למה אסור לשתות מים בשעת התקופה

שאלה

בענין מה שנהגו שלא לשתות מים בזמן התקופה, מה המקור לזה, ומתי חל בדיוק תקופת תמוז (תשפ"ה) כי ראיתי לוחות שציינו זאת בשבוע שעבר בתאריך יום חמישי ל' סיון בשעה 16:21 ו-2 חלקים ו-35 רגעים. ויש לוחות שציינו לשבוע הבא בליל שלישי י"ב תמוז בשעה 2:30. מה הנכון להלכה בזה?

תשובה

תשובה זו יש לחלק לב עניינים. א' דרך חישוב התקופה. ב' מקור המנהג שלא לשתות מים בשעת התקופה.

דרך חישוב התקופה

לא אאריך כאן בענין חישוב התקופות ודרוש לזה הקדמה גדולה בענין סוד העיבור וסדר הכנת הלוח העברי המובא ברמב"ם בהלכות קידוש החודש, ועיין בקונטרס שבילי דרקיע לבעל התפארת ישראל בהקדמה למסכת שבת שביאר בקצרה ובתכלית הדקדוק את סוד העיבור. וכאן אכתוב בקצרה ממש מה שנוגע לחישוב התקופה.

ראשית ידוע שיש במשך השנה ארבע עונות, אביב, קיץ, בציר, (סתיו) חורף, והן הנקראים תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת.

והטעם שצריכים אנו לידע חשבון התקופות הוא משום שיש בזה נפקא מינה לענין אמירת טל ומטר בתפילה (שבחוץ לארץ מתחילין לאומרו בערבית שישים יום אחר תקופת תשרי) וכן נפק"מ לענין ברכת החמה שיש לאמרה כל 28 שנה בתקופת ניסן שבה החמה חוזרת למקום שעמדה ביום שנבראת.

ב' שיטות איך לחשב את התקופה

שיטת שמואל והיא על פי דברי הגמרא בעירובין נו. אמר שמואל אין בין תקופה לתקופה אלא צ"א יום וז' שעות ומחצה (91 יום ו-7.5 שעות) ע"ש. ולפי זה יוצא שחישוב הזמן הכולל של ארבע תקופות הן 365 יום ו-6 שעות. וזהו שנת חמה, כלומר שכדור הארץ מקיף את השמש במשך שנה אחת שאורכה 365 יום ו-6 שעות.

וידוע ששנת לבנה (שהלבנה הסובבת את כדור הארץ במשך 12 חודש תוך כדי שהוא סובב סביב השמש) היא שנד' יום ח' שעות ותתע"ו חלקים. (354 יוםו-8 שעות ו-876 חלקים שהן 48.6 דקות מאחר וכל 18 חלקים הן דקה אחת שהרי שעה אחת חז"ל חילקוה לתתר"ף חלקים וכשנחלק 1080 חלקים ל-60 יהיה 18 וא"כ כל 18 חלקים הוא דקה שלנו.)

נמצא שיש הפרש בין שנת חמה לשנת לבנה והוא הפרש של י' ימים, כא' שעות, ר"ד חלקים. (10 יום ו-21 שעות ו-11.3 דקות)

ובכדי לדעת מתי יחול תקופת תמוז יש לדעת קודם מתי תחול תקופת ניסן וממנה יש למנות 91 יום ו-7.5 שעות וכנ"ל.

והנה ידוע שהמאורות נתלו בליל רביעי (שעה 18:00) והלבנה נראית עם החמה בתחילה יחד, ושוב נעלמה מיד עד ליום שישי בסוף שעה 14 של היום שאז נראה מולד הלבנה הראשון (השעות הללו נתחיל למנותן מהלילה שהוא מתחיל מהשעה 18:00) והוא נקרא בפי המעברים מולד וי"ד כלומר שהמולד היה ביום ו' בשעה יד'.

ומעתה כשנרצה לחשב את תקופת ניסן הראשון צריכים אנו לחשב לאחור שני תקופות שהרי אנו נוקטים להלכה לענין העיבור שבתשרי נברא העולם ולכן כשנרצה לידע תקופת ניסן הראשון נחשב שני תקופות לאחור.

ודרך החישוב הוא על פי מה שכתבתי שההפרש בין שנת חמה ללבנה הוא יכ"א ר"ד וא"כ ההפרש של חצי שנת חמה על לבנה (שהוא משך שני תקופות) הוא ה' ימים ו-י' שעות ותרמ"ב חלקים וכשנוסיף על זה יום אחד ו-23 שעות (שהוא משך הזמן וההפרש שיש בין ליל רביעי שבו נתלו המאורות לבין יום ו בשעה 14 שהוא מולד וי"ד) הרי לנו ז' יום ט' שעות ותרמ"ב חלקים כלומר שזמן תקופת ניסן הראשון הוא ז'"ט תרמ"ב קודם מולד ניסן הראשון שזמנה חל ביום רביעי בשעה ט' ותרמ"ב חלקים.

ומכאן ואילך נוכל לחשב את כל זמני התקופות.

שיטת רב אדא

אולם יש בזה שיטה נוספת והיא שיטת רב אדא (אינו מובא בתלמוד אל בראשונים) והוא סובר ששנת חמה היא 365 יום ו-5 שעות ו-תתקצ"ז חלקים ו-48 רגעים (76 רגעים = חלק אחד. נמצא שההפרש הוא 365 יום ו-5 שעות ו-25 שניות לערך) והא כמה דקות פחות משמואל.

ומה שגרם לו לרב אדא לחשב כך הוא משום שראינו שכל 19 שנים (מחזור קטן) יש הפרש של שעה אחת ותפ"ה חלקים (26.9 דקות) בין החמה ללבנה, וזהו למרות שאנו מעברים 7 שנים מתוך ה-19 שנה בכדי לקרב את שנת לבנה לשנת חמה, ולכן רב אדא הכריח מכאן ששנת חמה היא מעט פחות.

ולפי זה יוצא שמשך תקופה אחת לרב אדא הוא 91 יום 7 שעות 519 חלקים 3 רגעים שהוא מעט פחות משיעורו של שמואל.

עוד נחלק רב אדא על שמואל ולשיטתו תקופת ניסן יוצא בדיוק בעת מולד ניסן ולא שבוע לפניו.

ומכח זה נוצר ההפרש בין תקופת רב אדא לתקופת שמואל כי כל 19 שנה ישנו הפרש בינהם של שעה ותפ"ה חלקים ואנו כעת בשנת תשפ"ה לבריאת העולם שזה 5785 שנה וכשנחלק ב-19 (מחזורים) הרי 304 וכשנכפיל 304 כפול 1 שעה ו-26.9 דקות הרי 440 שעות 18.3 יום וזה ההפרש בין תקופת רב שמואל לתקופת רב אדא אלא שכיון שתקופת שמואל התחילה 7 ימים קודם תקופת רב אדא א"כ ההפרש ביניהם  12.3 יום.

ולכן זה הענין שאנו רואים שבחלק מהלוחות כתבו שזמן תקופת תמוז חל בתאריך ל' סיון ובחלק מהלוחות כתבו שחל בתאריך י"ב תמוז.

ולענין הלכה אנו נוקטים בענין התקופות כדעת שמואל כידוע, וכמו שכתב הפרי חדש או"ח סו"ס תכח שנהגו להכריז על התקופות כשיטת שמואל, וכ"כ בתשובות צמח צדק סימן יד, ובדעת תורה סימן תכח ס"ז בשם הישועות יעקב, ובנהר מצרים יו"ד הלכות מאכ"א מחמת סכנה ס"ב. ע"ש. ולכן זמן התקופה העיקרי הוא בשבוע הבא בתאריך יב' בתמוז. ויש שנזהרים בזה לחוש לשני השיטות הן לשיטת שמואל והן לשיטת רב אדא וכמ"ש בנהר מצרים שם, וכ"כ בשו"ת יוסף אומץ (סימן מב) ומכל מקום העיקר בזה לחוש רק לשיטת שמואל וכן המנהג פשוט.

מקור וטעם המנהג

כתב הרמ"א יו"ד (סימן קטז ס"ה וכ"כ באו"ח סימן תנה ס"א) ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה וכן כתבו הקדמונים ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים)

ובטעם הדבר כתב באבודרהם וז"ל: מצאתי כתוב שיש ליזהר בכל תקופה מארבעתן שלא לשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא ינזק ויתנפח.

מפני שתקופת ניסן היא לפי שנהפכו ממי מצרים לדם לפי רגע.

ותקופת תמוז לפי שבשעה שאמר הקב"ה למשה ולאהרן ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והם לא עשו כן והכו אותו וזב ממנו דם שנאמר הן הכה צור ויזובו מים ואין זיבה אלא דם שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה ובאותה שעה לקו כל המימות בדם.

 ותקופת תשרי לפי שבאותו פרק בא אברהם לשחוט את יצחק בנו וטפטפה הסכין דם ואותה טיפה נתפרשה במימות.

ותקופת טבת היא לפי שבאותו הפרק נשחטה בת יפתח ונהפכו כל המימות לדם ואי אפשר לעולם בלא צחצוח דם באותם פרקים והוא מלקה.

ויש אומרים שארבעה מלאכים ממונים על המים בארבעה תקופות אלו כל אחד ואחד תקופתו ומתחלפין וכשזה יוצא זה נכנס עומדים המים בלא שמירה.

ויש אומרים שהשטן משליך טפה של מרה במים.

ויש אומרים כי עקרב מתגרה עם אריה ועקרב משליך טפת דם במים כשאומרים תקופה נופלת.

והנה הדרכי משה (קטז אות ה) הביא להאבודרהם וכתב וז"ל: כתב הרד"א מ"כ שיש ליזהר בכל תקופה שלא לשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח. והטעם כי טיפה דם נופלת בין תקופה לתקופה למים.

 אבל החכם בן עזרא כתב שאלו חכמי קירא"ון לרב האי למאי נוהגין ישראל שבמערב להשמר שלא ישתו מים בשעת התקופה, והשיב כי ניחוש בעלמא הוא בעבור שהוא תחילת השנה או רביעית ולא ירצו לשתות מים שימצאו בחגם ע"כ יאכלו בה כל מינים מתוקין להיות שינתם מתוקה.

 ואני אומר מתוקה שנת העובד הש"י הבוטח בו לבדו והנה היודעים תקופת האמת לא אמרו כי תזיק בו אכילה ושתיה ודבר ניפוח שיחות הזקינות ויש מהגאוגים שאמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלו הדברים להפחיד בני אדם מהש"י ולא יוסיפו הרשעים לרשוע וישובו כדי שיצילם הש"י מד' תקופות השנה עכ"ל והגאון יעב"ץ במור וקציעה הביא בשם מר אביו החכם צבי דהאידנא אין אנו חוששים כל עיקר בענין התקופה, כיון שאין לו יסוד בתלמוד.

אולם הפרי חדש סו"ס תכה כתב, היא עקרי׳ ואל תחוש לדברי הח׳ אבן עזרא שכ׳ שדבר הניפוח ששיחת זקנות היא, שאנו בזמנינו זה שמענו כמה וכמה ניפוחים משתיית מים בשעת התקופה מהם מתים מהם מתרפאים.

ובספר הליכות עולם חלק ז עמוד קפד כתב דנראה שהפר"ח לא ראה מש"כ רב האי גאון שממנו נסתייע האבן עזרא.

אולם הביא עוד בהליכו"ע שם שהדבר מפורש בתשובת הגאונים (שערי תשובה סו"ס פ) שהוא מנהג פשוט בכל העולם שלא לשתות מים בכל תקופה מפני חילוף המשמרות. וכ"כ מרן החיד"א (מחז"ב תנה סק"א) שכן המנהג בארץ הצבי, ובערי איטליה ובכל גלילות תורכיה.

משך הזמן שאין לשתות מים

בספר מנהגי מהרי"ל בליקוטים (סימן נו) כתב שמהרי"ל היה נזהר בתקופה שלש שעות בין מלפניה ובין מלאחריה, וכתב ע"ז הכנה"ג (אות לו) ולא ראיתי עכשיו נוהגין כן, אלא רק כחצי שעה קודם התקופה ואחריה. והגאון ויאמר יצחק (סוף חלק או"ח דינים נפרדים אות א) הבין בדעת הכנה"ג דר"ל רבע שעה קודם התקופה ורבע שעה לאחריה. אולם הרב נהר מצרים (זף עז ע"ב) הבין בדעת הכנה"ג שצריך להזהר חצי שעה קודם התקופה וחצי שעה לאחריה, וכ"כ בספר נוה שלום (סימן קטז אות ה) ומדברי ספר חסידים סימן תתנ"א נראה שמספיק להמתין זמן מועט כמו שכתב בברית עולם שם. ולמעשה נוהגים להפריש חצי שעה קודם וחצי שעה לאחר מכן.

אחר זמן התקופה המים מותרים בשתיה

הנה הבית יוסף (סימן תנה) כתב בשם המרדכי והגמ"י דס"ל שכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה צריך לשפכן, ואפילו אחר כמה ימים. אולם בספר חסידים סימן תתנא נראה דס"ל דהסכנה אינה כששותה בשעת התקופה, וכ"כ המגן אברהם (סימן תנה אות א) בדעת הרמ"א להתיר בדיעבד, וכ"כ החיד"א במחזיק ברכה הנ"ל, ובהליכו"ע שם עמוד קפה כתב ע"ז דנהגו במילתא מציעתא משום תשוב רב האי גאון לאנשי קירואן הנ"ל.

שמירה על המים על ידי שנותנים בהם ברזל

כתב מהרי"ל (מנהגים הלכות מיא דלישת המצות אות ז) בשם מהרא"ק (רבי אברהם קלויזנר רבו של מהרי"ל) לתת ברזל אל המים כל זמן התקופה ואז אין רשות למזיק. ע"ש.

וכ"כ הרמ"א בסימן תנה ס"א וכ"כ הש"ך והכנה"ג.

וכתב מהרש"ם בדע"ת שם שהוא הדין לשאר מיני מתכות ודלא כדעת פרי מגדים (תנה א"א סק"ח) שנטה לומר דוקא ברזל.

וכתב מהר"ח פלאג'י בספרו רוח חיים (או"ח תנה) כשנותן הברזל תוך המים יאמר שזכות האמהות בלהה רחל זלפה לאה (ר"ת ברזל) שהעמידו שנים עשר שבטי יה, יעמוד לנו להצילנו מכל גזרות קשות ורעות. וכ"כ בספר קב הישר (פרק מז).

היכן להניח את הברזל

בספר בית דוד ביסטריץ (קטז עמוד כ) כתב שהברזל צריך להיות על המאכל והמשקה ממש ולא מועיל מה שיניח על הכלי שמונח בו המאכל.

אולם הגאון מהרש"ם (בהגהותיו לאו"ח סו"ס תכח) כתב שהמנהג שאין נותנים הברזל לתוך המים ודי במה שנותנים מעל הקדרה.

והוא הדין אם הכלי עצמו מברזל הדבר מועיל. כ"כ החיד"א ע"פ הרוקח בזרוע ימין על הגדה של פסח שלכן לא ביקש פרעה במכת דם, שהיה שותה בכלי מתכת ובהם לא היה נהפף לדם. ע"ש.

מים מבושלים ושאר משקים

ובהליכו"ע (שם עמוד קפו) כתב שאין צריך להחמיר להניח ברזל במרק מבושל או מיני מולחים וכדומה וכ"כ הש"ך והפר"ח ובשולחן גבוה (ס"ק יח) ושאין צריך ליזהר אלא במים ולא בשאר משקים כמו יין וכדומה. (וע"ש שכן הדין אפילו ביין מזוג במים) וכ"כ החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן מב) ובשו"ת שם אריה (יו"ד סימן כח)

בברכה

אלון בן שבת

לשאלות בהלכה הכנסו עכשיו לכתר תורה וקבלו מענה מיידי https://ketertora.co.il/

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו לשיעורים מרתקים https://www.youtube.com/@ketertora