המקור למנהג להניח אבן על המצבה

שאלה

מה שיש נוהגים כשעולים להתפלל על המצבה, להניח עליה אבן, האם יש לזה מקור נכון, והאם יש להשאיר את האבן או שיש ליטלה כשהולכים משם.

תשובה

מניחים אבן משום כבוד המת

כתב בבאר היטב (סימן רכד סק"ח) בשם דרשות מהר"ש, (מוהר"ר שלום מנוישטט, מורו ורבו של המהרי"ל. ודלא כמש"כ בשו"ת דרכי דוד יו"ד סימן טו דמהר"ש הוא רבינו שלמה לוריא המכונה מהרש"ל) מה שתולשים עשב מקבר או נוטלין צרור ומשימין על המצבה, אינו אלא משום כבוד המת, להראות שהיה על קברו. וכ"כ האליה רבה. (סימן רכד סק"ז) ובברכ"י,(סק"ז) וכ"כ בספר טעמי המנהגים תרס"ט, ובכה"ח, (ס"ק מב) וכ"כ ביביע אומר חלק ד (יו"ד סימן לה אות ז) ובחזון עובדיה ברכות (עמוד תכ) ואבלות חלק א (עמוד תנח) וחלק ג. (עמוד ריג)

הנחת אבן כדי שלא ישתכח תלמודו כשקורא הכתב שעל המצבה

ובספר יוסף אומץ יוזפא (חלק ב , סדר הלימוד לעמו) כתב בענין מה שאמרו חז"ל (הוריות יג:) עשרה דברים קשים לתלמוד, העובר תחת אפסר גמל, וכו', ויש אומרים אף הקורא כתב על גבי הקבר. וכתב וז"ל: וראיתי מדקדקין מניחין אבן על גבי המצבה ואומרים שמועיל שלא תהא בקריאתה קשים לתלמוד ואפשר שקבלה היא מקדמונים. ע"ש.

טעם נוסף על פי הקבלה

וראיתי בספר שפתי צדיקים החדש להרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א (מבוא עמוד 26) שכתב בשם אביו זצ"ל שיש להקפיד לסלק האבן בצאתו משם, מטעם שהנחת האבן היא על פי הסוד, ויש בזה רמז גדול להזמין את ניצוץ הנשמה שתרד ותשב עליה בבחינת כסא. וכשיוצא האדם משם, יש לו לסלקה, כדי לרמוז שהנשמה תחזור למקומה, ואין זה משורת דרך ארץ שיהא הוא הולך בעוד הניצוץ נמצא על המצבה. וגם אחר שהלך וחזרה הנשמה למקומה, לא טוב להשאיר האבן שהיה בחינת כסא פנוי וריק במקום, מטעמים שבנסתר, אלא יש לסלקה. וכן היה מזהיר תמיד את קהילת קודשו לסלק כל האבנים שעל גבי ציוני הצדיקים שהצטברו שם.

והביא שם עוד דהנוהגים להשאיר האבן על הקבר בצאתם, נוהגים כן על פי הפשט, וכפי שאמרו בתלמוד ירושלמי (כלאים ט, ד): כיון שהם מגיעים לארץ ישראל, הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב וכפר אדמתו עמו.

והנה ראיתי בשו"ת יצחק ירנן חלק ג (יו"ד סימן ב) שכתב לתמוה על מנהג זה שמניחין אבן, מהא דאחז״ל במסכת עדיות: (פ״ה משנה ו) ואת מי נידו את אליעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו מלמד שכל המתנדה ומת בנידויו היו סוקלין את ארונו, ע״ב. וכ״ה במסכת שמחות: (פ״ה הלכה יא) מנודה שמת ה״ז טעון סקילה לא שהעמידו עליו גל אבנים גדול כעכן אלא שליח ב״ד נוטל את האבן ונותנו על ארונו לקיים בו מצות סקילה. ע״כ. ממילא משמע שיש במנהג שמניחין אבן על קבורת קרובו או צדיק משום סרך בזיונם חלילה. ושם בסוף התשובה סיים: המנהג שמניחים אבן על קברי הורים וקרובים וצדיקים, יש למנוע זאת באמירה נעימה. ובמקום אבן, יניחו מעט עפר או עשב, כמו שבא במקור המנהג המובא באליה רבה. ע"ש.

ולענ"ד החילוק בדעת האליה רבה בין הנחת אבן להנחת עשב הוא קלוש, ואכן מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל ביביע אומר ובחזו"ע שם בהביאו דברי אליה רבה כתב שיש להניח אבן או עשב ע"ש (והרב יצחק ירנן תמה עליו) ומה שהביא הרב יצחק ירנן לתמוה על המנהג להניח אבן מהמשנה בעדויות ומהמשנה בשמחות, יש לחלק בפשיטות דהמשנה מיירי קודם הקבורה בעת שמוליכים ארונו לקבורה, ובזה ודאי יש ביזיון להניח אבן על ארונו, ואין כאן שום דרך של כבוד, ולא שייך כאן טעמו של האליה רבה להראות שהיה על קברו משום כבוד הנפטר, שהרי עדיין לא קברוהו, ועשו כן משום שנתחייב נידוי, ונחשב כסקילת הארון. אבל אחר קבורה והעמדת מצבה ודאי יש כאן דרך כבוד להראות שהיה על קברו.

מסקנה

מה שנהגו להניח אבן על גבי המצבה בעת שבא לבקר ולהתפלל במקום קבורת אבותיו וכדומה, הוא מנהג נכון ומיוסד מכמה טעמים על פי הפשט, ועוד יש טעם נכון גם על פי הקבלה. ועכ"פ לפי הפשט בצאתו מבית הקברות אין צריך להוריד את האבן, וכך המנהג פשוט להשאיר את האבן.

בברכה

אלון בן שבת

לתרומות והחזקת בית ההוראה הכנסו  תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו לצפיה בתוכן מרתק ערוץ היוטיוב של כתר תורה