תשלום על חליפות שהגיעו באיחור

שאלה

תשלום על חליפות שהגיעו באיחור

ראובן הוא בעל חנות חליפות, כחודש וחצי לפני פסח הוא דיבר עם שמעון שעיסוקו הוא יבואן חליפות יוקרה שיספק לו תוך שבועיים כ-250 חליפות במספר מידות. הם סגרו על מחיר מסויים, ואכן שמעון הזמין את הסחורה, אבל מסיבה שאינה באשמתו המשלוח התעכב והגיע שלושה ימים לפני חג פסח, כך שבערב פסח רוב מוחץ של הסחורה נשארה ולא נמכרה, ומכיוון שסחורה כזו היא עונתית כלומר בעונה הבאה יהיה ביקוש לחליפות מסוג אחר ראובן לא יוכל למכור את החליפות במחיר שהוא רצה ויהיה לו הפסד עצום. ראובן דיבר עם שמעון וביקש ממנו שייתן לו הנחה משמעותית מהמחיר שהוא התחייב לו, אך שמעון סירב והתעקש על כך שראובן ישלם לו כפי מה שסיכמו ביניהם. כעת ראובן בעל החנות שואל האם ישנה אופציה שהוא יחזיר לו את החליפות עצמם שהרי – שווה כסף ככסף ובכך הוא יפטר מהתשלום שהוא חייב ליבואן.

תשובה:

אין לראובן לשלם את חובו בהחזרת הסחורה.

נימוקים:

ראשית, שמעון היבואן צודק בטענתו, שמאחר והמקח נגמר, חובה על ראובן לשלם לו אף אם אח"כ הוזלה הסחורה מחמת כל סיבה שהיא, כך העלה בנתיבות משפט) סימן רל ס"ק א) אך לגבי השאלה האם ראובן יוכל לפרוע את החוב על ידי החזרת הסחורה עצמה, מצינו בהלכה חילוקים שונים בדיני תשלום חוב.

לגבי נזיקין מבואר בהלכה שהמזיק יכול לשלם את חובו לניזק בשווה כסף, ואפילו אם יש לו כסף כך מובא במפורש בהלכה (חו"מ סי' תיט, א) אך לעומת זאת השוכר פועל חייב לשלם את שכרו רק בכסף ואינו יכול לפטור עצמו בשווה כסף כמובא במפורש בהלכה (סי' שלו ב) מהטעם הפשוט משום שבפועל נאמר בפסוק (ויקרא יט, יג. ובדברים כד, טו) 'לא תלין פעולת שכיר וכן 'ביומו תתן שכרו' דהיינו השכר שסיכמו ביניהם שישלם לו, כלומר צריך לשלם לו מעות וזה השכר שסיכמו ביניהם (כך כתב רש"י על המשנה בב"מ קיח. ד"ה אין שומעין [השני], ויעויין עוד טעם נוסף ברשב"א שם, ובפת"ש סי' שלו סק"א)

גם לגבי תשלום ההלוואה מצינו שהלווה חייב לשלם כסף ולא בשווה כסף מהטעם הפשוט מכיון שהלווה קיבל כסף במזומן כך הוא צריך לכתחילה להחזיר כסף במזומן. כך אומר השו"ע (סימן קא א) ויעויין עוד בסמ"ע (שם, ס"ק א), אבל מכל מקום יש הבדל בין תשלום הלוואה לתשלום שכר פועל, שבהלוואה אם אין ללווה כסף אינו חייב למכור מחפציו בכדי להשיג כסף והוא רשאי לשלם בשווה כסף אם אין לו כמובא שם (סי' קא, ב) מהטעם הפשוט שהרי ההלואה ניתנה על דעת להוציא והמלוה עצמו מבין שיתכן שהלווה לא יוכל לפרוע בכסף מזומן. אבל מי ששוכר פועל חייב לטרוח ולמכור מחפציו בכדי שיהיה לו כסף לפרוע לפועל כמובא בהלכה (סי' שלו, שם).

והנה לגבי תשלום על מקח מצינו מחלוקת הפוסקים: דעת השו"ע (סי' קא, ו) שדין המוכר הוא כדין פועל, והקונה חייב לשלם לו בכסף, ואף אם אין לו, צריך למכור מחפציו עד שיהיה לו כסף לפרוע. וזאת מהטעם הפשוט, שבוודאי כוונת המוכר להרוויח כסף, ואינו מוכן לקבל שווה כסף על הסחורה, וזה לא דומה להלוואה המובאת לעיל, משום שהלואה עיקרה היא גמילות חסד של המלווה ללווה, ולכן אינו מקפיד כל כך על צורת הפרעון (סמ"ע שם סק"י) דעת הקצוה"ח שאם הסחורה עצמה שקנה הלוקח עדיין קיימת יכול לשלם בה ואינו צריך לטרוח ולמכור חפציו בשביל להשיג כסף מזומן, אך בשו"ת בית שלמה (דרימר, חו"מ סי' נט בהגהה) ובשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"א סי' עז) חולקים עליו. אך דעת התומים (שם סק"ה) אומר שמכירה דינה כהלוואה ואם אין לו כסף יכול הקונה לשלם בשווה כסף.

עוד יש לציין שגם אם אפשר לפרוע בשווה כסף, הפרעון הוא לפי שוויו בשעת הפרעון כמובא בשו"ע (סי' קט, ג. ובנו"כ) וממילא אין לה לפורע רווח כספי כשפורע בשווה כסף יותר מאשר היה פורע בכסף כמו כן בעל החוב יכול לומר שאינו רוצה לקבל שווה כסף בפרעון וימתין עד שיהיה לקונה או ללווה כסף מזומן (סי' עד, ו. וסי' קא, ד).

מתוך מה שנתבאר עולה שאם יש לראובן כסף בכדי לפרוע את מה שסיכמו ביניהם הוא חייב לשלם בכסף. וראובן לא יוכל להיפטר ע"י החזרת הסחורה. וגם אם אין לו את מלוא החוב בכסף מזומן הדבר שנוי במחלוקת אם הוא מחוייב למכור מנכסיו בכדי לשלם לו את החוב בכסף.

בברכה

יגאל אלון