כאן שהקטן לא נתכוון לזכות לעצמו במציאה זו אלא להחזירה לראובן הרי היא אינה שלו, ומותר לראובן לקבל ממנו את הכסף, שהרי אם אותו קטן היה גדול הוא לא היה זוכה במציאה לעצמו כשהגביהה על דעת להחזירה למאבד (אמנם הישועות יעקב אורנשטיין, סימן ער סעיף ב נסתפק שמא קטן זוכה מפני דרכי שלום גם כשאין דעתו לקנות כיון שחז"ל תקנו לו זכייה זו הגם שאינו בר כוונה, אך באופן זה שהיתה כוונתו בהדיא שלא לזכות גרע מזה וייתכן שאינו זוכה, עוד יש לדון בזה מכוח קניין 'יד' שהרי הוא כחצר הקונה לאדם אף שלא מדעתו ואין כאן המקום להאריך בזה) כל מה שנתבאר הוא בנוגע לקטן עצמו האם זכה בכסף או לא, אך יש לדון האם גם אביו של הקטן זכה בכסף? שהרי ההלכה היא שמציאת בניו הסמוכים על שולחנו – הרי היא שלו אף אם הם גדולים, (כמובא בסימן ער סעיף ב שכך היה נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עימו טוב מכיון שהוא מפרנס אותו אותו כך מובא בסמ"ע שם סק"ב) ואם כן, אם קטן זה סמוך על שולחנו של אביו אפשר שהמציאה שייכת לאב ואין להתחשב בכוונת הבן כלל. ויש להבהיר שכל הנידון הוא רק אם נאמר שגדר תקנת חז"ל היא שהאב זוכה במציאה מיד כשהקטן מגביהה אותה, אך אם האב זוכה בה מרשות הקטן אחרי שהוא עצמו זכה בה, אז בנידון דידן שהקטן לא זכה בעצמו משום שלא התכוון לקנות את המציאה לעצמו כפי שנתבאר – אין מקום לומר שהאב זכה את המציאה ממנו. והנה בתוס' (ב"מ יב. ד"ה אי) מבואר כפי הצד הראשון, שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, ולפי זה אפשר שאף כאן זכה האב במציאה, (אך אין זה ברור שאולי חז"ל לא תיקנו זכייה לאב אלא במקום שהקטן עשה קניין הראוי לזכות בו, אך לא אם הגביה בלא כוונת קניין כלל) אמנם יש שכתבו שדברי התוס' נאמרו רק לשיטת שמואל שהאב זוכה רק במציאת בנו הקטן ממש, אך אינו זוכה במציאת בנו הגדול אף אם הוא סמוך על שולחנו, אך ההלכה היא כרבי יוחנן שהאדם זוכה אף במציאת בנו הגדול הסמוך על שולחנו, וכשם שבבנו הגדול שיש לו כח קניין לעצמו מסתבר שלא הפקיעו חז"ל את כח הקניין של הבן אלה הקנו וזיכו את המציאה לאב אחר שהגיעה לרשותו של הבן, כך יש לומר שאף במציאת בנו הקטן לא הפקיעו חז"ל את כח הקניין שיש לבן לקנות לעצמו מפני דרכי שלום ורק אחר שהגיעה המציאה לרשותו הקנו וזיכו אותו לאב (ראה שיטה מקובצת ומהרש"א ב"מ שם) ולפי זה בנידון דידן כיוון שהקטן לא עשה קניין הראוי לזכות בו, אף אביו לא זכה במציאה, וראובן רשאי לקבל ממנו את הכסף. בברכה יגאל אלון