האם חייבים לשלם על מאפים שהונחו בבית המדרש? פסיקת הלכה

תשלום על מאפים שהונחו בקדמת בית המדרש לכלל הלומדים

שאלה

בכולל מסויים היה מקובל, כי כל אברך שיש לו שמחה בביתו, או יארצייט, מביא כיבוד ומניח על השולחן הממוקם בתחילת הבית מדרש, כדי שיתכבדו הלומדים שיאכלו וישבעו, ויזכו בברכותיהם את בעל השמחה או היארצייט.

בדרך כלל כשהכיבוד מונח סתם כך, הציבור מבינים שיש איזו שמחה, ומבררים למי יש לגשת ולאחל 'מזל טוב', וכשיש יארצייט, המביא תולה פתק המודיע כי הכיבוד נתרם לעילוי נשמת פלוני.

לפני שבוע, קנה ראובן, כמה קרטונים של מאפים והניח במקום המיועד, תלה שלט כי המאפים לעילוי נשמת הגה"ק רבי יעקב אבוחצירא ע"ה, והתיישב ללמוד כרגיל. בגמר הסדר, כאשר כבר לא נשאר דבר מכל המאפים שהניח, מגלים האברכים שלט שכתוב בו כך: 'זאת למודעי, כי המאפים שהיו מונחים הבוקר, היו בתשלום, כמבואר ברמ"א (חו"מ רמו, יז) "האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה". ואמנם אין האוכלים חייבים לשלם מחיר מלא, אלא רק מה שנהנו.

ולכל החושבים לטעון שמתחילה הונחו המאפים שם על מנת שיאכלום בחינם – אפשר לפנות לפלוני ואלמוני, שמסרתי מודעא בפניהם, כי כוונתי לא הייתה להביא בחינם, אלא לתבוע את דמי ההנאה מהאוכלים. את הכסף אפשר להניח בתיבה המיועדת לכך, במקומי הקבוע. על החתום ראובן'

בית המדרש געש, אלו טוענים בכה ואלו בכה, הלומדים לא ידעו כיצד אמורים הם לנהוג: יש שטענו שראובן צודק בתביעתו, כמבואר בפוסקים שיש לשלם את מחיר ההנאה, שכן, למעשה הם נהנו, וחלקם אפילו לא היו צריכים לקנות ארוחת בוקר.

אולם מצד שני טענו אחרים, שהרי כבר הרבה שנים הם כאן בכולל, וכל מי שמניח כאן מאפים, מניח בחינם, בפרט שכותב לעילוי נשמת, ומה שראובן אומר שמסר מודעא, איך יכול להיות שמודעא בפני עדים שכלל לא נמצאים ולומדים כאן תועיל לחייב אותם?

כששאלו את ראובן עצמו 'למה התכוונת כשכתבת שזה לעילוי נשמת הרב אבוחצירא? ענה ראובן 'ודאי המאפים הם לעילוי נשמתו, הרי לא ביקשתי מכם לשלם מחיר מלא, סוף כל סוף קיבלתם דבר שמשתלם לכם, מאפים בשני שליש מחיר, והרי מסרתי מודעא וברורה כוונתי, ומה אני שונה מכל אדם שנותן מתנה ומוסר מודעא בפני שני עדים שמועילה מודעתו?'

הם הלכו לרב בית הכנסת ושאלוהו מה עליהם לעשות? מה הרב אמור לענות להם? 

תשובה

בפשטות הם חייבים לשלם לו את מה שנהנו, ומאידך, ראובן עבר על שלושה איסורים: אונאת דברים, גניבת דעת, ומחוסר אמנה.

נימוקים

מבואר ברמ"א (חו"מ רמו, יז) 'האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו'. ומקור דבריו מדברי תרומת הדשן (סי' שיז). והנה בתרומת הדשן עצמו כבר מבואר, שהיכן שיש אומדנא ברורה שדעתו הייתה לתת בחינם, לא יכול לתבוע את כספו, והרמ"א מביא דבריו בזה"ל: 'ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור'. ועל דרך זה מבואר בלבוש (שם, הובא בבאר הגולה אות ד), גבי אכול עמי, שכל הנ"ל הוא דווקא במקום שאינו מקובל להכניס אורחים, אבל במקום שכך הדרך ודאי דעתו הייתה בחינם, ועל כן פטור מלשלם [דרך אגב יעויין בשיטה מקובצת (סוטה דף י:) שמביא מדרש גבי אברהם אבינו שכשסיימו האורחים לאכול, הוא ביקש תשלום מלא על האוכל, או שיברכו ויודו לה'. וצריך לומר ששם לא היה ברור מתחילה שהוא הכנסת אורחים בחינם, ודו"ק.]

ובביאור דין זה, שהאומר לחבירו 'אכול עימי' צריך לשלם לו, כתב בשו"ת מהרי"ט (ח"ב אבהע"ז סי' כא) שהוא מטעם מזיק, ועל כן ביאר שלא שייך לומר 'הייתי מתענה' (כלומר, שלא נהנה בכך שלא היה צריך להוציא כסף על אוכל, משום שהיה יכול להתענות ולא לאכול), שהרי למעשה הזיק. אך קצות החושן (סי רמו ס"ק ב) והנתיבות (שם, ס"ק ה) כתבו שאינו חייב מטעם מזיק, משום שהוא מזיק ברשות, אלא חיובו הוא מטעם 'נהנה', ולא שייך לטעון 'הייתי מתענה', משום שהרי נהנה (עיי"ש שטענת 'הייתי מתענה שייכת רק באופן שהחיוב הוא מטעם 'משתרשי ליה'). ואם כן, בנידו"ד, לא יוכל ראובן לתבוע יותר מתשלומי נהנה, שהם שני שליש מהמחיר המלא (חו"מ סי' שמא סעי' ד, אה"ע סי' נ סעי' ג. וע"ע פירוש המשנה לרמב"ם ב"ק פ"ב מ"ב, ורמב"ן ב"מ מב: ד"ה משלם דמי בשר בזול), משום שלפי הקצוה"ח והנתה"מ זה גדר חיובו של האוכל עם חבירו.

והנה בנידו"ד, טענו חלק מהלומדים שזה דומה לדין השני המבואר בתרומת הדשן, שהיכן שיש אומדנא ברורה שדעתו הייתה לתת בחינם, לא יכול לתבוע את כספו. וגם כאן המנהג ברור שמי שמניח דברי מאכל על השולחן המיועד לכך, הרי כוונתו שיאכלו הלומדים בחינם. אלא שמצד שני יש לדון שהרי היה כאן 'מודעא' שמסר ראובן.

והנה בדיני מודעא (חו"מ סי' רה וסי' רמב) מבואר, כי במתנה מועילה מודעא כל דהו לבטל את המתנה, עצם מה שמראה שאינו רוצה לתת מתנה מועיל לבטל את המתנה (כך שיטת הרא"ש ודלא כרשב"ם ב"ב מ: ד"ה גילוי שסובר דהא דמהני במתנה בלא הכרת האונס הוא מטעם דאמרינן ודאי נאנס, ולפי"ד הרשב"ם באופן שאין שום אונס גם במתנה אין המודעא מועלת [ועיין נתיה"מ סי' רה סק"ז ואכמ"ל], ויש לדון האם יכולים הנהנים לומר קים לי כהרשב"ם לפטור כיון שדעתו לא הובא בשו"ע, ועיין ערוך השולחן סי' רה סעי' ט'), ועל כן בפשטות צודק ראובן שמסר מודעא.

שאלה זו נשאלה לפני כמה מפוסקי דורינו, ודנו בדבר וצידדו בסברות שונות האם יכול לחייבם לשלם מה שנהנו או לא.

ויש להבהיר, שהגם שלפי פשטות ההלכה היה נראה שחייבים לשלם מה שנהנו, מכל מקום ראובן איסורא קא עביד, מכמה טעמים:

א) יש בזה משום גניבת דעת, שבשעה שנתן הכיבוד לבני החבורה הרי החזיקו לו טובה בחינם בסברם שהוא נותן להם מתנה (אלא שיש לדון אם עומד לגלות להם תיכף מטרתו, האם בזמן קצר כזה יש בו משום גניבת דעת. ובסי' רכח סעי' ז מבואר שגם בזמן מועט ועומד להתגלות אסור, ויעויין בזה בספר יד המלך על הרמב"ם פ"ב מהל' דעות ה"ו, ובספר הערות הגרי"ש אלישיב על חולין צד.).

ב) יש בזה משום אונאת דברים, דודאי לא גרע מהא דקיי"ל (סי' רכח סעי' ד) שלא יאמר אדם למוכר 'בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה והוא אינו רוצה לקנותו', שנצטער המוכר שסבר שיש לו לקוח וחזר בו.

ג) מסתבר שיש בזה משום מחוסר אמנה, שהרי עשה פעולה המורה שנותן מתנה, ושוב חוזר בו (עי' סי' רד, והגם שכאן לא היה דיבור, נראה שבעשיית מעשה גרע יותר).

בברכת התורה

יגאל אלון 

הכנסו לערוץ היוטיוב שלנו וצפו בתוכן איכותי ערוץ היוטיוב של כתר תורה

לתרומות ואחזקת בית ההוראה כנסו תרומה לכתר תורה