לגלות מחדש את הקסם שבמקווה

כמה פעמים הגיע ליל הטבילה, ובמקום לחכות לו בציפייה, הרגשת שהוא רק עוד משימה בלוח הזמנים? שגרה, עומס, ואולי אפילו מריבה עם בן הזוג – כל אלה עלולים לגרום למצווה היקרה הזאת להרגיש כמו עוד משימה. אבל אולי דווקא כאן מסתתר הסוד הגדול של המקווה.

נשים רבות סבורות שעיקר מטרת הטבילה היא להתיר את האישה לבעלה. אולם האמת עמוקה הרבה יותר. הטבילה היא בראש ובראשונה מתנה שהקב"ה העניק לאישה עצמה. כל עוד היא נמצאת במצב של טומאה, שורה עליה רוח טומאה. וכדברי שבט מוסר: "הטומאה מתפשטת באוויר ומשפעת את שכלה." משום כך, ברגע שהאישה יכולה לטבול, ראוי שלא לדחות את הטבילה, אלא למהר להיטהר ולהשתחרר מאותה השפעה רוחנית.

אך מה עושים כשהלב פשוט לא שם?

החזון איש מלמד אותנו יסוד משנה חיים: מתחילים במעשים. גם כאשר הלב כואב או חסר חשק, דווקא המעשים הם שמולידים את הרגש. מסדרים את הבית, מחליפים מצעים, מכינים את ארוחת הערב ומתכוננים לטבילה. ובד בבד, משתדלים למלא את המחשבה בטוב – להיזכר ברגעים היפים, במעלותיו של בן הזוג, ולהאמין שהקב"ה מסוגל להפוך גם משבר להתחלה חדשה. וכך, אט־אט, המעשים מרפאים גם את הלב.

כך מלמד גם ספר החינוך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות." פעמים רבות איננו מחכים שהלב ישתנה – אנחנו משנים אותו באמצעות המעשים.

רגע הטבילה הוא רגע שאין דומה לו. האישה עוצמת את עיניה, מקבלת עליה את רצון ה' וטובלת כולה במים. כשהיא יוצאת, היא כברייה חדשה – טהורה, מחודשת וקרובה לבוראה. זהו עת רצון מיוחד, מעין יום כיפור פרטי, שבו שערי שמים פתוחים. זה הזמן לשפוך את הלב לפני אבינו שבשמים, לבקש על שלום הבית, על הילדים, על הבריאות ועל כל הישועות שממתינות לה.

הרב פינקוס זצ"ל לימד שככל שאדם מחשיב מצווה – כך היא מחזירה לו יותר שפע, חיזוק וברכה.

אולי זו הדרך להחזיר את ההתרגשות לליל הטבילה: לא לראות בו חובה, אלא מתנה. לא עוד תאריך בלוח השנה, אלא הזדמנות חודשית להתחדש, להתחזק, להתקרב אל הקב"ה – ולגלות מחדש את הקסם שבמקווה.

מוריאל בוטבול
מדריכת כלה, מוסמכת מטעם תוכנית "הבית היהודי"
של הרבנית רות שמש, שתחי׳