האם מכירת הבית כוללת את הדברים הקבועים בה?

לכבוד הרב רוזנק שליט"א
אחדשה"ט, נשאלתי מכבודו שאלה וזה תוכנה, כבודו מכר דירה לפלוני ובחוזה המכר לא צויין במפורש
שדברים מסויימים הקבועים בקירות הבית יכללו בחוזה המכר, ובנידו"ד זה הנברשות, שמעיקרא היית מעוניין
לקחתם לדירתך החדשה ובשעת המכר לא עלה כלל על דעתך להשאיר לקונה את הנברשות, אך מאן דהו גילה
את אוזנך שדברים המחוברים לדירה נמכרים עימה וכו' ונכנסת לבית הספק, שמא לא תוכל לקחת את הנברשות
אשר עלו לך יקר מאוד, ומאידך בשעת המכירה דעתך הייתה לא למכור את הנברשות. אבל כאמור לעיל דבר
זה לא צויין בחוזה לא במפורש ולא מכללא.

מקור הדין בגמרא המוכר את הבית

איתא בב"ב (סה.) המוכר את הבית מכר את הדלת , אבל לא את המפתח . מכר את המכתשת הקבועה , אבל לא
את המטלטלת . מכר את האיצטרובל , אבל לא את הקלת ולא את התנור ולא את הכירים . בזמן שאמר לו הוא
וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין . רשב"ם הסביר כל פריט מדוע נימכר ומדוע לא נימכר , והעולה מדבריו שדבר
הקבוע לבית ו/או לקרקע הבית הרי הוא כבית ולכן נימכר עימו, ולעומת זאת דבר שלא קבוע לבית אלא הוא
דבר המיטלטל לכן הוא לא מכור. ובגמ' (סט.) בעי ר' אליעזר מלבנות של פתחים מהו היכא דמחברי בטינא לא
תבעי לך דהא מחבר , כי תיבעי לך דנקיטי בסיכי מאי , תיקו . ופירשב"ם טינא מחוברים בטיט, בסיכי – ביתדות
ונח לפרקן , ויעויין בהמשך הסוגיה עוד דוגמאות שהועלו בתיקו .

א"כ הראינו לדעת שישנם דברים המחוברים וקבועים לבית ע"י יתדות (= ונוח לפרקן כפי' רשב"ם) ויש
שקבועים בטינא , ועל דברים אלו הגמ' נשארה בתיקו. ומכיון שבג מ' זה ספיקא דדינא אז אנו נכנסים לכלל
הידוע שבדיני ממונות בספיקא דדינא זה נשאר בחזקתו של המוכר. ויבואר עוד להלן

והנה בעצם האבעיא של ר' אלעזר בנקיטי בסיכי, יעויין בחת"ס בתשובותיו (יו"ד סימן קצח' אות יב') וז"ל: "דהרי בע"ז ס"ל לכו"ע בפשיטות כתלוש דמי, והיינו מקרא עצמו מוכח , כן דכתיב אלהיהם על ההרים ולא
ההרים אליההם, והנה אותם אלהות שעל ההרים מסתמא נתחברו שם , וקרא צווח ויחזקהו במסמרים בל ימוט ,
ואפי"ה נאסר. ע"כ בע"ז גלי קרא דכתלוש דמי, וברמב"ם פכ"ו מהל' כלים כתב בפשיטות דקביעות מסמרים הוי חיבור, וכתב הכס"מ מסברא כתב , כן ולענ"ד מוכח כן דמצינו פשוט בש"ס דבע"ז תלשו ולבסוף חברו כתלוש,
והיינו מקרא במסמרים בל ימוט, ואכתי מנלן מחובר בבנין, אע"כ הכל דין אחד, וממילא היכא דהוה בנין כמחובר ה"ה מסמרות עכ"ל.

ולכאורה כוונת הספק של רבי אלעזר אי נקיטי בסיכי הוא האם סיכי זה כמו חיבור בטיט או לא, ונראה דשאני
מסמרים מסיכי, דמסמרים יש לנו מקרא מפורש "וַיְחַזֵּק חָרָ שׁ אֶ ת צֹרֵ ף מַ חֲלִיק פַּטִּ ישׁ אֶ ת הוֹלֶם פָּעַם אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט (ישעיהו מא, ז) פי' הדברים דוקא אם נעשו בקביעות, שבל ימוט פירושו
לעולם הוי כבנין, אבל בסיכי דנוח לפרקן, וכמו שפירש רשב"ם, היא בעי' דר"א אלעזר ולא איפשיטא. וראיתי
חילוק זה בפסקי – דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות (כרך ב עמוד מה)

לילך אחר המנהג

והנה ברמב"ם (הל' מכירה פרק ו' ה"ז וה"ח ) כתב דזה עיקר גדול בכל מו"מ דהולכין אחר המנהג, ואין כל
הדברים אמורים אלא במקום שאין שם מנהג ולא שָמותן ידועים לכל דבר ודבר , בפ"ע שאז עושים כמו שפירשו
חכמים בפרקים אלו

ומכח זה בבעיא דר"א דנקיט בסיכא שהגמ' נשארה בספיקא ולעיל אמרנו דהמוכר מיקרי מוחזק הניחא אם
הקונה נתן כל את הכסף אז המוכר הוא מוחזק, אבל אם עדין לא נתן כל הכסף הרי הקונה הוא מוחזק , ומוחזק
של הקונה עדיף מחזקת מרא קמא של המוכר, וכמו שהשיג הראב"ד ( פרק ח' מהל' מכירה הלכה יא' ) לא ידעתי מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא היא לנתבע, ואם נתן מעות הלוקח הוא המוחזק ואם לא נתן והלוקח מחזיק
והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע, ופעמים שהחסור קולא או חומרא לנתבע וכן היתר עכ"ל הראב"ד,
ובה"ה כתב (שם) והרב איבן מיגאש פירש דס"ל יד בעל השטר על התחתונה, דהא המוציא מחבירו עליו הראיה
ורשב"ם ז"ל פירש דיד המוכר שהוא מוחזק בקרקע על העליונה וכו' וזה דעת מרן השו"ע וכן נ"ל ואפילו בא
מוכר ליקח מעותיו כופין את הלוקח ליתן בשהותיר, לפי שהקרקע בחזקת בעליה עומדת, וכן אמרו בענין
שכירות בב' לשונות סותרים, כמו שיתבאר כ"ז מהל' שכירות עכ"ל ה"ה

אגב אורחא יוער שהרשב"ם (ב"ב קה:) פירש שהמוכר מוחזק הוא וכגון שקבל כבר הדמים, משמע אם הלוקח
לא נתן עדיין הדמים, הגם שהיה מוחזק בקרקע שלו מ"מ אין ידו על העליונה מפני שהלוקח מוחזק בדמים,
ומוחזק עדיף מחזקת מרא קמא , וכן מוכח ב"מ ק' דפריך שם אמאי יחלוקו וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי
אידך המע"ה אמר ר ' חייא בר' אבין אמר שמואל בעומדת באגם, פירוש דאין אף אחד מוחזק לא מהני כלל חזקת מרא קמא, ומה דנסתייע הרב המגיד מרשב"ם צע"ג .

במקום ספק הולכים אחר המוחזק

ובנידון דידן נראה כיון דהלוקח ודאי מוחזק בכסף הנותר אשר טרם שילם, והמוכר הוא ספק מוחזק, דאם
הנברשת דנקיט בסיכא הוא תלוש הרי הוא כמו שאר מטלטלין, ובשניהם מוחזקים הרי מדינא יחלוקו , אבל אם
דנקיטי בסיכא הוא מחובר, אין המוכר מוחזק אלא בא מכח חזקת מרא קמא, וחזקת מרא קמא במקום מוחזק
לאו כלום הוא, וכמו שהוכחנו לעיל, וכיון דהלוקח ודאי מוחזק והמוכר ספק מוחזק, לכן החצי לו יש לקונה
בתורת ודאי, ועל החצי השני הרי המוכר ספק מוחזק, לכן לכאורה למוכר לו יש רק רביע מערך הנברשת.

דבר הקבוע בהברגה לתשמיש הבית, או לתועלת האדם

והנה ראיתי בפתחי חושן (חלק קניינים פרק יד סעיף כו ס"ק סד ) הוא דן שם לגבי דברים המצויים כיום
המחוברים לבית ע"י הברגה , כגון מזגן וכדו' שזה נקרא חיבור , והביא סברא כזו ואעתיק לשונו הזהב "ונראה
להסביר טעמו שאינו מכלל תשמיש הבית אלא לתועלת האדם לשמירת חפציו לא איכפת לן בחיבורו או לא ,
כשם שמסתבר שאם יש למוכר כספת בנויה וקבועה שאינו נמכר עם הבית שהרי בגמ' ופוסקים הוזכרו בכל
אלה שהם תשמישי הבית והיינו דברים הרגילים להיות בכל בית ואם קבע לו אדם דברים המיוחדים אינם בכלל
תשמישי הבית אלא בכלל תשמישי אדם… ועוד יש לדון בשאר אביזרי חשמל – ועד כמה שידוע לי המנהג
שנברשות אינם נמכרים עם הבית , אבל לגבי שאר בתי מנורות נראה שנמכרים עם הבית , ואף המנורות והנורות
עצמם נראה שנמכרים וכ"ש שקעים שמחוברים לקירות" עכ"ל

לקיחת המזוזות

וגבי המזוזות ששאלת בשם אשתך הרבנית עיי"ש (ס"ק סח) ד"ה לענ"ד …שאם המזוזות יקרות יכול להורידן
ולקבוע פשוטות כשרות.

מסקנה מכל המקובץ:

אע"פ שבחוזה לא צויין לא מכללא ולא במפורט מה מעמדן של הנברשות , מכיון שמנהג המדינה לקחתם רשאי
אתה להורידן ולהתקין לו בתי מנורה פשוטים. ו/או להציען לו למכירה

הרב יגאל אלון