חיוב הורים בנזקי קטינים: כשההורה נתן את החפץ המזיק

קטן שהזיק עם חפץ שקיבל מההורים

שאלה:

ידוע המפורסם שהורים בדרך כלל אינם חייבים על נזקים שעשה ילדם הקטן, ורק במקרים מסוימים שהורים הניחו את הילד במקום שברור שיזיק יש לדון ולחייב את ההורים מדין גרמי.

השאלה היא האם זה נכון גם כשמעורב בעניין רכוש של הורים, למשל, כשהילד זרק כלי עבודה כבד על שימשת רכב והיא נשברה, או שההורים נתנו לילד בננה והוא זרק את הקליפה ברחוב ומישהו החליק על זה. האם ההורים חייבים או לא?

תשובה:

אם הילד לקח את המקדחה ונגרם הנזק מכוח זה שההורים פשעו בשמירתו הרי הם חייבים מדין ממון המזיק, ואם הנזק קרה בדרך הילוכו של החפץ המזיק הרי חיובו מדין אש, ואם ההיזק קרה אחר שנח במקומו החיוב הוא מטעם בור.

ובמקרה השני שההורה נתן בננה לילד והילד זרק את קליפת הבננה ואחד החליק עליה ונחבט בקרקע העולם, הרי הדבר שנוי במחלוקת. והניזק לא יוכל לחייב את המזיק בתשלומים.

אך יש לדעת שגם לפוטרים אם ההורה פשע חייב לצאת ידי שמים, שכן, אף הפוטרים בבור על נזקי כלים אפי' מלצאת ידי שמים כנ"ל זה משום ששם יש גזירת הכתוב בהדיא לפוטרו, אך על קרקע עולם אין גזירת הכתוב לפטור וזה כשאר גרמא שחייב לצאת בה ידי שמים.

נימוקים:

ראשית נחזור ונדגיש שגם במקום שההורים אינם חייבים מן הדין בתשלומים על נזקי ילדיהם, מכל מקום אם פשעו בשמירתם באופן שהם עלולים להזיק הרי יש על ההורים חיוב תשלומים "לצאת ידי שמים" ככל מזיק בגרמא.

חז"ל דרשו מהפסוקים כמה אופנים שאדם מתחייב על נזקים שנעשו או שנגרמו על ידי ממונו, וזאת משום שאדם חייב בשמירת ממונו. אחד 'מאבות נזיקין' הללו הוא אש, וכשם שאם אדם הניח אש בוערת ללא השגחה ובאה הרוח והוליכה את האש והזיקה בעל האש חייב, כך בכל דבר היכול להזיק בצירוף כח טבעי ומצוי אם הניחו בעליו בלא השגחה והלך והזיק הרי הבעלים חייבים.

כן מצינו באדם שלא שמר חפץ שלו והניחו במקום שתרנגול יכול לקחת אותו משם ולהזיק עמו, שאם התרנגול הוא הפקר ואי אפשר לחייב את בעל התרנגול הרי בעל החפץ חייב מדין אש כמ"ש בשו"ע (חו"מ שצ, י).

לפי זה אם הניחו ההורים כלי עבודה במקום שהילד יכול ליטלו משם ולזרקו, אם סביר שאכן הילד ייקח את החפץ ויתעסק בו הרי זה נחשב אש, (עיין חזו"א ב"ק סי' ה ס"ק יז ד"ה אבל).

אמנם אם ההורים הניחו את הכלי במקום שמור שלא מסתבר שהילד יטלנו משם הרי הם פטורים.

אב נוסף מאבות הנזיקין הוא בור. וההבדל בין בור לבין שאר אבות נזיקין הוא שכל המזיקין הולכים ומזיקים את הניזק במקומו, ואילו בור עומד במקומו והניזק נתקל בו. והדין הוא שגם אם המזיק עצמו לא כרה את הבור, אלא הניח ברשותו חפץ היכול להיות בור ותקלה, באופן שייתכן שעל ידי רוח או בעל חי יצא החפץ לרשות הרבים, ושם יהיה תקלה לעוברים ושבים – אף בזה חייב בעל החפץ ואחריותו מדין בור.

ולפי זה אם פשעו ההורים בשמירת חפצם וילדם הקטן השליכו במקום שיכולים להיתקל בו, הרי זה נחשב כבור שלהם והם חייבים באחריותו.

וצריך לדעת שחיוב נזקי ממונו כבור ואש שונה מחיוב אדם המזיק, שאדם החובל בחברו חייב בחמשה דברים נזק, צער, ריפוי, שבת, ובושת, ואילו כשמזיק על ידי ממונו אינו חייב אלא בתשלומי נזק. כמובא בשו"ע (חו"מ תה, א). ויעויין בנתיבות המשפט (סי' שמ סק"ג) וחזו"א (ב"ק סי' יג סק"ב) ובמשפטי התורה (ח"א סימן ח עמוד מ).

מנקודה זו עולה שאף אם מדין ההלכה ההורים אינם חייבים לשלם על הנזקים שעשו ילדיהם, מ"מ אם הנזק נגרם בממון ההורים שפשעו בשמירתו הרי הם חייבים מדין ממון המזיק, ואם הנזק קרה בדרך הילוכו של החפץ המזיק הרי חיובו מדין אש, ואם ההיזק קרה אחר שנח במקומו החיוב הוא מטעם בור.

והנה יש כמה פרטים נוספים בדבר חיוב בתשלומים של בור וכדלהלן:

ראשית, הדין הוא שבור חייב על נזקי אדם ובהמה, אך פטור על כלים, ובכלל כלים זה כל דבר שאינו אדם או בהמה, ולכן אם זה שהחליק על קליפת הבננה, ניזוק בכך שבגדיו נתלכלכו בודאי שבעל הבור פטור, וכל הנידון הוא רק אם גוף האדם הוזק מחמת הבור.

והנה בגמ' בב"ק (נ:) נחלקו רב ושמואל בגדר חיובו של בור, לרב חיוב בור הוא רק על מה שנתחדש בבור. ולכן חייב רק על היזק שאירע מחמת ההבל שנוצר בבור בגלל עומקו אך לא מחמת החבטה שקיבל הניזק מקרקעית הבור, שהרי זו היא קרקע עולם ובעל הבור לא חידש בה דבר. [אגב אורחא יוער שאם הניח חפץ ברה"ר והניזק נחבט בחפץ זה, אזי גם לרב חייב על החבטה] ואילו לשמואל בעל הבור חייב גם על החבטה שנחבט הניזק בקרקע הבור, וכך קיימא לן להלכה.

ונחלקו הראשונים בדעת שמואל, יש הסוברים ששמואל לא חייב אלא על החבטה בתוך הבור, שבעל הבור אחראי אף עליה,  אך אם נתקל בבור ונפל ונחבט בקרקע שאינו בתוך הבור בעל הבור פטור על חבטה זו. (תוס' בב"ק כח: ד"ה ונישוף. ודף נ: ד"ה לשמואל בתי' הראשון), אך יש הסוברים שאף על תקלה כזו בעל הבור חייב (תו"ס' שם נ: בתירוצם השני וכן דברי הרשב"א ונימוק"י שם).

ולהלכה השו"ע פסק כדעה הראשונה שאם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור. (סי' תיא, א) וכן הוא בסמ"ע (סי' תי ס"ק מז, וסי' תיב שם, ועיין בסמ"ע סי' תי ס"ק ל, ובדרישה סי' תיא סק"א) ויש שהביאו את הדעה השנייה (ביאור הגר"א סי' תיא, סק"ה), ויש שכתבו דהוי ספקא דדינא (חזו"א בב"ק סי' ה סקי"א).

וא"כ במקרה שהילד זרק קליפת בננה ואחד החליק עליה ונחבט בקרקע העולם הרי הדבר שנוי במחלוקת, והניזק לא יוכל לחייב את המזיק בתשלומים.

אך יש לדעת שגם לפוטרים אם ההורה פשע חייב לצאת ידי שמים, שכן, אף הפוטרים בבור על נזקי כלים פוטרים אפי' מלצאת ידי שמים כנ"ל זה משום ששם יש גזירת הכתוב בהדיא לפוטרו, אך על קרקע עולם אין גזירת הכתוב לפטור וזה כשאר גרמא שחייב לצאת בה ידי שמים.

בברכה יגאל אלון