תשלום על פרסום מודעה שונה מעט ממה שהתכוון המפרסם

תשלום על פרסום מודעה שונה מעט ממה שהתכוון המפרסם

שאלה

ראובן בעל מקצוע מסוים רצה לפרסם בעלון השכונתי על חצי עמוד פרסום מסוים הקשור לעיסוקו, ואכן הוא ניסח מודעה ושלחה למזכירות העלון.

לאחר כמה שעות, כשסיפר לחברו את מה שכתב במודעה, טען החבר שהמודעה לא מנוסחת בצורה מספיק מעניינת, ויש לו רעיון איך לכתוב אותה בצורה יפה יותר.

ראובן שמח מאוד, ולאחר שהסכימו ביניהם על הנוסח החדש, שלח ראובן את המודעה החדשה למזכירות העלון, שאכן החזירו לו הודעת מייל כי הם יפרסמו את הנוסח החדש.

ביום חמישי, כשקיבל ראובן לידיו את העלון החדש, התפלא לראות שהמודעה הישנה התפרסמה, ולא הנוסח החדש אותו טרח לכתוב עם החבר שלו.

ראובן התקשר למזכירות העלון, ואמר כי הוא לא מוכן לשלם על הפרסום, משום שהרי הם לא פרסמו את המודעה עם הנוסח הסופי שהוא ביקש לפרסם.

בעל העלון טען לעומתו, שלמרות שנעשתה כאן טעות, והוא אכן לא פרסם את המודעה בנוסח החדש, אך מכל מקום, כיון שלמעשה הוא פרסם את המודעה וסוף סוף מובן ממנה מה רצונו לפרסם כבקשתו, א"כ את התוצאה שהוא ביקש להשיג – התקבלה.

אזי שלכל הפחות ישלם מחיר מופחת עבור המודעה, ומו"ל העלון מציע שהוא יפחית 30% ממחיר הפרסום.

אך ראובן השיב, שאם המודעה הזו הייתה כפי הנוסח החדש שהוא יותר מושך אזי הוא היה משלם מחיר מלא, אך מכיון שהמודעה הישנה היא לא מושכת כ"כ א"כ אין לו כל הנאה מכך, ואין להם על מה לחייבו לשלם. "ואדרבה" טען ראובן "אם אתה רוצה לתבוע את מי שנהנה, אתה צריך לתבוע דווקא את אלו שקראו את המודעה הזו, שיתכן שהם אלו שנהנו ולא אני", כך טען ראובן.

בעל העלון הלך ושאל את הרב מה לעשות? מה הרב אמור לענות למו"ל של העלון.

תשובה:

עליו לשלם סכום מופחת כפי שיתפשרו ביניהם.

נימוקים:

בגמ' (ב"ק ק:) מובא הנדון באחד שמסר חפץ לאומן שיעשה לו מלאכה, וסיכמו ביניהם את המחיר, אך האומן שינה ממה שביקש ממנו ועשה מלאכה זו באופן אחר. ולדוגמה, אם מסר צמר לאומן שיצבענו בצבע אדום, אך הוא צבעו בצבע שחור, אזי אף על פי שהצַבָע לא עשה מה שהתבקש (ומשום כך בעל הצמר פטור מלשלם לו מה שסיכמו ביניהם מראש), מכל מקום אם יש שבח בצמר הצבוע, כלומר שהצמר התייקר ע"י הצביעה יותר ממה שהיה שווה כשלא היה צבוע, כיון שיש לבעל הבגד הנאה ממלאכתו של הצבע, הרי הוא חייב לשלם לאומן מדין 'נהנה' על מה שהשביח את הבגד וצבעו. ומבואר שם שבעל הצמר אינו חייב לשלם לו מחיר מלא כפי מה שהבטיח לו בשכרו, אלא ישלם לו עבור ההוצאות ושכר הטרחא הראוי לתת לצבע כדי לצבוע הבגד בצורה כזו. [וראה בשו"ע סי' שו סעיף ג פרטי דינים בזה

(ויש לציין, שדין זה הוא לא רק במקרה שיש שבח בעין בנכסים, אלא גם העושה פעולה עבור חבירו ונהנה ממנה, חייב לשלם לו מדין נהנה. ראה ברמ"א בסי' רסד סעיף ד)].

ומזה מבואר, שאף אם שינה האומן ממה שביקשוהו לעשות, אם נהנה מקבל המלאכה, הרי הוא צריך לשלם כפי מה שנהנה. אמנם במקרה שלנו טען ראובן שהוא לא נהנה כלל, אבל נראה לדון בזה כך שהנה מבואר בגמ' (ב"מ קב.) שהשוכר בית מחבירו, על השוכר מוטל החיוב לקבוע מזוזה בבית, אך בסיום תקופת השכירות, אסור לשוכר ליטול את המזוזה עמו כשיוצא, ויש בזה חשש סכנה.

וכתבו הפוסקים, שאע"פ שהשוכר צריך להשאיר את המזוזות בבית המושכר, בעל הבית צריך לשלם לו עבור המזוזות, שהרי הוא נהנה מכך שיש לו מזוזה בפתחו (ספר האשכול מהדורת אויערבאך, ח"ב הלכות מזוזה עמ' 78, וספר המאורות  על הלכות קטנות, סוף הלכות מזוזה עמוד שסו. שיטמ"ק ב"מ שם בשם רבינו יהונתן ואורחות חיים. וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' רצא סעי' ב).

הרי מבואר מכך, שגם המקבל הנאה שהיא מצוה צריך לשלם על ההנאה.

ובאמת יש להבין מדוע, הרי קיימא לן (ר"ה כח.) מצוות לאו ליהנות ניתנו, ולכן מי שתקע בשופר של איסורי הנאה, יצא ידי חובתו.

והביאור הוא, שכלל זה ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר דווקא במצוות שאין נהוג לשלם עליהם כסף (לדוגמה, תקיעת שופר), וכל הנידון הוא הנאת המצווה גרידא, ועל זה התחדש שהנאת מצוה אינה נחשבת הנאה. אך במצוות שנהוג לשלם עליהם כסף (לדוגמה, מזוזה), אזי אף שהנאת המצווה אינה נחשבת הנאה, אך מכל מקום נהנה מכך שהוא קיבל את המצווה בחינם, ואינו צריך לשלם עליה. ועל הנאה כזו צריך לשלם מדין נהנה אף במצוות.

וכך מבואר בדברי הפוסקים (יו"ד סי' רכא סעיף יא) שמי שאסר על עצמו שלא יהנה מנכסי חבירו, אסור לו לשאול ספר לימוד מחבירו. וכתבו הט"ז (סק"מ) והש"ך (סקנ"ה) שאע"פ שהדין הוא שמצוות לאו ליהנות ניתנו ולכן מותר למודר הנאה לתקוע בשופר שהדיר ממנו הנאה, יש לחלק שאין דרכם של אנשים להשכיר את השופר ואין זו 'הנאה ממונית', אבל בספרים שהדרך להשכירם ואין משאילים הספר שמא יתקלקל, אזי כיון שהשואל ספר חוסך את התשלום על שכירות הספר, ויש לו 'הנאה ממונית' בקבלת הספר בהשאלה, לכן לא נאמר בזה הכלל שמצוות לאו ליהנות ניתנו (וכסברא זו כתב בנתיה"מ בסי' רעה סק"א, וראה אמרי בינה דיני שבת סי' לו).

לאור זאת, בנדון דידן,

כיון שבכדי לפרסם מודעה בעלון – יש צורך להוציא ממון, וראובן גילה בדעתו שהוא רוצה לפרסם, והוא מוכן לשלם על מודעה, לפיכך כשהתמלאה בקשתו ומילאו את רצונו והתקבלה התוצאה שהוא ביקש להשיג, פרסום העסק הרי המציאו לו את ההנאה שהיה מוכן לשלם עליה, ולכן יש לו חיוב לשלם על הנאה זו. אמנם כיון שלא התמלא רצונו במילואו, לא יתחייב לשלם כל דמי הפרסום שסיכם בתחילה, אלא יתחייב לשלם הסכום שהיה מוכן לפרסם את המודעה הזו במחיר מוזל יותר, שכך הוא שווי ההנאה עבורו, וכסכום זה עליו לשלם.

בברכה יגאל אלון 

לתרומות והחזקת בית ההוראה תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו ערוץ היוטיוב של כתר תורה