תשלום תרומה בשווה כסף במקום כסף

שאלה: ראובן תרם בימים נוראים לבית הכנסת סכום מצטבר של 5300 ₪ [שזה כולל פתיחת ההיכל של הפרנסה בר"ה, וכן פתיחת ההיכל בערב יוה"כ, וכן הפטרת יונה, ברכת השנה, ועליות לו ולחתניו וכו'],

מכיון שראובן חשדן מטבעו והוא לא סומך על גבאי בית הכנסת איך הוא ינהל את התרומות ולאיזה מטרה הכסף ילקח הוא החליט לפרוע את נדריו במתן חפצים לבית הכנסת, כגון ספרים או רהיטים.

כמובן שגבאי בית הכנסת מעדיף לקבל מעות הן להוצאות השוטפות והן להוצאות אחרות, אך ראובן מתעקש לשלם בשווה כסף.

הם פנו לרב בית הכנסת ושאלו אותו מה לעשות? מה רב בית הכנסת אמור לענות לגבאי ולראובן התורם?

תשובה:

ראובן לא יכול לפרוע את נדריו ותרומותיו בקניית חפצים /רהיטים אלא בתשלום כספי בלבד.

ואם יש לו חשד שהגבאי לא מתנהל בצורה תקינה אזי יגיע להסדר עם הנהלת בית הכנסת ולומר להם שהוא מוכן לקנות את הדברים החסרים לבית הכנסת כגון סידורים / ריהוט / מזגן חדש וכדו'.  

נימוקים:

לפני שאנמק אקדים הקדמה קצרה.

מכירת עליות וכיבודים, המכונה "מכירת מצוות", נזכרת לראשונה באשכנז לפני כשמונה מאות שנה, מנהג זה תועד מאז רבות באשכנז, במזרח אירופה ובמערבה, בצפון אפריקה, בארץ ישראל בארצות אגן הים התיכון, בארצות המזרח ובתימן.

בדרך כלל כללה המכירה עליות לתורה וכיבודים הקשורים לספר התורה, כגון הוצאת הספר והכנסתו הגבהה וגלילה, וכן כיבודים הקשורים לאחזקת בית הכנסת, כגון אספקת יין לקידוש ולהבדלה ואספקת שמן למאור.

את מכירת המצוות ניהל על פי רוב הגבאי או שמש בית הכנסת, מכירות אלו התנהלו בדרך כלל לפני הוצאת ספר התורה, בדרך של מכירה פומבית ("הכרזה") למעלה במחיר.

הכספים ממכירת המצוות שימשו לאחת או ליותר מן המטרות הבאות: (א) צדקה, (ב) צרכים שונים של הקהילה, (ג) אחזקת בית הכנסת.

לעתים יועדו כספי המכירה לצרכים מוגדרים.

כאמור, לצד המעלות של מכירת המצוות, היא עוררה גם שאלות ובעיות חברתיות, הלכתיות ומשפטיות.

עצם תוקפה ההלכתי-משפטי של המכירה לא היה פשוט מצד דיני הקניין, שכן, לפי ההלכה כדי לקנות נכס נחוץ מלבד גמירות דעת של המוכר והקונה, מעשה פיזי מסוים, "מעשה קניין",

זאת ועוד, לפי דיני הקניין אי אפשר לקנות נכס עתידי ("דבר שלא בא לעולם"), והזכות לקיים מצווה היא זכות עתידית.

כמו כן, אי אפשר לקנות נכס שאינו מוחשי ו"מצווה" הנקנית בבית הכנסת אינה דבר מוחשי אלא זכות של הקונה לביצוע פעולה (המוגדרת "דבר שאין בו ממש") או זכות להחליט מי יבצע אותה (שאפשר להגדירה "טובת הנאה"). בעיה נוספת היא, שאי אפשר לקנות באמצעות דיבור בלבד.

הסברים שונים הוצעו כבסיס לתוקף ההלכתי- משפטי של מכירת מצוות וניתן לחלקם לשלוש קבוצות:

(א) קניין

(ב) התחייבות

(ג) בסיס משפטי אחר.

לפי ההסבר הראשון (קבוצה א) מכירת מצוות היא עסקה קניינית של ממש. את הצורך במעשה קניין יישבו בעלי גישה זו בשתי דרכים: 1) יש מעשה קניין מכוח "מנהג המדינה" ו"קניין סיטומתא", הקניין הנהוג, כי כך נהגו לקנות מצוות. (2 כאשר קהל או שותפים מקנים אין צורך במעשה קניין.

לפי ההסבר השני (קבוצה ב) מדובר בהתחייבות ולא בקניין. גם בקרב הנוקטים שיטה זו נחלקו הדעות בטיבה של ההתחייבות: 1) התחייבות שדינה כנדר או כהקדש, כיוון שכספי המכירה מיועדים בדרך כלל לצדקה, וצדקה דינה כנדר וכהקדש, יש התחייבות חד-צדדית של הקונה בדיבורו לשלם בעבור הכיבוד, בתנאי שיעניקו לו אותו. יש אומרים שיש גם התחייבות נגדית של הציבור להעניק לקונה את הכיבוד. 2) התחייבות הדדית רגילה בדיבור. כל צד יכול לחזור בו ממנה, אך כבכל התחייבות אחרת החוזר בו ייחשב "מחוסר אמנה". 3) התחייבות הדדית רגילה שנעשה עליה מעשה הקניין הנהוג (קניין סיטומתא) כדי לחזקה, ולכן הצדדים אינם יכולים לחזור בהם .שני ההסברים האחרונים (קבוצה ג) הם מבנים משפטיים אחרים, שמכוחם זוכה הקונה במצווה: 1) שכירות פועלים – קונה המצווה שוכר את הציבור כדי להעניק לו כיבוד. 2) שליחות – קונה המצווה הופך את השמש/גבאי, המכריז על המצוות, לשלוחו.

ולנידו"ד מצאנו בהלכה חילוק בין מי שפורע את חובו, לבין מי שמשלם נזקין. מזיק יכול לפרוע את חובו לניזק גם בתשלום 'שווה כסף' שדינו ככסף (חו"מ סימן תיט סעיף א) אך למשל מעביד אינו יכול לפרוע את שכר הפועל בשווה כסף. עליו למכור את מטלטליו, כדי שיוכל לפרוע את השכירות במעות דוקא (חו"מ סימן שלו סעיף ב). בטעם הדבר שמעביד אינו יכול לשלם בשווה כסף ביאר רש"י (בב"מ קיח. ד"ה אין שומעין) וז"ל: "ואע"ג דבכל דוכתי אית ליה שוה כסף ככסף הכא גבי פועל בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע". פירוש הדבר שבשכירות פועל נאמר לא תלין 'שכרו', דמשמע השכר שהתנה עמו דהיינו מעות, (ועיין טעם אחר ברשב"א שם, ובפתחי תשובה סימן שלו סק"א), גם אדם שלווה כסף מחברו חייב לפרוע את חובו בכסף דווקא (חו"מ סימן קא סעיף א) הסיבה לכך, שחייב להחזיר על אותה הדרך בה קיבל מהמלווה שנתן לו מעות. [אגב אורחא יוער שבפוסקים דנו אם חובה זו מדאורייתא (נתיבות סימן קז סק"ד) או מדרבנן (קצות סימן קא סק"ה וסימן קז סק"ג ונחל יצחק סימן ק"א)]. אך בשונה משכר הפועל, במידה ואין ללווה מעות, אינו חייב למכור כדי להביא מעות למלווה. גם המלווה הבין והסכים כשהלווה את מעותיו, שאם ללווה לא יהיו מעות ברשותו, הוא יפרע את חובו בשווה כסף (סמ"ע סימן קא סק"א).

מצאנו מחלוקת בפוסקים אם דין זה אמור דווקא בלווה מעות, מה שאין כן כאשר חייב כסף למוכר לו בהקפה, אזי חייב לפרוע במעות דווקא, או שדין חוב בהקפה שווה להלוואה ויכול לפרוע בשווה כסף כשאין לו מעות. שיטת מרן השו"ע (סימן קא סעיף ו') שבמוכר בהקפה חייב הלוקח למכור את מטלטליו או קרקעותיו כדי להמציא מעות למוכר. המוכר מכר על דעת שיקבל מעות דוקא בעבור מקחו. אחרים נחלקו עליו וסבירא להו שדין הלוואה ומכירה בהקפה שווה, ויכול הלקוח לשלם בשוה כסף אם לו מעות (תומים שם סק"ה). אלא אם כן התנו במפורש שהפירעון יהיה במעות דווקא, שאז חייב למכור כדי שיהיו לו מעות.

ומעתה בנידו"ד מי שקונה 'עליה' או פתיחת היכל לפרנסה וכו' תמורת סכום כסף שנודר לטובת בית הכנסת, לכאורה דינו שווה להנ"ל ואינו יכול לפרוע בשווה כסף אם יש מעות באמתחתו [במאמר זה אני לא דן אם קניית עליה הוא ענין מקח וממכר או נדר לצדקה, ויעויין בזה בשו"ת פנים מאירות (אייזנשטאט, ח"ב סימן כה)]. אך שונה הדבר במי שנודר לצדקה ב'מי שבירך' לאחר עליה שקיבל, שאז אין דינו כלקוח. לכאורה דינו כבכל נדר, שהולכים אחר לשון בני אדם וההבנה הפשוטה של כל האנשים (שו"ע יו"ד סימן ריז סעיף א). על כן, נראה שהבנת בני אדם במי שנודר ב'מי שבירך' שיפרע במעות דוקא ואינו יכול לפרוע בשוה כסף.

בברכה יגאל אלון 

היו שותפים בהחזקת בית ההוראה והמוסדות תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו לצפיה בתוכן מרתק ערוץ היוטיוב של כתר תורה