מורה שהבטיחה למנהלת שלא תחזור על מעשה מסוייים ואם היא תעשה תוותר על פיצויים

מורה בסמינר מסויים בצפון הארץ נכנסה לכתה על מנת ללמד את הבנות את השיעור היומי, והתיישבה על הכסא שהיה מרוח בדבק, וכשהמורה רצתה לקום היא קלטה מה עשו לה, והיא התפרצה בחמת זעם על הבנות שגם כך הרעישו והפריעו לה למהלך השיעור, לשאלתה מי עשתה זאת? כמובן שאף אחת לא ענתה, והמורה השתוללה מזעם [יצויין, ויודגש, שבאותו בוקר המורה הגיעה עצבנית במיוחד לעבודה בגלל שבבית ילדיה הכעיסו אותה מאוד] המורה איבדה שליטה על עצמה, וסטרה לאחת הבנות, הדבר כמובן עורר המולה והמנהלת הגיעה וביקשה את המורה לסור לחדרה, ושם המנהלת החתימה אותה על מסמך שאם דבר זה יחזור על עצמו המורה תהיה מפוטרת לאלתר ללא קבלת שום פיצויים, השאלה היא האם חתימה על הסכם כזה מחייב או שמא נאמר שזה אסמכתא ואסמכתא לא קנייא.

תשובה:

אדם שמתחייב לוותר על כסף שמגיע לו באנו למחלוקת גדולה בראשונים, האם מחילה מועילה במקום שיש אסמכתא או לא, ומשכך, המוחזק בכסף יכול לטעון קים לי ואי אפשר להוציא ממנו ממון. 

נימוקים:

ראשית, יאמר על אתר שדיני אסמכתא המובאים בחו"מ (סי' רז) הם ארוכים ומורכבים מאוד, כך שקשה במאמר קצר להסביר את כל מהלכי הסוגיה והפוסקים שדנו בזה, אבל אגע בקצרה בדבר הנוגע אלינו, שנית, עלי להקדים שאם האדם מתחייב על דבר מסויים שהוא לא מעוניין שיקרה ואם זה קרה הוא ישלם קנס – זה אסמכתא הקלאסית, ואם הוא מעוניין שיקרה והוא יתחייב כך וכך – זה לא אסמכתא אלא תנאי. והנה בנידו"ד זה לא שהמורה תיתן כסף בגלל מעשה כזה או אחר כל הנידון הוא שעל המורה לוותא על כספי הפיצויים המגיעים לה אם היא תחזור לאיוולתה והשאלה היא האם בזה יש אסמכתא?

והנה הרמב"ם (מכירה יא, ד) "הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך, והלה אומר ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו, ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון, שזו אסמכתא היא, ואסמכתא לא קנה. מקור דבריו למעשה הם מהגמ' בב"מ (מח:) "הנותן ערבון לחבירו ואמר ליה אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך, והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, נתקיימו התנאים דברי רבי יוסי, רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא, רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו" וכתב הב"י (חו"מ סי' רז סעיף יא) שהרמב"ם סבירא ליה דעד כאן לא פליג רבי יהודה אלא באומר לו אכפול לך ערבונך אבל במחול לך לדברי הכל לא קנה, ומה שהגמ' אמרה "דיו שיקנה" הכי משמע דלא פליג אלא שלא יכפול לו ערבונו, אבל רש"י פי' "דיו שיקנה" דהיינו כנגד הערבון לא זה שיכפול ולא זה שימחול לו. וע"ז כתב הב"י נראה מדברי רש"י דאסמכתא שייכת אפי' במחילה.

יוצא לנו א"כ שלפי הרמב"ם במחילה אין בה את החיסרון של אסמכתא מהטעם הפשוט שחסרון גמירות דעת היא דוקא בעניין שצריך להוציא ולתת דבר שנימצא אצלו שאינו גומר בדעתו ליתנו במקום אסמכתא, אבל חוב שבין כך אינו בידו בזה גומר בדעתו למחול. אולם רש"י וראב"ד חולקים על הרמב"ם וסוברים שיש חסרון של אסמכתא, ואין גמירות דעת אף באופן של מחילת חוב. וכמו שכותב הטור בהמשך דבריו "והראב"ד השיג עליו במ"ש שהמוכר קונה את הערבון מפני שהוא בידו, וכן פירש"י שאף הלוקח אינו מוחל אם חזר בו".

ובשו"ע בסי' ר"ז (סעי' י"א) "הנותן ערבון לחבירו ואמר ליה אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך, והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח – קנה זה הערבון, שהרי הוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר – אין מחייבין אותו לכפול הערבון, שזו אסמכתא היא ולא קנה. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאפילו אם חזר בו הלוקח לא קנה המוכר אע"פ שהוא בידו אסמכתא לא קניא".. עכ"ל. הגהה זו היא כדברי הטור בשם רש"י וראב"ד וב"י בשם הרא"ש… פי' הדבר, שאע"פ שההתחייבות כאסמכתא אינה מועילה אבל כשאין מדובר על התחייבות חדשה אלא ויתור על חוב קיים בזה דעת הרמב"ם שמועילה המחילה אפי' שהיא אסמכתא, משום שמחילה אינה צריכה קניין ומועילה בקלות, לכן מועילה אף באסמכתא, אולם לדעת רש"י אסמכתא יוצרת חיסרון בגמירות דעת גם לגבי מקרה של מחילה ולא מועילה.

השו"ע כאן פסק כהרמב"ם והרמ"א הביא את היש חולקין, ומשכך, בנידו"ד המנהלת יכולה לטעון כמו הרמב"ם שאין בזה אסמכתא וממילא חתימתה על מסמך ויתור הוא קבילה, בפרט שהמנהלת מוחזקת בכספי הפיצויים. ולעומת זאת המורה [בפרט אם היא אשכנזיה היוצאת ביד רמ"א] יכולה לטעון קים לי כרש"י וראב"ד שיש בזה אסמכתא וחתימתי על המסמך אינו מחייב.

בברכה

יגאל אלון