אשה שתרמה סכום גדול וטענה שזה ברשות בעלה והוא נפטר והיורשים דורשים לבטל את התרומה.

אשה שתרמה סכום גדול וטענה שזה ברשות בעלה והוא נפטר והיורשים דורשים לבטל את התרומה.

שאלה: ראובן חלה במחלה סופנית ואשתו הלכה לאיזה רב קבליסט מסויים ש"הבטיח" לה שהוא "יגזור" שהבעל יבריא, ורמז לה שסכום של 10,000$ למוסדות שלו יועילו שגזרתו תתקיים, יצויין, ויודגש כבר עתה שהוא לא חייב אותה לתרום והכל מרצונה החופשי, ואכן האשה תרמה את הסכום. ואמרה לגבאי שזה ברשות בעלה. אבל למרבה הצער הבעל שבק חיים לכל חי, לאחר השבעה באו היורשים לאותו מוסד וטענו שהם רוצים את הכסף בחזרה מכיון שהאשה תרמה את הכסף מדעת עצמה, וזאת, מכיון שאימם בדרך כלל לא נושאת ונותנת בסכומים כאלו, ומשכך, דינו של הכסף לחזור ליורשים המקוריים.

תשובה: לכתחילה היה על הגזבר של "הרב הקבליסט" לברר אם בעלה באמת הסכים. אך בדיעבד יש לסמוך על הנוב"י שניתן לקבל כסף לצדקה מנשים אם אומרת שיש לה רשות מבעלה.

נימוקים: איתא בשו״ע (יו״ד רמח, ד) "אין מקבלים מהנשים ומעבדים אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב". והמקור לזה הוא מהגמ' (ב"ק דף קיט.) ובמשנה (שם, דף קיח:) "אבל לוקחים מהם כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל". וכתב שם רש״י דזו מלאכת נשים והם עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהם הוא. וצ״ע, כיצד אשה נאמנת לומר שבעלה הרשה לה למכור את הפשתן הרי היא מוציאה ממון מחזקת בעלה. ובשו״ע (חו"מ שנח, ה) כתב "אין לוקחים מהנשים ומהעבדים וקטנים אלא דברים שחזקתן שהם שלהם מדעת הבעלים, כגון: נשים שמכרו כלי פשתן בגליל". וביאר הסמ״ע (שם, סק"ז) שבגליל כלי פשתן בזול ובעלים מרשים לנשים לקנות כלי פשתן ולעשות מהם בגדים למכירה לצורך עצמן, נמצא שלא היה ממון זה מוחזק כלל ביד הבעל.

אין ספק שבנידו"ד גם לדברי האשה הוי הממון של הבעל, אלא לפי טענתה הבעל נתן לה רשות להוציא את הממון לצורך צדקה.

והנה הנוב״י (מהדו"ק, יו"ד סימן עב) כתב וז״ל: "שאפי' ודאי אינה נושאת ונותנת תוך הבית אם אמרה שנתנה צדקה זו ברשות בעלה נאמנת, ואין אדם חוטא ולא לו, ומהיכי תיתי שתגנוב משל בעלה ליתן צדקה. ומה שאמרו אין מקבלים מהם דבר גדול היינו בסתמא שאז אולי מסתמא אינו ברשות בעלה והיא סוברת מצוה עבדה". עכ״ל. ובפת"ש (יו״ד רמח, סק״ג) הביא כן בשם שו״ת בשמים ראש (סימן קסז), ובספורנו (פרשת ויקהל) על פסוק ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב, פירש שבאו האנשים עם נשים המתנדבות כיון שלא מקבלים מנשים אלא דבר מועט. ולכאורה מדוע היו צריכים לבוא הרי לדברי הנוב״י אין אדם חוטא ולא לו. וצ״ל דלכתחילה באו האנשים כדי לסלק כל ספק, אבל בדיעבד אשה נאמנת על כן כיון שאין אדם חוטא ואינו לו.

ובספר עזר מקודש (אבהע"ז, סימן פו סעיף א) כתב להתיר לקחת צדקה מאשה מכוח ספק ספיקא, וז״ל שם: "עוד מצאתי זכות על הנוטלים מעות צדקה מנשים ואינו ידוע אם זה מהסכמת בעלה, משום ספק שמא שלחה בעלה להדיא, ספק שיש לה רשות דרך כלל מבעלה להוציא מעות, ומכל שכן כשעושה בפרסום. אע״ג דס״ס לא מוציא ממון, היינו רק להוציא ממון בעל כרחו, אבל הכא שאינו אלא לקבל ממון מהני ס״ס". עכ״ל. וכוונתו בזה דלאחר שניתנה הצדקה לידי גבאי צדקה חשיב תפיסה ברשות, ובתפיסה ברשות לא מוציאים מיד הגבאי.

אמנם זה גופא צ״ע אי חשיב תפיסה ברשות, שהרי לגבאי צדקה אסור לקחת מאשה זו מספק, ועיין בקונטרס הספיקות (כלל ז׳ אות א) דנחלקו בזה הראשונים, דעת הנמוק״י כל אופן של תפיסה שלא נעשה בדרך תקיפה חשיב תפיסה ברשות, וא״כ ה״ה בנידו"ד. אבל דעת תרומת הדשן דבעינן מסירה ליד התופס מצד הבעלים, ובנידו"ד זה גופא הספק אם הבעלים הסכים אי לאו. אמנם בעזר מקודש נזהר בזה וכתב דהוי ספק ספיקא, אמנם הס״ס שהביא שם אונס חד הוא האם הבעל הסכים עם האשה, ובכאי גונא הדבר תלוי במחלוקת הרמב״ם והתוס' אי שם אונס חד הוי ס״ס, דהתוס' בכתובות (ט. ד״ה ואי בעית) כתב דשם אונס חד הוא לא הוי ס״ס, והמ״מ (פ״ג איסורי ביאה ה"ב) כתב דלדעת הרמב״ם ס״ס משם אחד הוי ס״ס. ובפמ״ג (יו"ד סימן קי דיני ס״ס, שפתי דעת, אות י״א) הסתפק לדעת התוס' דס״ס משם אחד לא הוי ס״ס, אם הוי דינא דאורייתא או חומרא דרבנן. והכרתי ופלתי (אייבשיץ, וארשא תרל"ח, בית הספק סימן קי, עמוד לז ד"ה אבל) כתב דכוונת תוס' (ט.) דהוי ס״ס שאינו מתהפך, אבל בנידון דידן הוי ס״ס המתהפך שהרי יש להסתפק, שמא היא נושאת ונותנת, ועוד דשמא בעלה הרשה לה בפירוש.

ולאחר כל הנ״ל נראה ברור דאם נתנה כבר את הכסף לידי גבאי א״א להוציא מידו. אמנם עדיין יש מקום להסתפק לאחר שהיורשים טוענים שלא ידוע להם שאביהם הרשה לה, וגם ידוע להם שאימם לא היתה נו״נ ובסכומים כאלו, אע״ג דאין להם דין בעלים על ממון הזה שהרי לטענת אימם הכסף ניתן בחיי בעלה, מ״מ נחשבים עדים נגד עדות אימם על קבלת הכסף ע״י המוסד. ועיין בשערי יושר (שקופ, ניו יורק תשי"ט, שער ו׳ פי"ד ד״ה ובטעם עמוד קעה) שנחלקו הר״ן והריטב״א בעד אחד באבידה, דשיטת הר״ן (לד. בדפי הרי"ף) שעד אחד נאמן באבידה מכיון שאין לפנינו טענת בעלי דברים גם דיני ממונות הוי כשאר איסורים, וע״כ נאמן עד אחד לומר שהאבידה שייכת לפלוני ורק במקום שיש טענת בעלי דברים יש גזה״כ ע״פ שני עדים יקום דבר, והריטב״א סובר כיון דהוא עכ״פ נידון של משפט הממון עד אחד לא נאמן אפי' כשאין טענת בעלי דברים לפנינו (עיין ריטב״א גיטין כז. ד״ה מצאו בחפיסה). ולפי דברי הר״ן נמצא דיש רוב דעות שהכסף ניתן שלא כדין לגבאי צדקה ועד אחד נאמן באבידה א״כ גם הכא לא אזלינן בתר רוב דעות, אמנם יש רוב דעות נגד חזקה אין אדם חוטא ולא לו.

אמנם לאחר העיון נראה דאין כאן רוב דעות נגד דברי האשה, שהרי הם לא יודעים מענין המתנה אלא טוענים מסברא בלבד, והאשה טוענת שבעלה שלח אותה, ויש כאן רק רוב דעות נגד חזקה שאין אדם חוטא ולא לו, ועדות האשה שהממון שייך לצדקה, ולשיטת הר״ן יש לצרף בזה עוד סברא, דעד אחד מעיד שהכסף שייך לגזבר של צדקה. ונראה דגם לשיטת הריטב״א דס״ל באבידה עד אחד לא נאמן, דוקא שם באבידה דהשומר אבידה שומר עבור בעלים אמיתיים, ויש כעין טענינן לבעלים אמיתיים, ואע״ג דאין בזה טענת בעלי דברים חשיב נידון על הממון, אבל בנידון דידן דהכסף ניתן לצדקה ע״י בעלה לפי טענת האשה ואין הנידון האם להוציא כסף מיד היורשים אלא הנידון הוא על נאמנות האשה. גם הריטב״א מודה דהוי עד אחד נאמן באיסורים, ואפשר לצרף לספק גם עדות של האשה שהממון שייך כבר לגבאי צדקה. ואמנם הממון היה מוחזק בידי הבעל, והאשה בעדותה מוציאה מחזקה קמייתא, והרי עד אחד לא נאמן נגד אתחזק, ובזה אפשר לומר דאתי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומרעא לחזקה קמייתא ונאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורים.

ועדיין יש מקום להסתפק בנידו"ד, בנאמנות האשה, שהרי אשה שאמרה בעלי נתן ממון זה לצדקה נאמנת משום דאין אדם חוטא ולא לו, וחזקה זו הוי חזקה שאין ריעותא, אבל בנידו"ד שהיורשים טוענים שאימם נתנה על דעת עצמה יש כאן ריעותא בחזקת האם, ואפשר דבכהאי גוונא לא התיר הנוב״י לגבאי לקבל צדקה מהאשה. ויש לומר דטענת היורשים כיון שהם נוגעים בדבר לא חשיב ריעותא בחזקת אמם, אא״כ יש הוכחה שהיא בהזדמנויות אחרות נתנה כסף שלא על דעת בעלה, ואפי' אם נאמר דטענת היורשים הוי ריעותא בחזקת אימם, כל זה לעניין לכתחילה, אבל בדיעבד שהכסף כבר נמצא ביד הגזבר, והבאנו לעיל דיש כאן ס״ס להחזיק, וגם לפי הרבה ראשונים תפיסה ברשות א״א להוציא מיד הגזבר.

ולמעשה נראה דגזבר של צדקה שמקבל כסף מיד אשה שטוענת שבעלה נתן לצורך צדקה צריך לברר אם באמת בעלה הסכים. ואם א״א לברר יש לסמוך על דברי הנוב״י ולקבל הצדקה.

בברכה יגאל אלון