האם מותר לשמוע בימי הספירה מוזיקא דרך רשם-קול? (טייפ, נגן, וכדומה)

האם ישנו מקור הלכתי למנהג שנקבע בקרב ישראל שלא לשמוע מוזיקא בימי הספירה?

שמיעת כלי שיר ושירה בפה אחר החורבן

הדבר פשוט וברור שהמנהג כיום בכל קהילות ישראל להחמיר ולא לשמוע מוזיקא כלל בימי הספירה, אך בשנים האחרונות קמים ובאים כמה חכמים (ושאינם חכמים) ומטילים דופי במנהג החשוב הזה ומפרסמים בראש כל חוצות כי אין למנהג זה שום יסוד אמיתי בהלכה, ועל זה יש להביא את הגמרא במסכת סוטה (מח.) רב הונא בטיל זמרא, (פירש רש"י גזר על דורו שלא יזמרו בביתם) קם מאה אווזי בזוזא ומאה סאה חיטי בזוזא ולא איבעי, אתא רב חסדא זלזיל ביה (פירש רש"י, ולא הקפיד למחות בידם) איבעאי אווזא בזוזא ולא משתכח. ע"ש. וכ"ש בזמנינו שאותם החכמים לא די שאינם מוחים אלא הם מורים ומעודדים בפרהסיא לשמוע מוזיקא, והעם שבשדות שרוי במבוכה ואינו יודע אם טובים דבריהם אם לאו, ונשתדל בס"ד להשיב ולסדר הדברים על מתכונתם כבראשונה.

במסכת סוטה (מח.) תנן, משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר (ישעיהו כד, ט) בשיר לא ישתו יין. ובגמרא, אמר רב, אודנא דשמעא זמרא, תעקר. אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסיר. ופירש רש"י דנגדי, מושכי ספינות בחבל שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם. ודבקרי, שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם. דגרדאי, אינו אלא לשחוק. ע"כ.

ובגמרא גיטין (ז.) שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסיר שרטט וכתב להו (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. ולישלח להו מהכא (ישעיהו כד, ט) בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו, אי מההוא ה"א ה"מ זמרא דמנא אבל דפומא שרי קמ"ל. ע"כ. ונמצא דאסרו אף שירה בפה בלבד ללא כלי נגינה.

אם האיסור דווקא בבית המשתה או בכל מקום דעות הפוסקים והשולחן ערוך

ואיסור השירה בפה פירש רש"י זמרא, לשורר "בבית המשתאות". וכ"כ התוספות וז"ל, זמרא מנא לן דאסור. פי' בקונטרס לשורר בבית המשתאות וכן משמע מדקאמר ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו יין ובפרק בתרא דסוטה (דף מח.) תנן משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין. וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר, ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה.

נמצא להתוספות שאיסור שירה בפה וכן בכלי נגינה הוא דווקא בבית המשתה, ומ"מ ראוי להחמיר במי שמתענג מאוד בכך והוא ישן ומתעורר מתוך זמרה, והוא על פי הירושלמי (פרק ג דמגילה הלכה ב) דמר עוקבא שלח לראש הגולה  מר עוקבא מושלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין ישראל אל תשמח בעמים אל גיל.

אולם מדברי הרמב"ם משמע דבכלי אסור לשמוע אף שלא בבית המשתה, ושירה בפה אסורה דוקא בבית המשתה, שכתב בהלכות תענית, (פרק ה הלכה יד) וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין. ע"כ.

אולם הטור באורח חיים (סימן תקס) אחר שהביא מחלוקת רש"י ותוספות והרמב"ם, הביא עוד להרמב"ם בתשובה שסובר ששירה בפה אסורה אף בלא בית המשתה. ע"ש. וראיתי להעתיק כאן תשובת הרמב"ם במלואה (הוצאת פריימן סימן שע, והוצאת מכון ירושלים ח"א סימן קמח) וז"ל, שאלה, אם מותר לשמוע משירי הערבי וכן הזמר בכלל. תשובה, ידוע כי עצמות הזמר ושל כלי השיר הכל אסור ואף אם לא יחובר עליהם דבור כלל כמו שאמרו (סוטה מח.) אודנא דשמעא זמרא תעקר וכבר באר התלמוד (גיטין ז.) שאין חלוק בשמיעת הזמר בין שמזמרים בפה או שמנגנים בכלי שיר או שהוא ניגון בעלמא חוץ מן התפלה שמסייע ומעורר הנפש לשמחה ולתוגה אסור כמו שזכרנו והם סמכו דבריהם אל אזהרת הנביא שאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. והטעם לזה בארנו היטב לפי שזה כח התשוקה ראוי להכניעו ולרדות בו בפרך ובמתג ורסן עדיו לבלום לא שינתן לו יתרון ולהחיות את מתו ואל יושגח אל אחד היוצא מן הכלל שאלו הענינים שומרים נפשו וממהרים השגת שכלו ומכניע עצמו לדברים אלהיים כי החכמה המחוקקת אמנם תכתוב חוקותיה בערך אל הכלל ואל הרוב של בני אדם דברו חכמים בהווה וכבר בארו זאת לנו הנביאים ודברו דרך גינוי על השמוש של כלי השיר ר"ל שמיעתם לתכלית העבודה והוא אמרם ז"ל הפרטים על פי הנבל כדוד חשבו להם כלי שיר ואנחנו כבר בארנו בפירוש למסכת אבות (פ"א משנה ט"ז) שאין הפרש בין דיבורים שנאמרו בעברית או בערבית כי הם אמנם אסורים או מותרים רק בערך אל הענין המבוקש בדיבורים האלה וכל דבר טפשות בעצמו שמיעתו אסורה אפילו אינו אלא דיבור לבד ואם יחובר אליו זמר יש כאן שלשה איסורים איסור שמיעת הטפשות נבלות פה ואיסור שמיעת הנגון ר"ל זמרא בפומא ואיסור שמיעת כלי שיר ואם הוא זה במקום ששותין יין יש איסור רביעי וזו אמרו יתעלה והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואם משמיע הזמירות היא אשה הנה יש כאן אסור חמישי על פי מאמרם ז"ל קול באשה ערוה ומכ"ש אם מזמרת בקולה. וכבר יתבאר אמתת כל זה במופת והוא כי התכלית המבוקש בנו שנהיה גוי קדוש ולא יהיה לנו לא מעשה ולא דבור כי אם לפי השלמות או במה שמביא אל השלמות לא בהרחקת הכוחות הרוחניות מן כל טוב ולא בנטיה לדברים של צחוק ושחוק. וכבר בארנו זה הענין בספר המורה (ח"ג פ"ח) מה שהוא די בחלק האחרון ממנו בדברים שהם מופתיים אצל בעלי מעלות השכל ומה שזכרו הגאונים ז"ל הוא הזמר של דברי שירות ותשבחות כמו שזכר בעל הלכות ז"ל ואולם דבר מגונה בהא חס ושלום לא נשמע זאת בישראל לא מן גאון ולא מן הדיוט. והתימה מן מאמרכם על דבר חברת הכשרים כי באמת על פי דעתי לא יקראו אותן בשם כשרים המתקבצים במקומות ששותין שם היין המשכר וכבר בארנו גם זאת במורה מה שהוא די. הנה זה מה שנראה לנו בשמיעת כלי השיר ושלום וכתב משה.

והב"ח פסק להלכה כהרמב"ם בתשובה וראיה מדברי הגמרא דזמר דרגדאי אסור שאינם אלא לשחוק ואפילו שאינו על היין. ע"ש. אולם מרן השולחן ערוך בסימן תקס סעיף ג פסק כהרמב"ם בחיבורו שבכלי אסור בכל ענין, ובפה אסור דווקא על היין. משום דכל היכא שיש פוסק הסותר עצמו בתשובותיו לפסקיו, נקטינן להלכה כמו שכתב בפסקים. ועיין בשו"ת יחוה דעת חלק א סימן מה שהאריך להביא דעות האחרונים בהבנת הרמב"ם בחיבורו, ושהעיקר כמו שכתבנו וכפסק השו"ע. ע"ש.

דברי שירות ותשבחות להשם יתברך

והנה בדברי שירות ותשבחות להשי"ת וכן במקום  שהשירה והניגון לצורך מצוה יש להתיר וכמו שכתב השו"ע, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין. ומקורו מהרמב"ם. וכ"כ רמ"א על פי התוספות דדווקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה אסור. ולצורך מצווה, כגון בבית חתן וכלה, הכל שרי. ע"ש. ועיין במגן אברהם (סק"י) שכתב דלא שרי אלא אותם שירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת, אבל פיוטים אחרים אסור. ע"כ. אולם באשל אברהם (בוטשאטש תנינא סימן תקס) העיר על המגן אברהם וכתב שאין זה אלא ממדת חסידות, ומעיקר ההלכה מותר לשורר שירות ותשבחות להשי"ת אפילו על היין, ולא אסרו אלא שירות שאין בהם שבח להשי"ת. ע"ש. וראיתי עוד בשו"ת יחוה דעת שהביא שכ"כ במפורש להתיר בתשובה לרבינו האי גאון (שו"ת הגאונים, הרכבי סימן ס) ע"ש.

ומעתה יש לדון באם השירות ותשבחות מלווים בכלי נגינה, דלא נתברר לנו בדברי הרמב"ם אם יש להתיר בזה שהרי לא כתב אלא, וכבר נהגו כל ישראל "לומר" דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין. ולרש"י והתוספות הדבר מותר שהרי לא אסרו אלא בבית המשתה. ואכן בארחות חיים (ט' באב סימן יד) כתב לאסור כלי שיר אפילו בשירות ותשבחות. ע"ש. אולם מדברי המאירי (גיטין ז.) מוכח דדברי שירות ותשבחות להשי"ת שרי אפילו בכלי שיר. ע"ש.  וביחוה דעת כתב דהמיקל כדברי המאירי יש לו על מה שיסמוך.

על מה סמכו העולם להקל בשמיעת כלי שיר בשאר ימות השנה

ובשו"ת כפי אהרון אפשטיין (סימן נב) כתב שהמקילים לנגן בימות השנה בכלי שיר נראה שסמכו על מה שכתבו הטור והרמ"א שלא גזרו אלא רק במשתה או במי שרגיל בכך כדרך המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר. וכן אם מנגן שלא לשם שמחה אלא לשם לימוד חכמת הניגון. ועכ"פ בימי הספירה ובין המצרים יש לאסור מטעם אבלות. ע"כ.

ובשו"ת חלקת יעקב (סימן סב אות ב) כתב שיש סברא גדולה להתיר, שהואיל ובשעה שגזרו לאסור הזמר לא היה הרדיו ורשם קול בעולם לא חלה עליו הגזרה, ואע"פ שכל מיני זמר אפילו אלו שנתחדשו אח"כ נכללים בגזרת חז"ל, מ"מ ברדיו שאין המנגנים נראים לשומעים והקול נשמע ממרחקים, נחשב כפנים חדשות ואינו בכלל הגזרה. ויש שסוברים להיפך דהמכשיר שמשמיע הניגון הוא עצמו יש לו דין כלי שיר, כ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן קנז אות ב, וחלק ו סימן סט, וחלק ח סימן קכז אות ב) ע"ש.

דעת מרן הרב עובדיה יוסף בשמיעת מוזיקא בספירת העומר

ובשו"ת יחוה דעת חלק ו סימן לד אחר שהביא להחלקת יעקב כתב, ונראה שכל זה בשאר ימות השנה, אבל בימי ספירת העומר שמבואר בשולחן ערוך (סימכן בימין תצג סעיף א) שמנהג כל ישראל שלא להסתפר ושלא לישא אשה בימים אלה מפני האבל על תלמידיו של רבי עקיבא שכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, (כמבואר ביבמות סב:) וכן בימי בין המצרים שהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שמנהג כל ישראל להתאבל בהם על חורבן בית המקדש, ולכן כתב המגן אברהם (סימן תצג סק"א וסימן תקנא סק"י) שאסור לעשות בהם ריקודים ומחולות, וכ"כ האחרונים שם. לפיכך בודאי שאסור ג"כ לשמוע בהם שירים עם כלי נגינה, וביותר יש להחמיר בימי בין המצרים כמו שאסרו בהם חז"ל כמה עניינים של שמחה, כמו לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש שאין לברך בימי בין המצרים אע"פ שבימי הספירה מותר לברך שהחיינו על פרי חדש, ולכן בודאי שיש להחמיר גם כן שלא לשמוע בהם שירים המלווים בכלי נגינה דרך הרדיו או רשם קול. עכת"ד.

ובספר חזון עובדיה יום טוב (עמוד רנח סעיף לג) כתב, הנוהגים להקל בכל ימות השנה לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, דרך הרדיו והרשם קול, נכון שיחמירו בימי הספירה שלא לשמוע בהם שירים המלווים בכלי נגינה. ע"כ. ושמעתי שיש שמדייקים בלשונו של הרב ז"ל שכתב "נכון שיחמירו" שאין זה אסור מעיקר הדין וזה רק לשון חומרא בעלמא ומתוך כך יצאו ופרסמו בשיעוריהם שמותר לכתחילה לשמוע שירים בימי הספירה ואין בזה שום איסור אלא דרך חומרא בעלמא. אולם מדברי היחוה דעת שהבאתי שפתיו ברור מללו לאסור בזה ושאין זה רק דרך חומרא בעלמא. ומה שכתב בלשון נכון שיחמירו הוא מאחר ואין הדרך לכתוב בלשון איסור גמור במקום שאין לו מקור בתלמוד ובראשונים, ועדיין אין זה נחשב למותר מעיקר הדין. (ועיין בטהרת הבית ח"ב עמוד צא על מש"כ שו"ע  באשה נדה "לא יושיט מידו לידה" שאינו איסור גמור אלא דרך זהירות מאחר ומקור הדין הוא על פי העובדא שרש"י היה נזהר שלא להושיט מידו לידה. ובספר אבני שהם חלק על זה הכלל וטענתו שהרי כל סימן קצה המדבר על דיני הרחקות נקט מרן לשון זו "לא יאכל" "לא ישתה" ועוד. והנני להשיב כי זה הכלל אינו אלא במקום שיש ליתן טעם מספיק כדי שנווכח ונאמר שאינו מדינא ואכן הבית יוסף הביא את המחזור ויטרי שרש"י היה נזהר ועיין באורך בטהרת הבית מה הביאו לומר שזה דרך זהירות, ומשום הכי דייקינן גם לשון מרן כן, מה שאין כן בשאר המקומות, ואכן ראיתי במשנה ברורה בביאור הלכה סימן רמד ד"ה לא ישקעם בבנין דבכוונה שינה המחבר ולא כתב בלשון איסור וכוונתו דרק נכון להחמיר. ועוד הוכחתי כן מהשו"ע יו"ד סימן קז המבשל ביצים הרבה בקליפתן לא יוציאם מהמים עד שיצטננו וכתב הט"ז שם בשם התורת חטאת לדקדק דדווקא לכתחילה קמזהיר ובדיעבד מותר מדלא כתב שאם לא עשה כן אסור ע"ש.)

שמיעת מוזיקא למי שהוא אבל

והן עתה ראיתי בספר חזון עובדיה אבלות (חלק ב עמוד שמח) שהביא בשם שו"ת דבר יהושע (אהרנברג חלק ג סימן סג) שלא אסר שמיעת כלי זמר לאבל אלא בתוך שלשים אבל לאחר שלשים בתוך י"ב חודש מותר, כי שמיעת הזמרה אינה האיסור, אלא השמחה הבוקעת ועולה במזמוטי חתן וכלה, ולכן אם החופה נעשית בחצר בית הכנסת, שאיננו בכלל בית המשתה שאוכלים ושותים שם עם החתן והכלה, מן הדין מותר לאחר שבעה. גם נראה שהכלי זמר שעושים בעת שמלווים את החתן והכלה אינם לשם שמחה, אלא הוא כדרך שמלווים את המלך בשירה וזמרה ואינם בכלל מזמוטי חתן וכלה. ובאמת שלא מצאתי בשום מקום בפוסקים שאסרו לאבל לשמוע כלי זמר, דמה לי שמזמרים בפה או בכלי שיר. וממה שאסרו לנגן בכלי שיר אחר החורבן אין מזה ראיה לאבל, רק כשמזמרים בכלי זמר באופן שמעוררים שמחה רבה המביאה לידי ריקוד ומחולות היא בכלל מזמוטי חתן וכלה, ואמנם שמעתי שיש אומרים שעד שלשים יום לאבל אסור לו לשמוע כלי שיר, וכן יש לנהוג בימי הספירה, אבל יתכן שנשתרבב מנהג זה מדין מזמוטי חתן וכלה המעוררים ריקוד ומחולות. הילכך נראה לי שאין לרב העיר להמנע מלסדר קידושין אפילו בתוך שלשים לאבלו מחמת שמשמיעים קול זמרה בעת שמלווים את החתן והכלה, ואין כאן בית מיחוש ע"כ דברי הדבר יהושע, ומרן ז"ל כתב ע"ז וז"ל, אולם באמת נראה שלא הוצרכו הפוסקים לאומרו, שהם בכלל שמחה שאסורה לאבל. וכ"כ השדי חמד מערכת אבלות אות רטו, ושכן מוכח בשו"ת זקן אהרון הלוי (סימן ריג) ע"ש.

ומעתה פשוט הדבר שכשם שבענין אבלות אין כיום פוצה פה ומצפצף לבוא להתיר שמיעת מוזיקא לאבל אף שאין לזה שום מקור מפורש בפוסקים, כך הוא הדין בימי הספירה אין להתיר זאת מחמת דסוף סוף הימים ימי אבל ויש למעט בהם בשמחה. וכן ראיתי בשו"ת כפי אהרון הנ"ל שכתב, בא ואראך דבר פלא שאינו מבואר הלכות אבלות שאבל אסור לזמר ולנגן בכלי שיר לשם תענוג ושמחה, וכמו כן גבי בין המצרים אינו מבואר בשו"ע סימן תקנא שיהא אסור לזמר ולנגן בכלי שיר והלא דבר פשוט הוא, ולמה לא הביאו בטשו"ע די"ז, ונראה לפ"ע דעתי ברור ופשוט דהוא משום שכבר פסק בשו"ע בסימן תקס שלא שלא לנגן בכלי שיר וכו' ואפילו שירה בפה על יין אסורה, וכיון שפסק שו"ע באבל לאסור סעודת חתונה ובבין במצרים לאסור נישואין משו"ה פשוט שהוא הדין כלי שיר יש לאסור. וכן בימי הספירה שאין עושים נישואין יש לאסור שמיעת זמר וכדומה, ומה שכתב המגן אברהם לאסור ריקודים ומחולות היינו אפילו בלא שמיעת כלי שיר וזמר, דבכלי שיר וזמר אסור אפילו בלא ריקודין ומחולות, וכ"מ מהפרי מגדים בסימן תצג שדן אודות מי שהוא צריך לנגן לפרנסתו בבין המצרים ומשמע דשלא לצורך פרנסה ודאי אסור. עכת"ד.

וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק ח"א (סימן קיא) דהאף שלא הוזכר ענין זה של שמיעת כלי שיר "מכל מקום הלכה פסוקה היא בפי גדולי האחרונים דגם כלי זמר בלבד אסור" והביא ג"כ דברי הפמ"ג. ע"ש. וכ"פ בשו"ת אגרות משה כרך ו (חלק או"ח סימן כא אות ד) ובשו"ת ציץ אליעזר חלק טו (סימן לג אות ב)

כמה היתרים בשמיעת מוזיקא בימי הספירה

וראיתי בספר לב שומע לשלמה (דיכובסקי, חלק ב סימן סב) שכתב דאין ללמוד מהמגן אברהם שאסר ריקודים ומחולות לדין שמיעת מוזיקא, וכל האיסור רק רק בריקודין ומחולות ומעתה אם יבוא לפניו מוזיקא שקטה וכדומה שאינה מביאתו לריקודים ומחולות יש להתיר, ושכן שמע מהרב שבתי רפפורט בשם זקנו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל להתיר לשמוע מוזיקא תוך כדי שעוסק במלאכתו, לומד או נוהג, ונראה שטעם ההיתר משום שאינו בא עי"כ לידי ריקודים ומחולות היות וטרוד בעבודתו. (ולא השגיח בדברי הגמרא שהתירה זמרי דנגדי ודבקרי שמותרים בזמר מאחר ואינו אלא לזרזם במלאכתם) וכן מי שהוא שקוע במרה שחורה וכדומה יש להתיר לו שמיעת המוזיקא מאחר ויש בו צורך חיוני למנוחת הנפש. וכן יש להתיר מוזיקא שיש בה הבעת צער ואבל, וראיה מדאמרו בכתובות (מו:) אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת. והוטל הדבר כחוב עף על בעל עני בעת לויית אשתו, ונמצא דמוזיקא עצובה אינה מעוררת לידי שמחה כלל. (ויש לפקפק בראייתו דיש מוזיקא עצובה שכל מטרתה היא להרבות הבכי וכמו שעושין בעת הלויה שמתעורר בהכי אצל הקהל מחמת הקינות והניגון הנוגה, אבל מה שיש שירים בזמנינו שהם עצובים מחמת הסולם שלהם כידוע למביני חכמת הניגון ונקראים "מקאם" שיש מקאם שסולמו הוא נוגה ועצוב כמקאם חיג'אז או מקאם צבא וכדומה, הלא ודאי אין השומע השירים הנגזרים מהם בא לידי עצבות אלא להיפך נהנה הוא בכל רגע מחכמת ואופי התבטאות המקאם והנגינה.) ומכל מקום סיים הרב לב שמוע לשלמה שיש לסייג היתרים אלו – למעט, אולי, מוזיקאת צער ואבל – רק עד לראש חודש אב, כיון שמאז ואילך מדין המשנה יש למעט בשמחה, ועל כן ראוי שלא לחפש היתרים בימים אלו. ע"ש.

ומעתה יש להעיר על מה שכתבו בספר אור לציון חלק ג (פרק יז) וז"ל: "במג"א סימן תצ"ג ס"ק א' כתב, לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור. וכן כתבו האחרונים. ונראה שאעפ"כ לכבוד ברית מילה או בר מצוה יש להתיר. שמלבד שעצם איסור ריקודין ומחולות לא הוזכר כלל בדברי מרן, ולמרן לא אסור אלא נישואין ותספורת, וא"כ לא היה לנו לאסור לבני ספרד ריקודין ומחולות בימי העומר, ובפרט למי שקשה לו בלא זה, ולא היה מנהג בני ספרד כדעת המג"א, נראה שאף להמג"א בכהאי גוונא שרי. שהרי אף בתספורת שאסורה בימי העומר, כתב הרמ"א שם בסעיף ב', שמי שהוא בעל ברית מותר להסתפר בימי ספירה לכבוד המילה, א"כ הוא הדין שמותר לנגן בכלי שיר לכבוד המילה, כיון שהיא שמחה של מצוה, וכלשון המג"א שם שנהגו לאסור ריקודין ומחולות של רשות, ומשמע של רשות דוקא ולא של מצוה. והוא הדין לענין בר מצוה שיש להתיר ללא חשש לנגן בכלי שיר לכבוד שמחת מצוה זו". ואם כן כאשר מדובר בשירה שקטה בפה של שירי תפילה וחיזוק, במהלך תפילה או בסיומה, ודאי שיש להתיר. ע"כ. ולהאמור הלא דין כלי שיר ושירה אסורים לדעת מרן בכל השנה וכנ"ל והשו"ע אין צריך להעתיק דינו של המגן אברהם דהוא פשוט לשיטתו. ועיין בכף החיים סימן תצג שפסק כהמגן אברהם.

מסקנה

הלכך ברור הדבר שאין להקל לשמוע מוזיקא בימי הספירה, ויש לקיים מה שנהגו עד עתה כל ישראל להקפיד בדבר הזה, והמזהיר והנזהר שלומם ירבה כנהר.

בברכה

אלון בן שבת

היו שותפים בהחזקת בית ההוראה תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו וצפו בתוכן איכותי ערוץ היוטיוב של כתר תורה