מצות ועשית ככל אשר יורוך בזמן הזה

האם מצות "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" וכן מצות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" נוהגות גם בזמן הזה, או דווקא בזמן שבית דין הגדול היה קיים, והאם מצות אלו נוהגות רק בדברים שהם מהתורה, או גם בתקנות וסייגים חדשים שאינם מן התורה, וכן בדברים שאינם מענייני הלכה כלל, אלא ענייני הנהגה וכדומה.

מקור המצווה מן התורה

נאמר בתורה דברים פרק יז: (ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: (י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ד’ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: (יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

ויש כאן ב' מצוות, מצות עשה, "ועשית ככל אשר יורוך", ומצות לא תעשה, "לא תסור מן הדבר".

דעת הרמב"ם

וכתב הרמב"ם בפרק א מהלכות ממרים הלכה א, בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.

ובהלכה ב כתב, כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה.

ומבואר מדברי הרמב"ם ב' עניינים, א. דמצוות אלו נוהגות רק בזמן שבית דין הגדול היה קיים, משא"כ בדורתינו שנתבטל הדבר. (ועיין בקבוץ שיעורים חלק ב סימן ב  אות ג שכתב, שבהסכמת כל חכמי ישראל או רובן יש להן הכח של ב"ד הגדול, וחייבין כל ישראל לשמוע להן כמו לב"ד הגדול. ובאות ו' כתב, שחתימת המשנה וחתימת התלמוד היה בקיבוץ כל חכמי ישראל או רובן, ולכך א"א לחלוק על מה שכתוב במשנה ובגמרא. וכו'. יע"ש.) ב. מצוות דרבנן הם אחד משלשה אופנים, או שלמדו מהשמועה והם תושבע"פ, או שלמדו באחת מן המידות, או שעשאום משום סייג לתורה. אבל מה שיש פעמים שהחכם מורה באיזה עניין מרוחב דעתו אין העובר על דבריו עובר בעשה ול"ת.

וכ"כ הפרי מגדים בפתיחה כוללת חלק א' אות מ', "דאפשר" דאף לדעת הרמב"ם אין לא תסור אלא במה שתקנו חכמים לסייג ולמשמרת ולא במצוה בעלמא שהוסיפו על דברי התורה שאין בו סייג והרחקה, וכ"כ הגר"י ענגיל בציונים לתורה כלל י'.

אולם מצאתי להרה"ג הרב אשר וייס שליט"א באחד משיעוריו שהעיר ע"ז מדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קעד) שכתב, היא שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו מאיסור והיתר. ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או דבר שיוציאוהו מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא איסור תורה או לפי ענין מן העניינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חיזוק לתורה. הכל אנחנו חייבין לשמוע ולעשות ולעמוד על פיהם לא נעבור ממנו. ע"כ. ונראה שסובר שהעובר על כל דבר שיאמרו החכמים עובר בעשה ול"ת. ע"כ.

דברי ספר החינוך

וכ"כ בספר החינוך מצוה תצה, מצוה לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להן לישראל בכל זמן. ולעשות כל מה שיצוו אותם בדרכי התורה באסור ובמותר, וטמא וטהור, וחייב ופטור, ובכל דבר שיראה להם שהוא חיזוק ותיקון בדתנו, ועל זה נאמר "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, וכו' על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. ואין הפרש בזה בין הדבר שיראוהו הם מדעתם או הדבר שיוציאוהו בהיקש מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה, או בכל ענין אחר שיראה להן שהדבר כן, על הכל אנו חייבין לשמוע להם.

דעת הרמב"ן

אולם הרמב"ן (בהשגתו לשורש הראשון בספר המצוות) האריך לחלוק על הרמב"ם דמצוה דרבנן שהיא מדעתם ואינה נלמדת באחת מיג' מדות או שקבלוה הלכה מסיני, אלא היא סייג לתורה בלבד, או שאינה סייג כלל וכחנוכה ופורים, אין העובר עליה עובר בעשה ולא תעשה, דאל"כ הא קי"ל ספק דרבנן לקולא, ואמאי, הא בכל מצוה דרבנן יש חיוב עשה ולא תעשה דאורייתא.

והסכים לדבריו בספר החינוך בסוף מצוה תצו שכתב, והעובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלימדונו רבותינו בפירוש התורה, כגון באחת משלוש עשרה מידות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני, וכעניין שכתבנו בסמוך, עבר על לאו זה מלבד שביטל עשה שבו. ע"ש.

והלחם משנה (ריש פ"א הלכות ממרים) כתב בשם המבי"ט בספרו קרית ספר (פ"ה) שגם הרמב"ם מודה לרמב"ן דאין עובר בעול"ת אלא כשאומר שדבריהם אינם אמת, אבל אם עובר על דבריהם להנאתו, ואינו חולק לומר שמה שציוו חכמים אינו אמת, אינו עובר בעול"ת. ע"ש. ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ג' (או"ח סימן כח אות יט-כ) שהביא בשם גדולי הפוסקים שכן עיקר בדעת הרמב"ם. ע"ש.

ולפי זה לכאורה אין חיוב מהתורה לשמוע כיום בקול חכמים במצוות או בציווי שהוא לגדר וסייג, ועוד שהרי אין בית דין הגדול קיים בזמנינו, וזה דבר שקשה לאומרו כי הדבר ברור שיש מצוה לשמוע דברי חכמים בכל עת ובכל זמן.

ואכן בספר החינוך בסוף מצוה תצה כתב, ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו, וכמו שדרשו ז"ל (ראש השנה כה:) "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר שמצוה עלינו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו.

והעובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו מבטל עשה זה. וענשו גדול מאוד שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת. עכת"ד. ובמנחת חינוך כתב, לא ידעתי מנין לו זה. ע"ש.

דברי הקובץ שיעורים והר"ן שלכולי עלמא יש חיוב לשמוע בקול חכמים

ואכן בקובץ שיעורים ח"ב בהערות על השב שמעתתא אות ט' כתב לבאר בשם רבו הרה"ג ר' שמעון הכהן זצ"ל בעל השערי יושר, דאף לדעת הרמב"ן אנו צריכין לקיים דברי חז"ל כיון שכל דבריהם יש בהם טעם וסברא שהשיגו הם ברוחב דעתם, ומימלא ידענו שכך אנו צריכין לנהוג, אלא שאין זה מספיק כל כך לנהוג כדבריהם במקום שיש ספק, וזה הטעם דספיקא דרבנן לקולא. ע"ש.

ובמקום אחר הביא הגאון הרב אלחנן וסרמן הי"ד בקונטרס דברי סופרים (סימן א אות לב) בשם רבו הגר"ח מבריסק זצ"ל, לבאר דכוונת הרמב"ן שנהי שנצטווינו בסיני לשמוע בקול חכמים אולם אין במצוות דרבנן איסור דאורייתא מצד עצמן, אלא איסור כללי בעול"ת לשמוע בקול חכמים. כלומר, שבות דדבריהם, אין העובר על זה עובר באיסור שבת מהתורה כלל, אלא עובר בעול"ת לשמוע בקול חכמים בכל דבריהם. אבל להרמב"ם בכל מצוה דרבנן יש בה כעין ציווי פרטי מהתורה על אותה המצוה עצמה, והעובר עליה נחשב שעבר בגוף המצוה על ציווי התורה. ע"ש.

וראיתי בחידושי הר"ן (סנהדרין פו: ד"ה דבר זו הלכה) שהביא פלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן, ואחר שהסכים לדעת הרמב"ן כתב, ולא תיקשי לן במאי דאמרינן בעלמא (שבת כג.) והיכן צונו, מלא תסור. דאסמכתא היא, כלומר שאחר שהכתוב מסרן לחכמים בקבלת התורה ובפירושא, כמו כן יש לשמוע להם במה שהם מתקנים לעשות סייג לתורה. ע"ש. ביאור דבריו דאחר שנמסרה התורה לחכמים בסיני עם ביאורה ופירושה, זה רצונו יתברך לשמוע להם בכל דבריהם כי כל תכלית דבריהם היא להעמיד את התורה.

נמצאינו למדים בבירור לענין הלכה דודאי יש חיוב לשמוע בקול דברי חכמים בכל אשר יאמרו בכל עת ובכל זמן אפילו בדברים שאומרים מדעתם.

גם בזמן שאין בית דין יכולים חכמים לגזור בחרם

צא ולמד ממה שאסרו הגאונים על דין דם טוהר המפורש בתורה להיתר והם גזרו שלא לבעול על דם טוהר כלל, והרמב"ן גופיה בהלכות נדה (פ"ז הלכה כ) כתב שאע"פ שבמקצת מקומות נוהגים לבעול על דם טוהר, כבר הסכימו הגאונים ועשו סמיכה והחמירו (החרימו) על כל מי שיעשה כן. ע"ש. וכ"כ רבים מהראשונים ומרן הבית יוסף ביורה דעה סימן קצד כתב דהאידנא נתפשט איסור זה בכל ישראל. ע"ש.

ומש"כ "בכל ישראל" הוא דאל"כ אין זה נחשב כהלכה פסוקה וכמו שכתב הגאון ר' דוד מנווהרדוק בשו"ת גליא מסכת (סימן ד דף צ ע"ע וד) בענין מה שהחמירו בנות ישראל דאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, דאין זה הלכה פסוקה כיון שמנהג זה לא נעשה בועד חכמים או סנהדרין, אלא המון בית ישראל החמירו על עצמם, ולא שייך בזה עשה דועשית , ולא תעשה דלא תסור שכתב הרמב"ם, וגם בזמן חז"ל לא נתפשט מנהג זה בכל המקומות, כמבואר בנדה (סו.) היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור, הלכך בקל נפטרים מחומרא זו, ובכל ענין ובכל מקום שיש איזה צד לצדד להקל, יש להקל. עכת"ד. ועיין בטהרת הבית חלק א (סימן א הערה ו שהביאו והשיג עליו מדברי הרמב"ן (הלכות נדה פ"א הלכה יט) שחומרא זו הוכשרה ונתקבלה בעיני חכמי ישראל ועשאוה כהלכה פסוקה. ושכ"כ עוד ראשונים, אלא שלעומתם דעת הראב"ד בספר בעלי הנפש (ריש שער הכתמים) דאין זה אלא מנהג בעלמא כשאר כל המנהגים. ע"ש.

דברי החתם סופר שגדול הדור יש בידו להחרים ולאסור כמו שאדם נשבע על עצמו

וע"ע בטהרת הבית חלק ב (עמוד כ-כג מהדורה חדשה) בענין חומרת הגאונים שלא לבעול על דם טוהר שהעיר מדברי הט"ז אורח חיים (תקפח סק"ה) ויורה דעה (קיז סק"א) שכל דבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסרו. והאריך לבאר כלל זה, ובתוך דבריו הביא להגאון חתם סופר חלק ו (סימן נב) שכתב שזה שראינו שרבינו גרשום מאור הגולה החרים שלא לישא שתי נשים, אע"פ שההיתר מפורש בתורה, מפני שכל אדם רשאי לאסור על עצמו בנדר או בשבועה או בחרם שלא יעשה דבר המפורש בתורה להיתר, וכל נשיא ישראל וגדול הדור יש בידו להחרים ולאסור כמו שאדם נשבע על עצמו, וכמו שכתב הרמב"ן על התורה (סוף פרשת בחקותי) שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה יש להם רשות במשפטם אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר שהעובר יתחייב מיתה, ומזה היה חיובם של אנשי יבש גלעד, וחיובו של יהונתן שאמר לו שאול אביו כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן וכו'. ע"כ.

ולפי זה כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל שהכלל של הט"ז לא שייך אלא לגבי רבותינו חכמי התלמוד שהיו מוסמכים לגזור על כל יושבי תבל לעשות סייג לתורה, ושפיר גזרתם מבלי שיצטרכו לחרם, ולכן לא היו יכולים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר, אבל לאחר שנחתם הש"ס שאפילו הגאונים לא היו יכולים לגזור גזרות חדשות יותר, ואין תוקף לאיסורם אלא על ידי חרם והסכמה, זה אפשר לאסור בחרם גם מה שהותר בתורה בפירוש, וחלה גזרתם עליהם ועל זרעם אחריהם, כדין קבלת הרבים שנאמר בה אל תטוש תורת אמך. ע"ש.

ועיין עוד בשות יביע אומר חלק ב (או"ח סימן כא אות ח) בענין זמן צאת השבת לדעת רבינו תם דאף שנתפשט המנהג בזה כהגאונים יש להחמיר כדעת רבינו תם והביא להגאו ר' שמאול לניאדו ראש רבני אר"ץ בדור ההוא, שכתב בתשובה להגאון מהר"ח אבולעפיא בספר חנן אלקים (דקנ"א ע"ב) שבא גדול אחד והגיד לנו כי הסכמת כת"ר (מהרח"א) לשמור שעה ורבע במוצא"ש, כסברת ר"ת וסיעתו, וכן הנהיג יחידי סגולה באזמיר, ודברי מעלת כת"ר א"צ חזיוק, ולכן דרשתי ברבים באיום וגיזום כי הוא איסור סקילה, וקיימו קבלו הקהל לשמור ולעשות כן. ע"ש. וע"ש עוד בתקנות שבסו"ס חנן אלקים הנ"ל (אות ח) כתב, גזרתי בחרם שימתינו אחר שקיעת החמה שעה ורבע כסברת ר"ת וכו'. ע"ש.

מסקנה

ברור הדבר שיש לשמוע גם כיום בקול גדול הדור בכל אשר יאמר כי הוא זה, גם בדברים שנראה לעינינו שאין בהם צד איסור כלל, והעובר על דבריהם גדול עונו מנשוא.

חיוב לשמוע בקול גדולי ישראל בענין הצבעה בבחירות לכנסת ישראל

ודוגמא לזה יש בענין  מה שמורים גדולי הדור בארץ ישראל להצביע בבחירות למפלגה חרדית, שחובה קדושה היא לשמוע בקולם וכל העובר על דבריהם גדול עונו מנשוא כאמור. וישנם כאלו המתחכמים לעצמם שלא ללכת להצביע בבחירות כלל בהסתמכם על הגאון רבינו יואל טייטלבוים זצ"ל (האדמו"ר מסאטמר) שדעתו הייתה שלא להיות שותף כלל בכל דבר שהוא השייך למדינת ישראל כמבואר בספרו ויואל משה. והנכון הוא כי תלמידיו ממש יש להם לילך אחר הוראת רבם, אמנם הציבור הכללי שאינו נמנה כלל על תלמידיו, ורק כעת הוא מורה היתר לעצמו שלא לילך להשתתף בבחירות היפך דעתם של גדולי הדור ומסתמך הוא כביכול על הגאון מסאטמר, והאמת היא כי בסתר לבבו הסיבה שאינו הולך להצביע היא מחמת העצלות, או מחמת כל מיני קושיות והשגות שיש לו על המפלגות שעליהם סמכו ידיהם חכמי ישראל, ובזה הוא כחולק על חכמי ישראל בעצם דבריהם ולא רק להנאתו, ויש להוכיחו על פניו ולהראות לו חומר הדבר ומאידך מעלת הדבר כי במאמץ קל ירויח עולם ומלואו להיות שותף בכל דבר רוחני שיבוא על ידי אותם המפלגות. והדברים ברורים אין בהם נפתל ועיקש, וכל בר דעת יבין זאת ובלבד שלא ישית ליבו לעצת היצר.

בברכה

אלון בן שבת

לתרומות והחזקת בית ההוראה תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו וצפו בתוכן איכותי ערוץ היוטיוב של כתר תורה