שואל רכב שמילא דלק פגום ואבדה לו הוכחת רכישה

שואל רכב שמילא דלק פגום ואבדה לו הוכחת רכישה

שאלה:

ראובן שאל רכב מחברו שמעון למספר ימים, לפני ששמעון מסר את המפתחות לראובן הוא אמר לו שאין הרבה דלק במיכל הדלק.

ראובן הודה לשמעון, נטל את המפתחות, העמיס את המזוודות על הרכב, והנסיעה הראשונה שלו הייתה לעבר תחנת דלק קרובה.

ראובן מילא את המיכל עד הסוף, שילם במזומן את הסכום הנדרש, בדק את הקבלה, וכשראה שהכל תקין – השליך את הקבלה לפח האשפה.

לאחר כשעה של נסיעה, ראה ראובן שנדלקה נורה המראה שהמנוע התחמם יתר על המידה, ומיד החל לחפש מקום בו יוכל לעצור בבטחה בצד הדרך, ולבדוק את התקלה. כשפתח את מכסה המנוע, נדהם לראות עשן רב עולה ממנו. הוא הזמין גרר, שיוביל את המכונית למוסך הקרוב, ומיד התקשר גם לידידו שמעון, ובישר לו בצער מה שאירע. וכמובן שראובן אמר "אני יודע שאני 'שואל' על הרכב, ואצטרך לשלם את כל הנזק שאירע"

למחרת, התקשרו מהמוסך לשמעון בעל הרכב, והסבירו לו כי התקלה נגרמה מדלק לא תקין, שהיה מעורב במים. "היו עוד כמה אנשים שהרכב שלהם ניזוק בגלל הדלק הזה, ושמעתי שהחברה לקחה אחריות, והודיעה שתפצה כל מי שרכבו ניזוק בגלל הדלק" אמר המכונאי לשמעון.

ראובן שמח מאוד לשמוע שידידו שמעון יוכל לקבל פיצוי מלא על הנזק, והוא לא יצטרך לשלם כלום. הוא פנה לשמעון  ושניהם פנו לחברת הדלק, בכדי לקבל את הפיצוי. אך ברגע שהפקיד ביקש את הקבלה על קניית הדלק, כהוכחה לכך שאכן הרכב ניזוק מסיבה זו, נזכר ראובן שהוא השליך את הקבלה לפח. הוא ניסה להביא את עדותו של המכונאי, שהנזק נגרם בגלל הדלק הזה, אך כל ההשתדלויות לא הועילו, חברת הדלק לא תיתן פיצוי אם אין הוכחה שהוא קנה אצלה את הדלק.

ראובן ושמעון ניגשו למו"ץ שיורה להם כיצד עליהם לנהוג. מצד אחד טוען שמעון בעל הרכב לראובן "גרמת לי נזק בל יתואר, כל המנוע הלך, ומנעת ממני בידיים קבלת תשלום מחברת הדלק". אך ראובן לעומתו טוען כי פעל כשורה ולא פשע בשום דבר, "אין עלי חיוב לשמור קבלות" אמר ראובן. מה על המו"ץ לפסוק לשני הצדדים.

תשובה: אין ראובן חייב לשלם על הקלקול של המנוע, כמו כן הוא לא היה חייב לשמור על הקבלה.

נימוקים: הלכה היא בידוע ששואל חייב באחריות על כל סוגי הנזקים שאירעו לחפץ, פשיעה, גניבה, אבידה, ואפי' אונסים (ב"מ צג. חו"מ סי' שמ סעי' א). אולם ישנו פטור ייחודי לשואל שנקרא 'מתה מחמת מלאכה', דהיינו אם החפץ נהרס או התקלקל מחמת המלאכה עצמה, השואל פטור ואינו חייב. וכך מבואר בגמ' (ב"מ צו:) מתה מחמת מלאכה פטור משום שהשואל טוען למשאיל 'לאו לאוקמיה בכילתא שאילתה', כלומר לא שאלתי על מנת להשאיר אותה בבית, אלא על מנת להשתמש בה, וממילא אין עליו תביעה, שאירע לה קלקול מחמת השאלה. כמובן שעל השואל להשתמש שימוש סביר ורגיל שכולם משתמשים בו, ואז אם אירע לו נזק, שברור לנו שנעשה מחמת השימוש אין הוא חייב לשלם. וכך פוסק השו"ע (שם) שמתה מחמת מלאכה פטור, ובלבד שלא ישנה בה ולא יעשה בה מלאכה אחרת, ואפי' אם שינה לקלה ממנה הוא מתחייב, דאז תלינן שאילו נשתמש כראוי לא היתה מתה.

וא"כ בנידו"ד, הרי ראובן השתמש ברכב בשימושים רגילים, הוא מילא דלק כמו כולם, ונסע כמו כולם, ומבחינתו לא עשה שום דבר חריג, ועל כן בפשטות הנזק שאירע לרכב הוא בגדר מתה מחמת מלאכה שפטור ואינו חייב לשלם. ולכאורה גם אין לחייבו על כך שלא שמר את הקבלה, שהרי כך הוא מנהג העולם שלא לשמור את הקבלות, ואין זו פשיעה.

אמנם, לפי הביאורים שכתבו הראשונים בדין 'מתה מחמת מלאכה' יתברר שיש לדון בזה. הרמב"ן (ב"מ צו: ד"ה והא דאמרינן) כתב, שאף ששואל חייב אף באונס גמור, כמו מיתת הבהמה, שבוודאי דבר זה אירע שלא באשמתו, מכל מקום במתה מחמת מלאכה פטור, משום שהוא שאל את החפץ לעשות מלאכה פלונית, ואם נמצא שהחפץ ניזוק מחמת המלאכה, נמצא שהמשאיל פשע בכך שהשאילו חפץ שאינו ראוי למלאכה כזו, וזו הסיבה שהשואל פטור. אמנם מדברי הרמ"ה נראה שאינו סובר כן, שהרמ"ה כתב (הובא בטור סי' שמ) שמי ששאל בהמה ללכת בדרך מסוימת, ובאו עליו בדרך חיות רעות או ליסטים, הוא פטור משום מתה מחמת מלאכה. ואע"פ שאינו חסרון בבהמה עצמה, ולא שייך לומר שהבהמה נתייגעה מחמת הדרך ומתה, מ"מ מכיון שהאונס לא נעשה אלא בדרך ששם מצויים לסטים וחיות נחשב 'מחמת מלאכה' ופטור.

וביארו האחרונים בדעתו, שהטעם לפטור מתה מחמת מלאכה הוא שהמשאיל מוחל על נזקים שנגרמו בשעת המלאכה (עיין מחנ"א הל' שאלה סי' ד ועוד).השו"ע (סי' שמ סעי' ג) פסק כדעת הרמ"ה, אך הרמ"א (שם) פסק כדעת הרא"ש, המחייב על אונס ליסטים וחיות רעות בדרך. וביאר הש"ך (ס"ק ה) שטעמו הוא כסברת הרמב"ן, שפטור 'מחמת מלאכה' הינו רק כאשר יש לומר שמחמת פשיעת המשאיל, נעשה האונס היינו שהשאילו חפץ פגום שאינו ראוי למלאכתו, אבל במקרה זה לא היה כל פגם בבהמה השאולה. עוד הביא שם (ס"ק ו) מעשה באחד ששאל כלי מלחמה להילחם, והפסיד במלחמה ונלקחו כלי המלחמה בשלל, ופסק התרומת הדשן (סי' שכח) שהשואל פטור משום מתה מחמת מלאכה. ומסיק הש"ך, שזה רק לשיטת הרמ"ה והמחבר, דאף בלי פשיעת המשאיל פטור, אבל לשיטת הרמב"ן והרמ"א גם כאן היה חייב, והכריע שכן נראה לו עיקר. ואם כן, בנידון דידן, הרי לא היה כל חסרון ברכב השאול, אלא שהנזק אירע בשעת המלאכה. ולסברת הרמב"ן הרמ"א והש"ך יש לחייב את ראובן לשלם על הנזק. אך לדעת הרמ"ה והשו"ע לכאורה יש לפטרו. ולענ"ד יכול ראובן לטעון קים לי כדעת הרמ"ה ודעימיה.

אמנם, יעויין בשער המלך (הל' חובל ומזיק פ"ז ה"ג) שדן באשה ששאלה כלי חרס בשרי, ובשוגג תחבה לתוכה כף חלבית והטריפה הכלי, ופטרה מטעם מתה מחמת מלאכה, כיון שנעשה הנזק בשעה שהייתה עסוקה בבישול. והיינו לפי שיטת הרמ"ה והשו"ע כמבואר לעיל. וזה ממש דומה לנידון דידן, שהרכב ניזוק בשעה שעסק בו השואל במלאכתו. אך כמה אחרונים תמהו על סברת השער המלך (עי' יד חנוך חו"מ סי' מב ועוד), שדברי הרמ"ה נאמרו באופן שהשואל לא שינה במאומה, ועשה רק את המלאכה שהרשהו המשאיל, אך במקרה זה בוודאי לא הרשתה המשאילה לשואלת לתחוב כף חלבית בקדרה זו, ואף שעשתה כן בשוגג, מכל מקום אין זו המלאכה שלשמה שאלה את הקדרה, והלא שואל חייב אף באונס. ולפי זה יש לומר גם כאן, שהמשאיל לא הרשה לשואל להכניס לרכב דלק פגום ומהול במים, ואף שלא פשע השואל בכך, מכל מקום אין זה 'מחמת מלאכה'. עכ"ז יש לצדד שנידון דידן עדיף, כיון שהורשה לו להשואל השימוש בדלק כרגיל ויש לומר שכל זה בכלל הוויתור, משא"כ בהאשה ששינתה ונשתמשה עם כף חלבי. אשר על כן ראובן פטור מלשלם לשמעון על הקלקול. הן מטעם קים ליה, והם מטעם שהוא הרשה לשואל לתדלק בתחנת דלק וזה בכלל וויתור.

בברכה

יגאל אלון

היו שותפים בהחזקת בית ההוראה תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו וצפו בתוכן איכותי ערוץ היוטיוב של כתר תורה