מה המקור למנהג להכות את המן במגילת אסתר והאם זה מנהג נכון?

אודות המנהג שנתפשט בקרב רבים בקריאת מגלת אסתר להכות את המן בשעה שמגיע החזן לתיבת המן, האם מנהג זה נכון על פי ההלכה, או יש לבטלו?

מקור המנהג

כתב האבודרהם (הלכות פורים) בשם האבן ירחי (המנהיג הלכות מגילה אות יז) נוהגין בצרפת ובפרובינצא התינוקות לקחת אבנים חלקים ולכתוב עליהן המן, וכשמזכיר הקורא את המגילה המן, הם מקישין זו על זו למחוק את שמו משום שנאמר ושם רשעים ירקב, וכן אומר במדרש תמחה את זכר עמלק אפי' מעל העצים ומעל האבנים. ועוד הביא בשם הערוך שמנהג בבבל ועילם כל הבחורים עושים צורה בדמות המן קודם פורים ותולין אותה על גגותיהם ימים ובימי הפורים עושין מדורה ותולין אותה הצור' לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין ויש להם טבעת תלויה בתוך האש שתולין בה הצורה וקופצין מצד האש לצד האחר. ע"ש. (וראה עוד בספר נפלאים מעשיך מעשה מח, "מעשה המן השני" ותרווה נחת.)

וכ"כ מרן הבית יוסף סימן תרצ בשם הארחות חיים, כשמזכיר הקורא שם המן ובניו מנקשין התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם, וכתוב בהם שם המן ובניו ועל ידי הניקוש הם נמחקים, ולמנהג הזה יש שורש בהגדה, דאמרינן "כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות יז יד) אפילו מעל העצים ומעל האבנים, לכן אין להלעיג על המנהגים כי לא לחינם נקבעו, והמנהג הזה נוהגים בצרפת ובפרובינציא ונותנים טעם ע"ש "ושם רשעים ירקב" (משלי י ז) ע"כ.

וכ"פ הרמ"א סימן תרצ סעיף יז וסיים על פי דברי הארחות חיים וז"ל: ולכן אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם לא הוקבעו. והגאון יעב"ץ (סידור רב יעב"ץ אות יד) כותב על אביו החכם צבי ז"ל שהיה מכה ברגליו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכור המן. ע"כ. ועיין מגן אברהם סקכ"ב בענין מנהג עוקר הלכה, ובביאור הלכה בד"ה ואין לבטל שום מנהג מה שהשיג על זה בשם הריב"ש והפר"ח וחת"ס. ע"ש.

והנה במהרי"ל (מנהגים הלכות פורים סימן יב) כתב, הבנתי בו (מהר"י סג"ל) שלא היה מקפיד להכות המן כמנהג. ע"כ. והובא בדרכי משה סימן תרצ, ובמגן אברהם סקי"ט.

להפסיק או לדבר באמצע המגילה

ויש לעמוד על מנהג זה מהא דאיתא במסכת מגילה (יז.) במשנה, קראה סירוגין יצא. ומפרש בגמרא (יח.) דהיינו שקורא מעט ופוסק מעט. ואמרינן תו התם (יח:) רבי מונא אומר משום רבי יהודה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ומסקינן בגמרא דלית הלכתא כרבי מונא אלא אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא. וכ"פ הטור או"ח סימן תרצ, וכ"פ השו"ע שם סעיף ה.

וגדולה מזאת פסק הרמ"א על פי תשובת הרשב"א (ח"א סימן רמד) דאפילו סח בינתיים יצא. מיהו גוערין במי שסח בינתיים. ע"כ. וברור שאם שח השומע בעת שהחזן קורא לא יצא שהרי לא שמע איזה תיבות וחיסר בקריאת המגלה. (ועיין שולחן ערוך סימן תרצב סעיף ב ובאחרונים שם) ולפיכך כתב הפרי מגדים (א"א ז) דצורך גדול להיות לכל אחד חומש כי בעוד שמכין הנערים המן וכיוצא, אי אפשר לשמוע כמה תיבות מש"ץ, ויוצא מה שקורא מהחומש בדיעבד. והובא במשנה ברורה סק"יט. וע"ע בפרי מגדים (מש"ז ו) שכתב, ולכן כל ירא שמים יהיה לו מגילה כשירה בידו ולקרות מלה במלה בלחישה שא"א לשמוע מהש"צ הכל ובפרט שהנערים מבלבלים. ע"כ. ומה שכתב שיקרא מלה במלה עם הש"צ בלחישה, ברור שמדבר במקום שיש קושי לשמוע את החזן כגון שהמקום גדול ואין קולו נשמע כדבעי בכל קריאת המגילה, או מחמת שיש רעשים כלשהן וכדומה, אולם במקום שבאים ומתקבצים שם קהל יראי השם ויש שתיקה מוחלטת במהלך המגילה וקול החזן הולך וחזק, לא יקרא בלחש מהמגילה שיש בידו כי לפי המציאות הדבר מעכב ומבלבל השומעים שלידו, וישנם כאלה שמהדמים בעצמם שקוראים הם בלחש, אך בפועל גורמים הם הפרעה בלא משים לציבור הושב שם, ורק אם אירע שלא שמע איזה תיבה באמצע המגילה מיד יוכל להשלימה. (ועיין פמ"ג א"א ו. והבן.) וכ"כ עוד בפמ"ג (א"א יט) וז"ל: ולכן מנהג יפה להחזיק חומש בידו, ואשרי מי שיש לו מגילה כשירה לו ולאשתו בעזרת נשים ג"כ. ע"ש. אתה הראת לדעת גודל החשיבות שיהיה לאדם מגילה כשירה בידו, שהרב פמ"ג שנה ושילש ענין זה בג' מקומות כמבואר.

ועכ"פ מוכח מהגמרא דאין להפסיק לכתחילה באמצע קריאת המגילה ורק בדיעבד יצא. וכן אמרו עוד שם (יז.) היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון ליבו יצא ואם לאו לא יצא. וכתב הרא"ש שם, "ודורשה" אע"פ שאסור להפסיק במגילה והכא כשמשמיע הדרשה לרבים או דורש בינו לבינו, נמצא שמפסיק בקריאתה, מכל מקום יצא בדיעבד, אי נמי כיון שאינו דורש אלא בעניינו של מגילה אין זה חשוב הפסק, והכי איתא בירושלמי, ודורשה ובלבד שלא יפליגו דעתם לעניינים אחרים עכ"ל. וכ"פ בשו"ע סעיף יג. (ומה שנוהגים הציבור לומר בקול ד' פסוקים של גאולה, כמבואר ברמ"א סעיף יז, והחזן חוזר וקורא אותן, ולכאורה בעת שהציבור קורא הלא החזן שותק, צ"ל דלא גרע מהיה דורשה שהוא מעניינו של מגילה ואינו חשוב הפסק אפילו לכתחלה) נמצא דאין להפסיק לכתחלה בקריאת המגילה, ורק בדיעבד אם הפסיק יצא ידי חובה.

דברי המשנה ברורה ומרן הרב  עובדיה יוסף זצ"ל

וכ"כ בשער הציון יחד לשהות הרבה (יותר מכדי נשימה, עיין לקמן.) אסור אפילו בלי שיחה, דהא קראה בסירוגים "יצא" קתני, והיינו דיעבד. ע"כ. וכתב עוד במ"ב סקנ"ט בשם הפמ"ג דאלו שמכים על המן יוצא שכרם בהפסדם שמבלבלים הרבה. ושם בשער הציון נז' כתב דאף אם הש"ץ שותק בשעה שמכים, גם זה אינו נכון שאסור להפסיק יותר מכדי נשימה. וע"ע במ"ב סימן תרפט סקי"ח שכתב, ועכשיו בעו"ה נהפוך הוא שמלבד שאינם שומעים, אלא הם מבלבלים, שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע, וכל ביאתם הוא רק להכות את המן, ובזה אין האב מקיים מצות חינוך כלל, ובאמת מצד מצות חינוך צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה וכשיגיע הקורא לזכור שם המן האגגי רשאי הקטן להכותו כמנהגו, אבל לא שיהיה זה עיקר הבאת הקטן לביה"מ. ע"כ. וכ"פ מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (חזו"ע פורים עמוד סב) וכתב על זה בחומרא רבה והביא מהרב שלמי ציבור (דף שכח ע"ד) שהמביאים תינוקות בבית הכנסת ומרעישים בהכאת המן ידאגו מן הפורענות, ועל גדולי ישראל למחות בזה שזהו קלות ראש בבית הכנסת. ע"ש. ובעיקר יצא קצפו של מרן זצ"ל על אודות מה שהיה מצוי שמרעישים בחומרי נפץ למיניהם באקדחים וקפצונים ואף ביותר מזה, וברוך ה' שמנהג הרע הזה נתבטל כליל, ונשאר רק מה שמרעישים ברגליים וברעשנים וכדומה.

מנהגו של רבינו יוסף חיים זצ"ל

וראיתי לרבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו בן איש חי (תצוה יד) שכתב שהיה רגיל להכות ברגלים בשם המן ראשון הכתוב בפסוק "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי" ובשם המן אחרון שכתוב בפסוק "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים" והובא בכף החיים ס"ק קי. וצריך ביאור דסוף סוף הוי הפסק יותר מכדי נשימה.

ישוב המנהג

ובדורנו זה יש ליישב פורתא דהכאה זו חשיבא מעט כצורך מגילה, שהרי הנערים ואף הציבור ברובו מתקשים כידוע לישב כשעה אחת בריכוז מלא מבלי להסיח דעתם, אולם על ידי הכאה הזאת הכאה ראשונה ואחרונה נכנס בליבם שמחה וזה גורם שיהיו מרוכזים ביתר שאת בכל מקרא המגילה וחשיב כעין צורך המגילה, ודמי להיה קורא המגילה ודורשה וכדברי הרא"ש דאין זה הפסק היות והוא מעניינו של מגילה. ואכן ראיתי בכף החיים ס"ק קו על מש"כ הרמ"א שנוהגים לקרא בקול הד' פסוקים, הביא בשם התניא דאינו לא חובה ולא מנהג אלא שמחת התינוקות וקולות לפניהם כדי שישמחו, וגם בראותם שינוי בזה שואלים מה זאת ומתוך כך אתה בא לספר גבורותיו של הקב"ה למען ישמחו ולמען ילמדו ליראה אותו כל הימים. מטה משה סימן תתר"ג. ע"כ.

שיטות הפוסקים בהפסקה יותר מכדי נשימה

ובעיקר דין הפסקה יותר מכדי נשימה, הנה כתב הטור, לרבי נתן ז"ל הקורא מגילת אסתר בקהל צריך לסדרה כאחד מפני שהיא איגרת, אבל בנשימה אחת אין צריך אלא עשרת בני המן ועשרת בלבד, הילכך אם מפסיק בין פסוק לפסוק הרשות בידו. ושיעורו בין פסוק לפסוק ובין באמצע הפסוק כדי נשימה בלבד.

וכתב על זה הבית יוסף, כלומר, אין צריך לקרות כל סוף פסוק ותחלת פסוק בנשימה אחת, דאילו כולה בנשימה אחת לא היה צריך לומר, שהרי מילתא דלא אפשר הוא. וזה אינו כדעת הרוקח (סו"ס רלו) שכתב, מנהג שלא לנשום בין פסוק לפסוק לפי שנקראת איגרת. והבית יוסף הביא עוד להרב רבי אברהם אבן עזרא שכתב (פירוש אסתר ט כז) וז"ל: בעבור עזרא הסופר הפסיק הפסוקים ולא היה אחר שנים רבות צוו אבותינו עליהם השלום שלא יפסיק הקורא הפסוק בסוף עכ"ל. ונראה מדבריו כהרוקח שלא יפסיק כלל בין הפסוקים. ובשיירי כנה"ג אות יד נתקשה מאוד בהבנת דבריו ע"ש. אולם הרב מאמר מרדכי סק"י כתב, ואני ראיתי בפירוש הראב"ע שנדפס בכרך קטן שכתוב בסוף הלשון "צוו אבותינו ע"ה שלא יפסיק הקורא אלא בסוף הפסוק" ע"כ. וכן נקט בחזון עובדיה עמוד פו ע"ש.

אולם השבלי הלקט (סימן קצח) כתב על הא דאמרו בגמרא (מגילה כא:) תנו רבנן בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין, ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קורין ושנים מתרגמין, ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, מאי טעמא כיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי. ומכאן הוכיח רבינו ישעיה זצ"ל מדהיו מתרגמין נראה שלא היו מקפידים שלא לעמוד בסוף פסוק, והקורא אינו מתחיל מקרא שלפניו עד שיתרגמו אותו, דאל"כ יתבלבל המתרגם, שאם יקרא יותר מפסוק אחד לא ידע המתרגם מהיכן להתחיל לתרגם ואנה מסיים, אלא ודאי שכך היו עושין, קורא פסוק אחד עד סופו ועומד עד שיתרגם, ועוד חוזר פסוק אחד וזבה יתרגם, עד שישלימו המגילה בענין זה. ועוד כתב בשם רבינו שלמה זצ"ל, הקורא את המגילה בציבור רשאי להפסיק בכל מקום שהוא רוצה בין בתחילת הפסוק בין באמצעו, וכן מנהג בשתי הישיבות ובבית רבינו שבבבל. ע"ש. ונראה דעתו דרשאי להפסיק יותר מכדי נשימה אפילו לכתחילה.

ולפי זה יש לומר שסמכו על רבינו ישעיה לקיים המנהג ולא לשנותו. ואכן ראיתי בהערות איש מצליח למשנה ברורה (הערה 4 לס"ק נב) לקיים המנהג להכות את המן מעט. ועוד שם (בהערה 1 לס"ק נט) כתבו המנהג של הבן איש חי ושכן נכון לנהוג בכל מקום.

מסקנה

אשר על כן כל רב תלמיד חכם יראה ויתבונן בדעת אנשי קהילתו, ואם יוכל למנוע ההכאה לגמרי וכפי שעשה מרן מאור ישראל הרב רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הנה מה טוב, אולם אם יודע הוא באנשי מקומו שלא יוכלו לשמוע המגילה כתיקנה, ינהיג כמו שעשה הבן איש חי להכות המן ראשון ואחרון, ובפרט במקום שאם לא ינהיגו לעשות כך ליתן לציבור פת בסלו,  ילכו הם לשמוע המגילה במקומות זרים אשר שם מכים את המן בלי סוף בהכאות רבות לאין מספר ובכלי משחית, ואין קול הקורא נשמע כלל, וכיון שניתנה רשות להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע ומכים גם על מרדכי וגם על ושתי ואסתר, ובדרך כלל במקומות הללו אף הקורא עצמו אינו יודע ומבין כלל בטיב ודקדוק הקריאה ואין צריך לומר בניגון הטעמים, ולצערינו אותם המקומות מלאים עד אפס מקום, ולכן יראה הרב להנהיג קהילתו בחכמה ויכו ההמן ראשון ואחרון.

בברכה

אלון בן שבת

לתרומות והחזקת בית ההוראה תרומה לכתר תורה

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו וצפו בתוכן איכותי ערוץ היוטיוב של כתר תורה