הלכה: מי משלם קנס על רכב מושאל עם רישיון פג תוקף?

שאל רכב מחברו ונקנס על ידי שוטר

שאלה:

ראובן שאל רכב משמעון בכדי לנסוע בו לשמחה משפחתית. בדרך חזרה עצר אותו שוטר, ובדק את רישיון הרכב.

והנה התברר שרישיון הרכב פקע כבר לפני מספר חודשים, ומשכך, השוטר החרים את הרכב באופן מיידי ועל מנת לשחררו לשם הסדרת חידוש רישיון הרכב נדרש לשלם 500 ₪, וראובן נאלץ לשלם את הקנס הזה על מנת לשחררו.

כעת ראובן תובע מבעל הרכב שישלם לו את הסכום שהוא הוצרך לשלם על שחרור הרכב, אך שמעון בעל הרכב טוען מכיוון שראובן הוא בגדר של 'שואל' ושואל חייב באונסין, וממילא עליו מוטל לשלם את הקנס הזה.

עם מי הדין?

תשובה:

לכאורה ראובן לא בגדר של שואל רגיל אלא כשואל בטעות ולא חייב על אונסין.

אבל במקרה הספציפי הזה מכיון שהוא פרע את חובו של חברו מבלי ליידע את שמעון אזי אין שמעון חייב לשלם לו את ה-500 ₪.

אמנם אם ראובן היה מיידע את בעל הרכב על האירוע ובעל הרכב היה מורה לו לשלם אזי בעל הרכב היה צריך לפרוע את מה שראובן שילם.

נימוקים:

בטעם חיובו של השואל באונסין, נאמרו כמה הסברים.

יש שכתבו שכיון שכל ההנאה הוא של השואל, נידון הדבר כאילו קנאו השואל מהמשאיל לאותו הזמן שהוא בידו, וכשנאנס הוי כאילו שלו נאנס (תוספות ב"ק יא. סוף ד"ה אין ובנתיה"מ סי' שדמ ס"ק א).

יש שכתבו שהתורה ירדה לסוף דעתו של השואל, שבכך הוא רוצה להתחייב (כך הבין קצוה"ח חו"מ סי' רצא סק"ד את התוספות כתובות נו: ד"ה הרי). ויש שכתבו שהיא גזירת הכתוב, שחייבתו התורה באחריות (עיין חזון איש חו"מ ליקוטים סי' יב אות יד).

על אף הדין ששואל חייב באונסין, מכל מקום אם המושאל מת או נשבר מחמת המלאכה שלשמה נשאל – פטור השואל (סי' שמ סעי' א).

וביאר הרמב"ן (ב"מ צו:), שהטעם הוא מחמת שהמשאיל פשע בכך, שהשאיל את החפץ למלאכה שלא היה יכול לעמוד בה, וגרע מכל אונס שהמשאיל לא פשע (דבריו הובאו בש"ך סי' שמ סק"ה, וכ"כ בסמ"ע שם סק"ג). ומכל זה עולה שראובן השואל בנידו"ד פטור מלשלם את הקנס, כיון שיש כאן פשיעה של המשאיל, שמחמתה אירע הנזק.

סיבה נוספת לפטור את השואל, היא שמכיוון שהתברר שהייתה פשיעה של המשאיל, הרי כל השאלה היא בטעות, שאם היה ראובן יודע שהרכב ללא רישיון ולא עבר טסט הוא לא היה שואל את החפץ, וממילא דינו כאינו שומר כלל.

דין זה מקורו במהרי"ק (שורש קנה אות ג', הובא ברמ"א סי' רצא סעי' ד), שדן בראובן שנתן ספרים לשמעון להוליכן בשכר למקום אחר, ושיקר לשמעון באמרו שאין גובים מכס על ספרים. והנה למעשה נלקחו הספרים במכס, ושמעון טוען שאילו היה יודע האמת לא היה מקבל עליו השמירה, כי אין רצונו לטרוח בדבר המכס, ופסק המהרי"ק שהצדק עם שמעון. והנה במהרי"ק גופא מבואר שמכוח טענה זו שמעון אינו שומר כלל על הספרים, ולכן אף אם אירע להם נזק אחר, שאינו מחמת פשיעתו של ראובן, הרי הוא פטור על כך.

אך יש שחלקו וכתבו שאינו פטור אלא בנזק שהגיע מחמת פשיעת הבעלים (מחנה אפרים שומרים סי' יג, וראה ערך ש"י סי' רצא סעי' ד, שו"ת חלקת יואב אהע"ז סי' לד בהג"ה).

וממילא בעניינינו, לדעת המהרי"ק השואל יהיה פטור אף על שאר אונסין, אף אלו שלא נגרמו מחמת פשיעת המשאיל (לדוגמא, אם נפל עץ על הרכב והזיקו), שאינו נעשה שואל כלל. ויש שכתבו שזה דווקא אם חיובו של השואל הוא מחמת ההסכם שבינו ובין המשאיל, שאם התברר שנעשה בטעות, אזי אין עליו חיובי שואל. אבל להסוברים שחיובו הוא מגזירת הכתוב, אזי אף שלא נתכוון לכך, נעשה שואל וחייב באונסין. מכל מקום, לכל הדעות במקרה דידן השואל פטור מלשלם את הקנס, כיון שנזק זה נעשה מחמת פשיעתו של המשאיל.

אמנם בעניינינו שהשואל כבר שילם את הקנס, ותובע מהמשאיל לשלם לו את מה ששילם – ההלכה היא, כי ראובן הפורע את חובו של שמעון, שמעון פטור מלשלם לו (סימן קכח סעי' א, ובש"ך שם סק"ה).

ומצאנו כמה טעמים להלכה זו. בגמ' (נדרים לג.) מבואר שהפורע נחשב 'מבריח ארי' מממונו של חברו, כלומר, שלא נתן לו הנאה ישירה, אלא רק הציל את ממונו מהפסד. בירושלמי (נדרים פ"ד ה"ב וכתובות פי"ג ה"ב) מבואר, שהלווה יכול לטעון שכלל לא נהנה מפריעת החוב, כיון שהוא היה יכול לפייס את המלווה למחול לו על החוב (וראה גם תוספות ב"ק נח. ד"ה אי נמי). ויש שכתבו שאנו אומדים את דעת הנותן שהתכוון לפרוע לשם מצוה, ולכן נתן על דעת מתנה, ושלא לחזור ולהיפרע מהלוה, ולכן אינו יכול לחזור ולתבעו (רש"י בבא קמא שם ד"ה אימא, וש"ך שם סק"ח). [אגב אורחא יוער ששיטת ר"ת (תוספות כתובות קח. ד"ה הא ובב"מ לא: ד"ה אם יש) היא, שדין זה נאמר רק בפורע חוב 'מזונות' של בעל לאשתו, שבזה אנו אומרים שאם לא היה פורע, היתה האשה מצמצמת עצמה, ולא היה הבעל חייב לשלם לה. אך בשאר חובות, הפורע חובו של חבירו, חייב לשלם לו. להלכה לא קי"ל דעה זו, ולרבים מהפוסקים אפילו מוחזק אינו יכול לטעון 'קים לי' כרבינו תם (בש"ך סי' קכח סק"ה, ושו"ת כתב סופר חו"מ סי' יח. אבל עיין סמ"ע שם סק"ג)].

ומבואר בשו"ע (שם) שהלווה פטור מלשלם לפורע אף אם היה בעל החוב דוחקו לשלם. ולא עוד, אלא שאף אם היה ביד בעל החוב משכון, ונתנו לפורע, הרי הפורע צריך להחזיר את המשכון ללווה בחינם (אמנם הש"ך סק"ה כתב שבאופן שהפורע מוחזק במעות הלווה או במשכונו, אין מוציאים מידו, כיון שיש סוברים שבאופנים אלו הלווה חייב).

והנה בנידון דידן מה ששילם השואל בכדי לשחרר את הרכב הרי זה בגדר פורע חובו של חברו, ולכן אינו יכול לתבוע מחברו לשלם לו על כך (ויתכן שיש מעין חיוב לצאת ידי שמים לשלם) והעצה היא שלפני התשלום הוא היה מודיע לבעל הרכב על מה שאירע, ואזי כשבעל הרכב יורה לו לשלם, ייחשב הדבר שהוא מוציא ממון על פיו, ולא כפורע חובו של חברו, וממילא יוכל לתבעו אחר כך להחזיר לו מה ששילם.

אמנם אם לא הסתיים זמן שאילתו, והוא רוצה עדיין להשתמש ברכב, נראה שבאופן זה אין התשלום נחשב כ'פורע חובו של חבירו', שהרי הוא הוכרח לשלם בכדי להשתמש בזכות השימוש הקנויה לו בו (ראה עמק המשפט ח"ב סי' לח).

אך במקרה שלנו, שיש לחדש את רישיון הרכב, מסתבר שהשואל אינו יכול להשתמש בו כרגע, ולכן כבר הסתיים זמן השאלה, וחזר דינו כפורע חובו של חברו.

בברכה יגאל אלון 

לתרומות והחזקת בבית ההוראה תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו וצפו בתוכן איכותי ערוץ היוטיוב של כתר תורה