קשר אמיתי בין איש לאשתו
מה מלמדת אותנו התורה על הקשר העמוק שבין איש לאשתו?
בפרשת בראשית אנו מגלים יסוד עמוק בבניית הקשר הזוגי. לאחר בריאת האדם, הקב״ה מביא לפניו את כל בעלי החיים כדי שייתן להם שמות. האדם מבחין שלכל בעלי החיים יש בן זוג, ואילו הוא נותר לבדו.
אז אומר הקב״ה:
״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״ (בראשית ב׳, י״ח).
הקב״ה מרדים את האדם, לוקח אחת מצלעותיו ובונה ממנה את חוה. כאשר אדם מתעורר ורואה אותה, הוא מכריז בהתרגשות:
״זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת״ (בראשית ב׳, כ״ג).
כבר ברגע הראשון הוא מזהה בה קשר עמוק ומהותי, תחושה שהיא אינה זרה לו, אלא חלק ממנו. בהמשך מתארת התורה את האחדות שבין בני הזוג במילים: ״וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״ (בראשית ב׳, כ״ד).
אולם בפרק הבא מופיע ביטוי נוסף, הטומן בחובו מסר משמעותי לחיי הנישואין: ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ״ (בראשית ד׳, א׳).
מדוע בוחרת התורה להשתמש במילה ״ידע״ כדי לתאר את האינטימיות שבין איש לאשתו? הרי לכאורה, כבר נאמר שהם נעשים ״לבשר אחד״.
אולי כאן טמון סוד גדול: אינטימיות אמיתית אינה מתחילה רק ברגע שבו בני הזוג מתאחדים, אלא הרבה קודם לכן – ברצון להכיר זה את זו, להבין, להרגיש ולהיות קשובים זה לזו.
המילה ״ידע״ מבטאת היכרות עמוקה. לא רק לדעת עובדות על בן הזוג, אלא להמשיך לגלות אותו מדי יום: מה עובר עליו, מה מעסיק אותו, מה משמח אותו ומה מכביד על לבו. זוהי סקרנות שאינה מסתיימת ביום החתונה, אלא דווקא מתחילה בו.
לא פעם, לאחר שנות נישואין, נשמע בעל האומר: ״אשתי כבר לא מתעניינת בי כמו פעם. היא תמיד עסוקה, עייפה, טרודה בכל כך הרבה דברים, ואין לנו את אותה קרבה שהייתה לנו בתחילת הקשר״.
מנגד, האישה עשויה להשיב: ״אבל יש לי כל כך הרבה אחריות! הילדים, הבית, העבודה וכל מה שצריך להספיק. הראש שלי מלא ואין לי רגע לעצמי״.
ואכן, החיים עמוסים. האחריות המשפחתית, ניהול הבית והמשימות היומיומיות תובעים זמן וכוחות רבים. אך דווקא בתוך המרוץ הזה חשוב לזכור: הקשר הזוגי אינו נבנה רק מכמות הזמן שאנו מבלים יחד, אלא בעיקר מאיכות תשומת הלב שאנו מעניקים זה לזו.
כדי ליצור חיבור אמיתי, אין צורך תמיד במחוות גדולות או בשעות ארוכות של שיחה. לפעמים די לעצור ולשאול בכנות: איך עבר עליך היום? מה מעסיק אותך? מה שימח אותך היום?
ולעיתים, ההקשבה החשובה ביותר היא דווקא זו שאינה זקוקה למילים. לשים לב לשינוי במצב הרוח, להבחין בעייפות, לזהות שמשהו מטריד את בן הזוג גם כשהוא אינו יודע כיצד לבטא זאת. כאשר אנו מבחינים בדברים הקטנים, אנו מעבירים מסר גדול: אתה חשוב לי. אני רואה אותך. אני רוצה להכיר אותך, להבין אותך ולהמשיך לגלות מי אתה.
תשומת לב כזאת מעניקה לבן הזוג תחושה שהוא אינו מובן מאליו, שהוא נראה ונשמע, ושיש מי שמתעניין בעולם הפנימי שלו. היא בונה אמון, מעמיקה את הקרבה ויוצרת את התשתית לאינטימיות אמיתית.
ייתכן שזהו אחד המסרים העמוקים שהתורה מלמדת אותנו באמצעות המעבר מ״וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״ ל״וְהָאָדָם יָדַע״: האחדות הגופנית אינה עומדת בפני עצמה. היא צומחת מתוך קשר חי ומתמשך, שבו בני הזוג ממשיכים להכיר זה את זו, להתעניין, להקשיב ולגלות זה את עולמו של זו.
מוריאל בוטבול
מדריכת כלה, מוסמכת מטעם תוכנית "הבית היהודי" של הרבנית רות שמש, שתחי׳.